רסיסי שליטה

1. ידידה יפהפייה של חבר מארחת אותנו בערב שבת, שלושה דתיים חרמנים וחסרי ניסיון.

אנחנו מתאהבים בה נואשות בסתר, היא בגילנו אבל אנחנו צעירים ממנה פי כמה והיא שותה בהנאה את תשומת הלב והכמיהה שמורעפות עליה בלי שליטה.

ורגע אחד בגרביון שחור שבו היא אומרת לנו שהאצבע השניה שלה בכף הרגל ארוכה יותר מהבוהן. ומסתכלת עלי ואומרת ״מעניין מה זה אומר״ 

ואמנם הייתי צדיק ותמים ובור ועם הארץ, אבל את הקלישאה של ״בוהן קצרה יותר מאצבע שניה היא סימן לדומיננטיות ומשיכה לבדס״מ״ הכרתי.

אבל לבד מלהסמיק ולחייך חלושות באלם-קול לא ידעתי מה התגובה הראויה, ומה לעזאזל?! והאם זה מקרי או שהיא שמה לב למשהו ומי אני בכלל שאעז לבדוק את זה ולפלרטט חזרה.

ושנים אחר כך עוד תהיתי מאיפה בקע הפלירט/רגע מקרי הזה. ולמה היא פנתה אלי? והאם היא כיוונה למה שאני פנטזתי שהיא כיוונה?

וקצת מתבאס שלא הייתי אז מנטלית אפילו קרוב למקום שמבין שאם אתה נמשך אליה, תבדוק אם זה הדדי. במקרה הכי גרוע תקבל ברקס. 

2. לא הרבה אחרי הגילוי שמאזוכיזם וסאדיזם הם נטיות מיניות ואולי אני בכלל נורמלי ולא כזה חוטא ארור ומטונף ואני מקבל הזדמנות פז - בית ריק של חבר עם אינטרנט! 

אפשר לגלוש ולברר עוד קצת מה צופנים גן העדן והגיהנום השוכנים להם בנפש שלי ומשמשים להם בערבוביא.

כן, גדלתי בבית שבו לא היה אינטרנט עד שנה מאוחרת מאד מטעמי דת. 

אז גלשתי וקראתי וראיתי כמה מהתמונות והסרטונים המגעילים המחרידים והיפים והסקסיים ביותר שקיימים בעולם ושלא חשבתי שבכלל קיימים. 

וסגרתי את הדפדפן כשהחבר חזר. 

כעבור שנתיים הוא דיבר איתי פתאום על הנפילות והחטאים של אוננות (הוצאת זרע לבטלה בשפה ההיא) וכמה קשה לו להתגבר על זה.

לא הבנתי מאיפה זה בא. לא היינו כאלה קרובים. הוא ציפה שאשתף אותו גם, והתאכזב. אחי, שחרר, אני לא אנהל את השיחה הזו אתך.

לקח לי זמן להיזכר בלילה ההוא, ולהזכר שלא ידעתי אז שצריך למחוק היסטוריית גלישה. בור ועם הארץ.

אנחנו נפגשים היום לעתים רחוקות מאד בחתונות של חברים משותפים. אני יודע שהוא יודע עלי הרבה יותר ממה שהייתי רוצה. מה אפשר לעשות, הייתי בור. 

3. אשה. אשת איש. גדולה ממני בהמון, בעלה הוא רב מוכר.

אסור אסור אסור. מכל בחינה. אסור לפנטז אסור לחשוב. מזעזע רק לדמיין כמה זה חטא. אשה נשואה, נשואה לרב, רב שלי. השם ישמור ויציל!!

אבל פעם אחת הלכנו לשיעור תורה אצלו בדירה והיא אמרה לנו שלום בנחמדות חביבה, וחלצה נעליים בטבעיות והסתובבה יחפה ואני לא זוכר חצי מילה ממה שנאמר באותו שיעור אבל את כפות הרגליים שלה לא אשכח לעולם. וכנראה שאם מטרת השיעור היתה לגרום לי להתעלות היא פוספסה, אבל אני בטוח שאותו רב לא דמיין שכמעט שני עשורים אחר כך אחד התלמידים יזכור כמעט כל פרט מאותו ערב. חוץ מהמילים שהוא הוציא מהפה כמובן. 

