רסיסי שליטה

אני אדם נוסטלגי.

בסוף התואר עשיתי עם חברים מרתון של כמה מפינות האוכל האהובות עלינו, רגע לפני שהשלב המתוק (וואו כמה שזו היתה תקופה מתוקה) הזה נסגר.

קצת לפני שהפך להר של זיכרונות מוחשיים וצבעוניים, הרבה לפני שהפך להד של זיכרונות רחוקים מתקופה אחרת.

ישבתי עם עצמי לקפה אחרון לבד אחרי העבודה כשעזבתי את המשרד בעבודה הראשונה שלי אחרי התואר. 

ישבתי עם זו שאין לנקוב בשמה לארוחת פרידה מפוארת. כדי לאחוז יחד בדבר הזה שכמו מים, אי אפשר באמת לאחוז בו. הזמן. למתוח אותו לעוד קצת הווה לפני שיהפוך לעבר.

אפילו כשעזבתי את עזה הוצאתי טלפון וצילמתי. נקשרתי לבטונדות שבהן נמנמנו יחד, לבונקרים, לעמדות. 

היום אני הולך לפמדום למרות שהראש שלי לא שם כבר, מאותה סיבה בדיוק. אני אוהב לנסות לתחום את הזמן. לסמן איפה תקופה נגמרת. לתת לזכרון שלי מגירות מסודרות.

התקופה הזו, מאז שהתגרשתי ועד היום, שנה וחצי שהכלוב, הפך מאתר שאני מסתכל בו על חיים שהייתי רוצה להגשים, לציר מקביל ומרכזי בחיים שלי. לא הכלוב עצמו אלא האנשים שבו.

כל אחת ואחת מכן שהחלפתי איתה מילים, בסגולות, באדומות, בכוס קפה חד או רב פעמית, במרק של חורף, או בירה של קיץ.

כשאני נבוך ולחוץ בלי סיבה, או כשאני כבר נינוח ורגוע. כשלא האמנתי שמישהי בשר ודם מפה ממש טורחת לענות לי ולשוחח איתי, ועד שכבר למדתי דרך הבלוגים והמשפטים הראשונים בשיחה מתי חבל לי בכלל לנסות וניתקתי בנימוס.

 כל זה יחד היתה גאולה אחת גדולה של מישהו שהדחיק וסירב להכיר בזה שמה שהוא נמשך אליו זה חלק ממי שהוא.

שפינטז על כפות רגליים, ועל לשרת, ועל להיות מוצלף ונעקד ונשרט ועל פקודות ומבטים מצווים ועל ריח גוף ועל נשיות גאה וזקופה ואסרטיבית, ועל מיניות קינקית וחוקרת ומשוגעת.

ואז היה יוצא לדייטים עם הבחורות שהביאו בדיוק את ההפך. במודע. עם אלו שהאורתודוקסיה חנקה אצלן אפילו את המחשבות של חדר המיטות (אלוהים, אני מבקש סליחה מכן. הייתן צריכות מישהו אחר. זה אני שהייתי צריך לדעת מההתחלה שזה לא מתאים ולחסוך לשנינו כאבי לב ודמעות פרידה)

ההפרדה הארורה הזו בין הפנטזיה האסורה לבין החיים.

ומכל חצי מילה ומכל בלוג שקראתי זה טיפטף וחילחל. התבגרות מאוחרת. הסרת נשל ארוכה כשהוא כבר חנק אותי ולא איפשר לי לנשום. כל פמדום שבו הפנמתי שהסוטים האלה הם בעצם אני. 

בדיוק הזמן ללבוש שחור עוד פעם אחת קטנה לתקופה הזו, להדליק סיגריה במרפסת לשתות בירה, ולצרוב כמה זיכרונות אחרונים לפני שאני הופך עוד דף.

צ׳ירס.

כמה משחרר זה להרשות לעצמך לכתוב שאתה ״מחפש״. בגלוי.

להעז לפנות, לפרט מה הגבולות(תכלס לא השתנה הרבה), להיפגש בחוץ באור יום, ללכת לאירועים, להתאכזב, להצליח.

ומשחרר לא פחות גם לשנות סטטוס ל״לא-מחפש״. והפעם לשם שינוי לא מהפחד של מה יגידו ומה מותר ומה אסור ומה חטא ומה לא. וגם לא למען מישהי.

ובאמצע רכבת הרים מעולה עם כמה תחנות מדהימות וכמה לופים פסיכיים.

