ואני לא מרפה
מוסיף חטא על קיין ומצליף על העכוזיים הלבנבנים שלה. עד שתבכה. ועוד סטירה ועוד הזלפה של שעווה רותחת מקרוב על החרכים האדומים שעל ישבנה הלוהט. ואני לא מצליח. נשארת בשלה. לרגע מסויים כאילו אני מצליף על גופה. היא נאנחת בשקט יחסי ומתאפקת. נלחמת בשדים שלה עצמה העיקר לא להתפרק. אני לא נותן לה לעלות לאוויר למעלה לניקוטין שלה וממשיך בשלי. משהו שם חייב להשבר. אני חייב אבל פשוט חייב לשמוע אותה בוכה לתוך זה.
נשען לצידה על בירכיי על המיטה. מנחית את הברך שלי על העורף שלה ומצמית לתוך הסדין. השיער הארוך מתערבב עם הדמעות השקופות והפנים הנפוחות מסטירות. אני חושב שאני יכול לסטור לה לנצח ולא להתעייף לעולם. בודק שוב שהאזיקים הדוקים מאחורי גבה. התחת המלכותי שלה טרם אמר את המילה האחרונה. עם ידי הימנית מנחית הפלקה איתנה על העכוז השמאלי ושוב על הימני. לא זונח לרגע אף לא אחד מהם. שווה בשווה. ממשיך לסטור לה ולא מרפה ולא מפסיק עד שכף היד שלי תבער מכאב. מישהו מאיתנו יישבר. או היד שלי או היא. ואני לא יכול להרשות לעצמי להפסיק.
היא מתחילה להשתולל וזה רק מדרבן אותי להמשיך. היא לא מסוגלת להגיד לי תודה על זה. נצמד לעורף שלה ומושך בשיערה. עוד סטירה מפתיעה על הלחי האדומה. לא אכפת לי איך את חוזרת הביתה עם זה. מה אומרים....לך תזדיין! ועוד סטירה...עוד מכה על הראש. נושף לאוזן שלה ומוחץ את הפטמה שלה. מעוות אותה והיא זועקת מכאב. תגידי עוד....תגידי עוד כלבה קטנה...נראה אותך...רק תגידי עוד... אני אוהב את זה שהיא לא יודעת את הכללים. הטקסיות הבנאלית של הבדסמ לא עושה עליה רושם.
ממשיך להכאיב לה עם היד. אגרופים וסטירות. עד שהיד תכאב או תבכה לפניי. הרגלים שלה אזוקות והיא מנסה להשתולל. זה נראה כל כך חינני מפה.לאא....לא.....בבקשה לא.....אבל היא זוכרת טוב את מילת הבטחון שלה ואני ממשיך...תגידי עוד כלבה עלובה...עוד...עד הסוף...זה מה שאת צריכה...
היא מנסה להסתובב לצד השני אבל לא יכולה. היד השמאלית פנויה ואני לוחץ על צווארה. ממשיך לסטור על היד הדואבת שלי. אם היא לא מתחילה לבכות אני בטח לא יכול להפסיק להכאיב. אמרתי לה לא פעם. גם לאחרות. אם את צריכה שאני אלטף אני צריך להכאיב. ממשיך לסטור לה. זה חייב להיות ממני. מהידיים שלי. המגע שלי. ולא משוט. לך תסביר. זר לא יבין. היא מתחילה ליילל ואני רק מזדקף וממשיך. מרגיש את נקודת האל חזור. לוחץ על הצוואר וממשיך להכאיב. נשאיר את המנטרות בשקל לאחר כך. זה שהיא צריכה את זה וכל הבולשיט האסטתי. עוד אגרוף על התחת ועוד סטירה....כף היד שלי מתפוצצת מכאב אבל אני לא יכול להפסיק. לא זונח שום עכוז. מקפיד שהיא לא תזוז מתחתיי. זה חשוב. היא מתחילה לבכות ומתחננת שאפסיק. אבל במסגרת המותר לה אני רק ממשיך ומגביר את הקצב. עברנו את נקודת האל חזור. היא מצליחה לקבור את הראש שלה מתחת לכרית ואין לי מושג איך היא עשתה את זה.
והנה היא בוכה. הבכי המשחרר הזה. המיותם הזה. אני מרפה ממנה. נותן לה את דקת הדומיה שלה. עוזב את היד ומרפה מהצוואר. שקט מופתי מלבד הבכי הבלתי נסלח שלה. אני נשען עליה ומחבק. מנשק את הדמעות המלוחות שלה ומסיר את סבך השיער מהפנים שלה. מוותר על הקלישאות. זה לא הזמן לטקסיות המעצבנת. אם היא צריכה להגיד תודה או לא. זה לא משנה. מתיר את האזיקים. מיישר אותה ומדליק לה סיגריה. היא הרוויחה את זה הפעם אבל לא אומר לה.
היא מסדירה נשימה.משהו שם בכל זאת נראה לי חסר.לא מצליח לזהות מה. זה לא הזמן להסברים ודיבורים. זה בטח יגיע אחר כך. או שלעולם לא. אפטר קייר הוא לא הצד החזק שלה. נותן לה להדליק את השניה ברציפות ומדליק אחת לעצמי. אני מחכה שהיא תסיים. אני כבר לא צריך את התודה. ולא את העוד. ולא את הלך תזדיין. היא אולי לא יודעת עדיין. אבל אחרי הסיגריה השניה היא הולכת שוב להיצמת אל הסדינים.