וגם את הרגע, לא לפני הרבה שנים בכלל, שבו הבנתי שפאק איט. ממה אני מתבייש פה. ועד היום היא אחת הנשים עם היחס הכי הפוך בין כמה קראש נשאר לי עליה לבין כמה סיכוי יש לי לממש אותו.

4. צה״ל. 

אנחנו תופסים קו אי שם בדרום. אני צריך רופא שירשום לי מדרסים, לידנו בסיס של קרקל. אלה המעורבים, בנים ובנות יחד בקרבי. שם יש רופא, אצלנו אין.

אנחנו הקרביים נהגנו ללגלג עליהם. גדוד מעורב? בחייאת.

אני נוסע לשם, מתיישב בתור לרופא החטיבתי. מולי מ״כית צעירה, ילדה בגילי. אני כמובן דתי ביישן ובור ועם הארץ וזה ברור לכל אבל המדים בגיל הזה מעניקים ביטחון מסוים. אני מעז ומתעניין ושואל  והיא מדברת ומתעניינת חזרה. חיילת נחמדה, מראה ממוצע.

מהרגעים המכוננים האלה (בפאקינג גיל 20!) שהבנתי שגם אני יכול לעורר עניין אצלן (״אתה יודע שהיו כמה בנות אצלנו בשכבה שניסו להבין מי אתה והיו בקטע?!״ מתגרה בי עד היום חברה קרובה שאז גם איתה לא היה לי אומץ לדבר מעבר לשלום מהוסס)

אני מתפזר. אנחנו בתור לרופא.

ואז מופיע חייל שלה, שכנראה ניסה להוציא גימלים שוב ושוב ועיצבן אותה, והיא צועקת עליו, והוא מושפל ועצבני עליה ושונא אותה אבל גם לא יכול לאבד שליטה כי הוא תחתיה והיא המ״כית שלו. ורואים כמה בא לו לעוף משם או לקלל אותה וכמה הוא משתגע מזה שאסור לו, ואולי היא היתה קצת יותר רעה אליו כי היא ניסתה גם ליצור רושם ולהראות לי שאצלם לא פחות קשוח וקרבי מאצלנו? אולי.

לא יודע, לימים כשהיינו נתקלים בחיילים מאותו גדוד מעורב ומישהו היה זורק איזו בדיחה, אני הייתי שותק. וקצת מקנא בלב באותו טירון.

אני יודע, סטטיסטית, שלא הייתי היחיד אצלנו במחלקה.

והיו עוד רגעים, חלקם נעוצים לי בזכרון, בחלקם אני נזכר פתאום. ויש בהם קסם בתולי ונפלא ומעט עצוב, ובעיקר יש בהם משהו שלא ניתן לשחזר.

הייתי בור ועם הארץ, והיה בזה משהו מאד מתסכל וגם מאד מאד מתוק

מעשה שהיה. (טריגר כותרת פרובוקטיבית, לא צפויה הטרדה מינית בסיפור)

הקטע עם סאביות ועם משיכה לדומיננטיות הוא שהדברים שמדליקים אותך באים אליך ממקומות לא צפויים.

אני איש של ספורט, אוהב לשחק, אוהב לצפות, נוסע לפעמים למגרשים. היום בקושי, בעבר הרבה יותר.

ומדי פעם, הקבוצה שלך חוטפת בראש. ככה זה. לא הפסד מבאס צמוד כזה, אלא כזה משפיל, כואב, חסר אונים. ולא לסתם קבוצה אחרת, אלא ליריבה הכי שנואה ובלתי נסבלת בליגה.

וכשזה קורה, לצד הבאסה והדאון שמתלווים לזה כאוהד, שמתי לב שמתעוררת לה גם חרמנות ארורה.

ארורה כן. כוסעמק. שבי בצד, זה בכלל לא אני מושפל פה, אלו אחד-עשר גברים מול אחד-עשר אחרים. או חמישה על חמישה.

אז מה הקשר??! סתמי ותעזבי אותי בשקט באמאשלך ואבאשלך! 

אבל משהו בחוסר האונים וההשפלה. בצריבת ההפסד.

משהו מתעורר שם. והרעב להשפלה, הפעם קצת אחרת, תובע את שלו.