חוזר לנקודה דומה להתחלה, רק הפעם בלי הסחרחורות והבחילות.

1. זרועות 

זרועות זה סקסי! של נשים כמובן. פטיש חדש שצובר לי תאוצה במוח כבר כמה חודשים בלי לעצור ורק הולך וגדל.

אבל בניגוד לפטיש רגליים ששם כמעט תמיד זה קיים, זרועות כאלו שמעוררות אותי לסגוד יש למעט מאד נשים.

אבל כשזה קיים - אללה יסתור מה שזה גורם לי לרצות לעשות וכמה רצון לסגוד זה מעיר בי. 

כאילו המוח שלי לא מספיק סוטה שעכשיו הוא החליט לייצר סטייה חדשה.

איכס. תועבה

2. גובה

השבוע במהלך שהות באירופה בזמן שהיינו יחד בפאב צפוף ורועש הונחו על הכתפיים שלי זוג ידיים כדי שאזוז ואאפשר לעבור.

זו היתה מישהי שגבוהה ממני בחצי ראש.

מוזר.

זה עשה לי משהו אבל אני לא בדיוק יודע להגדיר מה, ואין לי כל כך איך לבדוק את זה. אני אמנם לא ענק, אבל מטר שמונים ועוד קצת לא משאיר אצלנו בארץ יותר מדי אופציות לפגוש נשים גבוהות ממך. אולי אעבור לזמן מה לגור בהולנד.

אעשה מנוי לספרייה, אשתלב בתרבות, ואתיידד עם נשים בגובה 1.90 ואבקש מהן לתת לי מכות.

נראה.

3. זוגיות FLR

חשבתי על זה לאחרונה - האם אני בקטע? האם הייתי יכול לחיות ככה?

התשובה הקצרה היא לא. 

התשובה הארוכה היא שאני אדם שכלי מדי ואין שום סיבה שאחשוב שאדם צריך להיות כפוף בהחלטות יומיומיות לאדם אחר רק בגלל צבע-עור/מגדר/לאום/רמת הגימור של הזרועות וכפות הרגליים (טוב לגבי האחרון אני עוד לא יודע)

אז הרעיון עצמו לא קביל בשבילי, אבל בהחלט אפשר להוציא את הפמדום פה ושם מחוץ לחדר המיטות. לא יודע איך וכמה, ניתן לחיים להפתיע

1.

כמה חוויות שקרו לי לאחרונה עם חברות מהעולם שמחוץ לכלוב נתנו לי אומץ לבדוק שם גבולות מדי פעם.

וכך אני מוצא את עצמי חוטף סטירה ידידותית מזו, נותן לזו פוט-מסאז, נועל נעליים לאחרת שמסתכלת במבט של ״כל כך ברור לי שאתה נהנה מזה״ ומתגרה בי מאז מדי פעם ותוהה בלי בושה מתי אעזור לה שוב לנעול אותן ולא באמת מבינה את הכוח של זה עלי.

או סתם סוגד לחיים של הכתף של אחרת בדייט ראשון לפני חודשיים, במשך 20 דקות בזמן שהיא נאנחת למוות.

בלי תווית ״נשלט״ ו״שולטת״ לפעמים הכל יותר קל. בטח כשאתה מגובש יותר.

ותחלצו מדי פעם נעל של אשה בזמן שאתם כורעים מולה ומישירים אליה מבט יציב לתוך העיניים מלמטה למעלה. זה כמו סם הדבר הזה, זה ממכר לא פחות, אבל בניגוד לחומרים כאלה ואחרים זה גם ממש בריא. לגוף ולנפש.

2.

בשנה וחצי של בלוג ופעילות בכלוב אתה מכיר לא מעט אנשים. בעיקר נשים. המון אינטרקציות נהדרות, כולל כמה שמעיפות לך את המוח לשמיים, חלקן חבריות בלבד, חלקן עם וויצ׳ האגדית, חלקן גם פחות מוצלחות. 

ואתה מאוורר את הסטיות והמחשבות שיש לך במוח שנים. ונותן להן לנשום ולפרוח, וללבלב ולהיקטף ולהיאכל, ולהירקב על האדמה ולנבוט מחדש.

ומגיע שלב שאתה מרגיש שהסוללה מלאה, ושצריך לנוח, או להמשיך בחוץ. כי ברגע שדברים נפתחו אצלך, אתה לא באמת תלותי במסיבה כזו או אחרת או באתר כזה או אחר.