מין חיווט מוזר כזה במוח בין דברים שאין ביניהם באמת קשר.

ומעשה שהיה כך היה:

בכיתה י״ב הייתי פוקד קבוע יציע של קבוצה אהובה. כל שבוע, לפעמים פעמיים.

יום אחד חזרנו עם הראש בין הרגליים. קיבלנו בראש מיריבה ספורטיבית שנואה. הפסד כואב, זוכר עד היום את התוצאה.

ואז, מאירוע ספורטיבי, זה הפך לרגע אירוטי לחלוטין. מאלה הלא רבים בכלל שהיו לי כנער דוס, ואחד המוזרים שבהם.

ממתינים לאוטובוס, ומי שמכיר יודע - יש מין אחווה, גברית ברובה, בהמתנה המשותפת הזו אחרי הפסד כואב. יהיו כאלה שילעגו, שיגחכו, אבל מי שבתוך זה יודע שיש בזה משהו קסום מאד, מתוק מאד, מאד שבטי וקדום ומאחד.

נחמה שעוברת במבטים נעוצים בקרקע. במלמולי תסכול ״למה לא מעיפים את המאמן הזה״ בהבנה אילמת בין אנשים שעברו חוויה מתסכלת משותפת.

יש קסם נפלא כמובן בניצחונות. אבל את זה לא צריך להסביר. 

האוטובוס מגיע, מחר בית ספר. יושבים, יש רביעיית מושבים, אני מתיישב ברביעייה הריקה.

בתחנה הבאה, מהצד השני של המגרש, עולות שתי בחורות, שתיהן עם צעיפים של הקבוצה השנואה שהרגע רמסה אותנו.

כן זה מטומטם. זה לא שאותן בחורות הרגע ניצחו אותי פיזית במשהו. זו בסך הכל הקבוצה שהן בחרו מאיזו סיבה רנדומלית לאהוד שרמסה את הקבוצה שאני בחרתי מסיבה רנדומלית אחרת. ספורט זה כמו משיכה לכף רגל נשית אחרי יום עבודה, לא באמת אפשר להבין, אפשר לגחך, אבל מי שחווה יודע שאין כמו הארומה הזו. לא משנה, אני מאבד את חוט המחשבה.

איפה אני? ברביעייה באוטובוס. הן עולות הבחורות. הן המנצחות. הן מתיישבות בהנאה מהולה באי נוחות קלה, האוטובוס מלא באוהדים גברים של קבוצה עוינת.

האווירה היתה נחמדה סך הכל, רוב המוחלט של החברים שם היו אנשים סימפטיים ביותר. וכשאתה אחרי הפסד אתה פחות מחפש להתגרות.

אבל נזרקו כמה הערות על השיפוט, התפתח איזשהו ויכוח ביניהן לבין כמה אוהדים. האווירה היתה די ידידותית במגבלות הסיטואציה. 

אה כן, הן התיישבו מולי. אחת מהן, היפה יותר, התיישבה בדיוק מולי, אלה האוטובוסים הישנים, ושנינו בכלל לא נמוכים ככה שהברכיים שלנו, בעל כורחנו, אחת בתוך השנייה (מי שלא היה דתי מוזמן לגחך, אצלנו זה שקול לכמעט סקס).

החברה שלה כל פעם מנסה להשתיק אותה בחשש קל. היא מפחדת שהויכוח יסלים, הן ילדות בגיל תיכון, לא גיל עם המון אומץ. והן נשים, בהחלט מובן.

אבל זו שמולי מתווכחת, עונה, היא חווה את הרגע, מדברים על שופטים ועל תירוצים של מפסידים ושל מנצחים וקלישאות של אוהדי ספורט.

עד שהיא משתיקה את החברה החששנית ולוחשת לה, ואני שומע כי אני קרוב וכי הברך שלי מקיימת יחסי מין מלאים עם הברך שלה. היא אומרת לה ״יאללה שטויות מה אכפת לך כולם פה יודעים טוב מאד מי ניצחו הערב״

וההתנשאות היהירה הזו שלה מבעירה אותי ברגע.

כמו אש בנעורת של פשתן (פרס יוגרל בין מזהי הרפרנס) אני נשרף מבפנים. ההפסד לא מעניין אותי יותר, אם כי החרמנות מתודלקת כעת בתחושת ההשפלה הנלווית לו. ההשפלה, הצריבה של ההפסד הפעם יש לה דמות נשית להתנקז אליה, ההנאה של הבחורה, המגע המקרי. הכל בוער פתאום.

אני נהלם ונאלם לחלוטין לכמה דקות, וכשאני מתעשת זה נהיה חזק ממני, ואני מריע לכוח הכובש שצועד ורומס את רחובות העיר שלי, הלא היא גברת תיכוניסטית, אני מחליט לכרוע ברך בפני הצבא שהרגע חילל את העיירה שלי, פאק איט הפאסון והנאמנות לעיר מולדתי, הם מדברים על המשחק? אני בתוך סשן כרגע.

״עזבי אותך, סתם תירוצים, זה לא שאם X היה משחק היה לנו סיכוי מולכם היום״  

והיא מרוצה. ״נכון? יאללה שילמדו להפסיד בכבוד״ (למה אין יותר נשים ביציעים?! הכל מעודן יותר, מתנצל בפני מי שסולד מסטיגמות מגדריות אבל זה נכון)

ואני מהנהן בחיוך של קבלת הפסד אמיצה, זורק עוד כמה משפטים מרימים. מתחנפים מעט ובמידה סבירה, הטון שלי חזק מספיק כדי לנהל איתה שיחה וחלש מספיק כדי ששאר היושבים לא ישמעו את האוהד שמתרפס בפני אוהדת יריבה (חשוב לציין שזו יריבות מיתולוגית מאד. פרגון אחרי הפסד בדרך כלל יהיה מאד לגיטימי. לא כאן, המון דם רע היה בין הקבוצות)

ואני מתרפס וטוב לי. ואני מרגיש שאני קצת מתחתיה למרות שאני יושב מולה, ולמרות שחוץ ממגע קליל (בדיעבד) בין ג׳ינס לג׳ינס אין בינינו כלום - אני מרגיש שהיא דורכת עלי. הסשן שלא תכננתי קם ועוטף אותי ואותה מבלי ששמתי לב

וזה הקטע עם סאביות ועם להיות נשלט. זה קופץ עליך, משום מקום, באמצע אוטובוס מפויח מלא אוהדים וריח של גרעיני חמניות שנדבק לחולצה מהיציע.

זה קופץ עליך, ולך אין דרך להשתחרר. 

וככה, כמעט עשרים שנה אחרי, המשחק שאני זוכר הכי טוב מאותה עונה, מכל הניצחונות והדרמות, הוא המשחק הכי מגעיל וחלש שהקבוצה שלי נתנה.

אני לא פומבי, זה דוחה אותי. 

ודווקא בגלל זה אני רוצה להצליח לשבור את זה מתישהו עם מישהי.

אני גם לא מאזוכיסט, אני שונא כאב, הייתה לי אפס הנאה בטיפול השורש שעשיתי לפני שנתיים, בחיי (אבל כמו בפמדום גם שם שילמתי על זה)

וזה מה שגורם לכאב להיות כל כך מענג כשהוא בא נכון. זה שאני לא נהנה ממנו. זה שאני לא צריך אותו ולא רוצה אותו.

אני נדחה מפומביות, וממשיך להגיע מהמחשבה המרגשת שמישהי, אולי הפעם, תבין את הקצב המדויק שימשוך אותי פנימה בעל כורחי למקום הזה. קצב שלי אין שמץ של מושג מהו.

ואני נזכר שוב ושוב שלמקומות האלה מגיעות אלו שאוהבות את זה פומבי, ומחפשות את זה, אלו שרוצות קצת קתרזיס ושלא מעניין אותן לעבור מבוכים ודרקונים בשביל להגיע לך לראש. אין סיבה שלא ידוגו להן פרטנר זהה עם רצונות זהים. אחד שנהנה מזה ומחפש את זה.

כמו לשתות בירה. אתה לא שותה בירה בחמישי בערב עם מישהו ששונא לצאת מהבית ושונא אלכוהול. למה לך.

ואני ממשיך להגיע, כי אולי זה יקרה, אולי יקרה המשהו הזה שהרבה יותר מרתיע אותי ממושך אותי. פומביות. איכ.