אז מוצ״ש בעוד שבוע נראה לי שאלך לפמדום, וזה סביר להניח יהיה ביקור אחרון שם לתקופה הקרובה ואולי גם הרחוקה. בעיקר לנשום שוב את האווירה הזו של עולם תלת מימדי ואמיתי שבו גברים פשוט סוגדים לנשים סביבך, כל הזמן. 

וגם בשביל להגיד שלום לכמה פרצופות. בתקווה שלחלק מהן, שהיתה להן משמעות די גדולה בחיים שלי זה גם יקרה כשאני על הברכיים. 

3.

יש את ג׳. חבר טוב, דתי. אני חושד כבר שנים שהוא עמוק בקטע. כמובן לא אומר ולא רומז כלום.

טסנו קבוצת חברים וחברות יחד שבוע שעבר, ומישהי מאחוריי, ישראלית כמובן, מניחה רגל על המסעד לידי.

דברים מאד סוטים עוברים לי בראש, אבל התנהגות לא מנומסת היא לא תירוץ להטריד מישהי זרה. ואני מתעלם. אבל קולט את ג׳, שיושב בשלישייה לפניי, נותן מבט כל פעם, בכל קימה, בכל הסתובבות לדבר איתי שהוא פתאום יוזם בלי סיבה הוא מלכסן את המבט באקראי לעבר הרגל הגרובה.

אבל אח שלי כפרה עליך, אני המצאתי את לכסון המבט החטוף והרנדומלי הזה לעבר רגליים חלוצות, מולי אתה כמו ספר פתוח. מתחשק לי ללכסן מבט שמאלה ולומר לו: ״כן אחי, הכל טוב, גם אותי זה מוציא מדעתי. הכל בסדר.״

כמובן שאני לא אומר כלום.

אני אחרי לילה בלי שינה כמעט.

אחרי לילה נפלא עם חברה טובה ששבר בינינו מחיצות אפלטוניות שלא האמנתי שיישברו.

אחרי בוקר אפוף עייפות וחרמנות שלא שוככת מאז הלילה.

אחרי שאחת הנשים הבאמת הכי יפות שאני מכיר פשוט פסעה לי לדירה ונמרחה עלי ואני עליה במשך שעות.

אחרי שכל כך הרבה דברים סקסיים ונפלאים קרו בו.

                          — פאוזה דרמטית —

והמוח הסוטה והמטומטם שלי חוזר שוב ושוב רק לריח העור שנדף מהנעליים שלה בזמן שנעלתי לה אותן בבוקר כשהיא עזבה.

שמישהו למען השם יבוא לתת לי מכות חשמל במוח הסוטה שלי. זה מטורף ומשוגע לגמרי. כל טיפול המרה אחר פשוט לא יעבוד כבר במצבי. 

בעצם עדיף שתבוא מישהי. ושתבוא בנעלי עור, אם אפשר.

אני חוזר לאהוב וניל לאחרונה. זה זמני, זה ברור לי.

מעל שנה של צלילה אינטנסיבית, אולי אינטנסיבית מדי, לתוך עולמות הבדס״מ הזכירו לי שגם לווניל יש את הטעם שלו, והוא נפלא ומתוק ונאיבי וחף ממשחקים ומילות קוד מתישות.

ועדיין, לפני כמה דקות כשקמת והלכת, לפני שירדתי איתך למטה והקפצתי אותך הביתה, כשאספת את הדברים שלך ומלמלת לי בעייפות תוך הושטת רגל ״בא לך לשים לי נעליים?״

לרטט שעבר בי למשמע הבקשה ולמגע כף הרגל ולניחוח העור של המגף שלך, לרטט הזה לא היה שום קשר, לא לשעה, לא לעייפות, לא לכמה את סקסית, וכמה חומות של ידידות אפלטונית נשברו בינינו הלילה.

זה היה רטט אחר בתדר שרק אני יכלתי להרגיש, והזכיר לי ששום דבר באמת לא השתנה בי.

הוניל חזר להיות טעים, אבל בלי פס של חריף עליו, הוא תמיד משאיר אותי רעב.

בוקר טוב, נשארו לי שעתיים לישון.

פורים שוב זרק אותי לשם

כאילו שאני לא עובד היום, כאילו שאני לא בעשור הרביעי לחיים. רעש, שעות שנושקות לזריחה, אלכוהול כמו מים. פעם בשנה להיזרק למי שהיינו פעם.