באמת איכ. פשוט כשזה יסחף אותי אליו, יחד איתו אצליח גם לממש אותה, זו שיותר מסעירה אותי מכל דבר אחר, ושכמעט בלתי אפשרי להרגיש אותה תחת מטריית השפוי והמוסכם האוהבים והרגילים. כמעט בלתי אפשרי להרגיש אותה *באמת* בלי לאבד שליטה על החיים.

זו שאני מחפש בנרות בכל אינטרקציה, זו שתמיד מתכתבת עם התפר הדק של מה שטוב בבדס״מ ומה שמסוכן.

ולא אכפת לי אם הטעם שלה יהיה דרך כאב או דרך חבלים, דרך אינטימיות או דרך פומביות. כל עוד אצליח לטעום ממנה, מעט ממנה, ולהרגיש אותה. 

כפייה.

אני תמיד בא עם תסריט.

דברים שאני מקווה שיקרו, יחד עם הדרך הצבע והצליל שבהם מתחשק לי שהם יקרו. הראש שלי עובד כל הזמן. מייצר, מתכונן.

אני אמכור תדמית תמימה מעט, אמיתית לחלוטין. אני סוחר מנוסה, אני יודע למכור, אבל הסחורה שלי לא מזויפת בכלל.

ובכל זאת, תמים יותר או פחות - אל תטעי. אני מספיק עירני ומודע כדי לנסות לתמרן בעדינות את הסיטואציה לתסריט שעליו פנטזתי בבית לפני שיצאתי. 

אבל אם יהיה שם הבהוב קצר של טירוף בעיניים שלך, ניצוץ שיבזיק בהן לרגע, צילו של אד חרמנות חולף שיעבור מעלינו, חיוך לא נשלט של סדיזם, עווית לא נשלטת של דומיננטיות שתצא ממך. ואני משליך הכל ברגע.

משליך לפח את כל התסריטים. ומשליך את עצמי לרשותך. 

התסריט הכי טוב הוא תמיד זה שלא הצלחתי ולא היה לי סיכוי לדמיין כל עוד לא היית נוכחת פה.

טריגרים של אנשים בדרך כלל - עירום, דיבור מלוכלך, ציצים, לבוש סקסי, שפתיים

טריגר של סוטה תמים שפוסע בנחת ברחוב - פוגש ידידה שיצאה כרגע מחדר כושר מזיעה למוות ומנסה לדמיין איזה ריח יהיה שם לו הייתי חולץ לה ופושט ממנה.

פאק. 

תהיות ומסקנות:

1. למה אי אפשר לדמיין ריח כמו שאפשר לדמיין קולות וצבעים??! אולי טוב שאי אפשר, המוח שלי היה מתפוצץ פיזית.

2. אם הייתי תתרן הייתי א-מיני לחלוטין ובמקום לגלוש בכלוב עכשיו, בטח הייתי עורך מחקר משווה בין זני לפת שונים וכמות הלימון המדויקת המתאימה להם (מעדן אמיתי, אני רציני) 

3. לו הייתי סטרייט רגיל וונילי הייתי חושב שאני מחרטט אם הייתי מספר לעצמי מה מדליק אותי ובעיקר מה לא. 

— נזכרתי פתאום השבוע שכשהייתי ילד הייתי קורא ספרי ״צמרמורת״ והיה ספר אחד (כזה שאתה מדפדף בו בין העמודים ובוחר את העלילה, מעניין אם מישהו זוכר) שבו יש לך בחירה בין לאכול דגנים שעושים אותך ממש חכם לבין כאלה שעושים אותך ממש חזק.

וכשאתה בוחר בקו העלילה של הכוח מופיע שם טרול ברוב ההסתעפויות שמתחיל לשרוק ומעלים לך את השרירים והופך אותך לעבד הנרצע שלו. 

וכל פעם לא התאפקתי ובחרתי שוב ושוב בקווי העלילה האלה למרות שזה בכלל טרול. ולמרות שהכי הגיוני לקרוא גם את האחרים מתישהו, אבל התיאור של הכניעה והעבדות הנרצעת הדליק אותי לחלוטין והמיס לי את השכל.

וזה יפה ומאד מדויק. כי גם בבדס״מ יש לי בחירה אם להיות או לקום וללכת. אבל אם יש מישהי מדויקת מולי אני בוחר שוב ושוב את הבחירות הצפויות ובוחר להיות שם לרגליה. 

וגם שם הכוח הפיזי מתבטל והופך לחסר חשיבות בשריקה קלילה.

— אני חושב שכריעה לרגלי מישהי (בידיעה של שניכם שזה נעשה כאקט סימלי ומכוון) זה המקביל הבדס״מי אצלי לסקס ראשון או של איבוד בתולין מול מישהי.

האינטרקציה ביניכם יכולה להימשך (תרתי משמע) לעד. אבל זה יהיה אפלטוני ועם פאסון, עד הרגע שבו כרעת מולה, עד הרגע שהיא מניחה עליך מגף או יוצרת אתך קשר עין בזמן שאתה חולץ אותו.

מאותו רגע אפשר להמשיך להיות חברים או להפסיק, אבל כמו ידידים שפעם שכבו - היתה האינטימיות הזו ביניהם. זה בלתי מחיק. זה קרה.

אולי זה יקרב, אולי זה ירחיק, אולי יביך, אבל זה התרחש. זה משהו. 

אז ככה עם הירידה על הברכיים לרגלי מישהי. זה קרה ביניכם. אי אפשר למחוק את זה. סטוץ היררכי.

— יש מישהי מסוימת בעבודה שלי שכל כך הייתי רוצה בתור דומית. משהו באיך שהיא מתלבשת ובהומור (איך אפשר להימשך לאנשים בלי הומור בחיי) שלה גורם לי לחשוב שהיא אדם מאד לא שמרן מחשבתית. 

לא ייבדק לעולם. עבודה זו עבודה, כלוב זה כלוב. אבל הקושי לשמור על קו מחשבה רציף בנוכחותה בהחלט שם. 

— יש גבולות שאני מת לחצות יום אחד. ויש כאלה שדוחה אותי לחשוב עליהם אפילו. המילה הזו ״גבולות״ בעצמה קצת מוגבלת.

כשתשאלי אותי, מי שלא תהיי: ״מה הגבולות שלך?״, אם תסתכלי טוב בעיניים שלי תוכלי להבחין שחלקם נאמרים ביובש וקרירות סמכותית - זה מחוץ למשחק, לא משנה מה עומק ההיררכיה שניצור, וחלק נאמרים בערגה וגעגוע - הלוואי שיום אחד תגעי לי כל כך עמוק במוח ותחצי אותם כאילו הם לא היו שם מעולם.

— אני לא מתחבר לאווירה הפומבית במסיבות ואירועים, רוב מה שקורה שם לא מעניין אותי, ואני מוצא את עצמי מסרב בנימוס לא פעם לדברים שלא מדברים אלי, וגם מוצא פה ושם רגעים בודדים נהדרים מול נשים נהדרות.

אהוב עלי במיוחד להסתכל בעיניים של מישהי, רגע אחרי שמשהו קצר התרחש בינינו, ועם מבט בעיניים שלה לנשק בעדינות את גב היד שלה.

מבט בעיניים זה סקסי בטירוף כמובן ומיותר אפילו להסביר למה, וכשהוא מלווה באקט עדין שכל כולו אמירת תודה על הזכות להיות תחתיה הוא הופך לדקירת עונג ושלווה של כל מה שיפה וטוב בבדס״מ עבורי.

עושה קורס מקצועי של כמה שעות מהעבודה בזום על איזשהי תוכנה אידיוטית ולא שימושית. 

זו שמעבירה את החומר מסבירה בדידקטיות איך להתחבר לשרת שלהם מרחוק כדי לעשות איזשהו תרגיל 

אני: ״יש לי שגיאה בחיבור״

הדידקטית: ״אני יכולה להשתלט עליך לדקה?״

אני בלי להתבלבל: ״וואו, אין לך מושג כמה ועד כמה אפשר״

אבל בפועל הפה המטומטם שלי ענה בקול: ״ברור, תודה, זזתי להכין קפה״

גדול על הזמן הפנוי שלי לכתוב כל יום, אבל יש שם כמה שאלות מעניינות ואני בתקופה של התפיידות מסויימת מפה אחרי שנה וחצי שבה הכלוב היה חלק משמעותי בחיים שלי, אז אעשה בינג׳ על מה שאספיק, סוג של סיכום (ספק אם היתה שנה וחצי בחיי שבה עבר עלי כל כך הרבה בכל כך מעט זמן)

1. מה הזהות הקינקית שלי? 