דמות מיתולוגית מהעבר קמה לי לתחייה מול העיניים, דמות אחרת מההווה שמרתקת את העיניים, דמויות אחרות שבאות והולכות, ומחשבה שמסוכן לחלוק על הטרדות מיניות ועל זה שמה שאסור(בצדק) לגברים לעולם יהיה מותר יותר לנשים.

ומישהי מתוקה (מתוקה מדי למען האמת) שמופיעה עם תחפושת קינקית לקראת סוף הלילה ומגיעה לריקוד קרוב וסיגריה משותפת, והתחפושת צובעת לה את ההתנהגות ומציתה בי דברים שלא היו שם בחצי עשור של חברות.

מי את? למה את לא מתחפשת יותר?! 

ואני רק מדמיין או שהתנהגות דומיננטית הפכה אותך באופן מוחשי ליפה פי כמה?! וזה לא שהיה חסר לך עוד קודם.

להיגרר לשם הלילה שוב? או לנוח עד הפורים הבא? דתי או כבר לא - מת על החג הזה.

כל מה שצריך זה את האירוע הנכון, המוזיקה, הבחורה הנכונה, האלכוהול הנכון, משיכה הדדית מרומזת-עאלק שברורה לשנינו מהרגע שהציגו אותנו אחד לשנייה וניצוץ מתוק וסקרן שמופיע לה בעיניים כשאני מספר לה בחוסר זהירות תחת השפעת דגנים מותססים שאני ״קצת אוהב שליטה״ והיא קצת זורמת לזה בתמימות וחוסר מושג מה זה אומר בכלל. 

מי צריך ליינים, כלוב, סגולות, אדומות, לאשרר ולהרגיע שוב ושוב שאני נורמלי ולא מטרידן סוטה כאילו אני בפני קצינת מבחן.

אין כמו טעם טבעי של וניל שמקבל טוויסט מתוק של קינק באמצע החיים.

משנכנס אדר מרבין בשמחה, בהחלט.

!Cheers

הזמן הזה בשנה שבו נשים עוד יוצאות בנעליים סגורות.

אבל בחוץ חם. קיצי.

שאנשים עדיין לובשים יותר מדי בבוקר ומזיעים אחר כך בצהריים.

והראש שלי מתעורר והפוט פטיש מתעורר והכל מתעורר ומתלקח ואתה כל כך פגיע ורק רוצה להיות על ברכיים ולחוש את החום של הנעל הלא ממש מתאימה לניצני הקיץ, רגע לפני שאתה מסיר אותה בעדינות.

רגע לפני שהיא נדחפת לעברך באדנות.

רעב של תחילת קיץ. של סיומה של תרדמת חורף.

ערגונות. מילה כל כך יפה שיכולה להיות כל כך סוטה. כמו השיר

מדבר עם קולגה מהעבודה הקודמת.

מספרת לי על השינויים מאז שעזבתי, מי הגיע מי נשאר ומי הלך. 

ומסתבר שיש מנכ״לית חדשה כי הקודם יצא לפנסיה. אשה די צעירה (יחסית לתפקיד) שעומדת בראש חברה ששווה לא מעט כסף. אני זוכר אותה במעומעם כאחת המנהלות הבכירות שם.

״איך היא?״ אני שואל

מסתבר שהיא נמרצת מאד. המנכ״ל הפנסיונר היה כבר די עייף ופחות ירד לרזולוציות והחברה גררה רגליים לאחרונה.

והיא? ובכן היא יורדת לפרטים, נפגשת אישית עם כל עובד, קובעת נהלים, ומיישרת את כולם מהר מאד לצורת עבודה אחרת לגמרי. ״היא בוסית ממש מקצועית וממש קשוחה. חלק מרוצים, חלק פחות״

והקולגה, שיודעת שעזבתי בין השאר בגלל תחושה מסוימת של דריכה במקום (אוקיי וגם כסף) אומרת לי ״לך זה היה מתאים דווקא העבודה איתה אם היית נשאר, יש עכשיו פחות בלאגן, היית יכול להתרכז בעבודה״

ואני מסכים איתה בקול, ומהרהר בלב שנכון שמקצועית היא צודקת, אני בעד השינוי, רק שאני קצת פחות בטוח לגבי החלק של להתרכז.

מיומנו של מוח סוטה.