נשלט. לחלוטין. מהרגע הראשון זה מה שתמיד מתעורר בי מול נשים. לא מול כולן, מול חלק זה נכבה אחרי שהיה דלוק, מול חלק זה מתעורר אחרי שהיה כבוי. אבל תמיד התשוקה היא לסגוד ולכאוב. אף פעם לא הצד השני - הוא לא קיים בי. 

2. קינקים מרכזיים

אוהו, יש הרבה. אבל אם יש שילוש קדוש של דברים שתמיד מציפים לי את המוח בתחושות הכי מלאות ושלמות שהורומונים ונוירונים יודעים לייצר (הכל בסוף זה כימיה וחלבונים שמשפיעים על חלבונים אחרים עד שמתים והכל מתפרק ונרקב ורק אנחנו מפוצצים על זה מילים גבוהות מדי)

ובכן, אם צריך לבחור שלושה קינקים מרכזיים אז יתכבדו ויעלו הזוכים הבאים:

מכות - פיזי, אגרסיבי, כמה שפחות כירורגי. לא אוהב מחטים, פחות אוהב את האביזרים המגוחכים שמשתמשים בהם לפעמים. ואם כבר אביזרים ולא ידיים אז שיהיה חייתי יותר - הצלפת שוט, טפטוף מאסיבי של שעווה.

אבל אין כמו מכות, כמו אז בבית הספר. ולהפסיד, ולאבד שליטה,  לאבד אותה לך. חוסר אונים ושליטה שנוצרים דרך מגע ישיר ואגרסיבי של גוף בגוף. 

כפות רגליים - נכתב על זה אינסוף, הפוזיציה האולטימטיבית. הפטיש המושלם, האיבר הכי מטריף בגוף של אשה (נראה לי, בחירה לא קלה)

ומה אני עושה בחורף כשאני בדייט? אללה יסתור. יוסטון יש לנו בעיה.

אוהב את הפטיש הזה פראי ותשוקתי, ואוהב אותו שירותי ונעים. לאחרונה התחלתי להבין שכשאני במוד השירותי והרגוע יותר אני מעניק מסאז׳ים לא רעים בכלל, במוד הראשון זו בעיה קלה.

פטיש נלווה - הרגע בו אני יורד על ברכיים מול מישהי. שלמות

ריח - ריח גוף. לא תמיד יש, לא תמיד כשיש הוא כזה שמבעיר אותי, אבל כשזה קיים אני מכור. ותעיד וויצ׳, אותה אחת שהייתי שייך לה עד כמה מכור הייתי.  

האם הקינקים האלה יכולים להתחבר יחד? ובכן, לפני חודשיים מישהי מדהימה, עם ריח גוף לא מהעולם הזה, מתאמנת שנים ועם כוח פיזי לא מבוטל (למרות שעדיין נאסר עלי להשתמש בידיים מה שטיפה פגם בריאליות של זה) הורידה אותי לרצפה בהתגוששות ואילצה אותי לסגוד ככה לרגליה.

זה היה הרגע הכי מטריף שחוויתי כנראה. וואו. שילוב של כל השלושה. התגלות.

תודה לך, אגב. את לא פה בכלוב אבל תודה על הרגע הזה שיישאר איתי לנצח.

3. גילוי ראשוני.     4. רמזים מטרימים

הגילוי והרמזים תמיד היו שם בתהליך ארוך ואיטי החל מגיל 4-5 ולתוך בית הספר היסודי כשכל קטע מסרט מצוייר/ספר/חדשות שבו היה רמז לשליטה נשית הצית בי סקרנות פראית. סקרנות שלא ידעה שובע כיוון שלא ידעתי מה מסקרן אותי פה, ולמה. כמו גירוד בנקודה נסתרת בחיך או בגב שאתה לא מצליח להבין איפה היא כדי לגעת בה.

זה שם, זה היה שם מאז שאני ילד קטן. אבל לקחו שנים עד שהבנתי מה הצורך הזה 

5. חוויה ראשונה

יש כל מיני חוויות ראשוניות. אבל בתכלס אם מדברים על שליטה ממש - זו וויצ׳. אחרי כמה גישושים לא מוצלחים פה בכלוב, היא האחת ששלפה אותי מפה בעדינות אי שם בסוף 2021 קצת אחרי שהתחלתי להכנס לפה וירתה בי חץ מורעל כמו ציידת מיומנת על טרף חסר ישע.

ואיזה רעל מתוק זה היה. ארבעה חודשים שיילכו איתי תמיד. כמה קסם היה שם, כמה חמימות של חורף ושל סדיזם כואב ומקרב ואוהב ומתוק וכמה נהדר היה לשרת אותך. ולפעמים כשאתה מחפש ומחפש ומנסה ולומד עוד ועוד על מה לא מתאים לך פה ומה לא מושך אותך, צריך מזל בחיים ליפול על הדברים שילמדו אותך מה כן. תודה וויצ׳ על הזמן הזה שכמו נלקח מחלום ישן ונפלא.

6. צעצוע אהוב.

די מתבקש - אני. כשמישהי מבינה איך לשחק. 

ובכל זאת - ציפורניים. על הגב שלי, שורטות ומייסרות. כשיש את זו שיודעת להכאיב, ומסתבר שצריך לדעת. ציפורניים וידיים זה יותר טוב מכל האביזרים בעולם. 

וגם גרב. אחלה צעצוע

7. פנטזיה מעניינת. 

יש המון, רובן לא יכולות להתקיים במציאות ולא באמת הייתי רוצה שיקרו במציאות והן רחוקות מאד מ״שפוי בטוח ובהסכמה״

בגזרה המציאותית יותר היה מוח סדיסטי מרתק שנתקלתי בו בעבר פה ובמציאות, ולא הייתי רחוק מלהקשר על ידיה, מה שלמרבה הצער דעך לו לאיטו ולא קרה ונשאר לנקר לי בראש בחוזקה. 

ועוד אחת שנתקלתי בה לא מזמן באיזה אירוע וברגע של חוסר זהירות ואלכוהול זיהתה בי את זה ואני זיהיתי בה. ועד שניפגש שוב המוח שלי לא מפסיק לרוץ ולחשוב על מה אולי יקרה שם.

וישנן אלו שהגשמתי, קרו בזמן הזה כמה דברים שלא הייתי מאמין שיקרו לי עד לפני לא הרבה זמן.

8. תמונה או אמנות

שעווה רותחת מציירת על גב, ציפורניים משאירות חותם אדמדם על בשר כואב. חבלים. גם סוג של אמנות.

9. שיר בדס״מי.

את חירותי(כן העתקתי ממך), פנקס הקטן, ״מבול״ של קרן פלס. ולא רק בגלל משחק המילים הפוטנציאלי של: ״אני חוטפת כמה שרק אפשר וטוב לי״

יש לא מעט

10. גבולות קשיחים

פורסד בי זה הדבר היחיד שאני יכול לומר בבטחון שלא יקרה לעולם ושלא רואה איך אני משתתף בו.

חדירה. מעולם לא ובספק אם אי פעם ארצה, בין השאר תודות לאחת כלבה שניסתה לעשות את זה בכוח כשהייתי קשור עוד כשהייתי צעיר דתי ביישן ומפוחד. מזל שהיה לי מספיק כוח וחופש תנועה כדי להצליח להעיף אותה ממני פיזית. 

אבל פה אני יכול להבין את הקינק ועם חיבור ממש ממש ממש עמוק (בחירת מילים מכוונת) אני יכול לדמיין את זה קורה יום אחד. הלוואי שקיימת זו שארצה לעשות את זה איתה.

יאללה. זמן לשנ״צ.

תפסיקו לדבר לידי על הגוף שלה ועל החזה של ההיא ומה יותר עושה לכם את זה - תחת כזה או תחת אחר.

דברו איתי על זוויות.

על כמה יפה מגף שחור שמסתיים באיזור הברך כשאפשר לראות את הבליטה של עצם הברך החוצה בגלל שהראש שלך בגובה ובזווית הנכונה שם למטה.

על כמה סקסי להסתכל בעיניים של אשה כשהחזה שלה נמצא בדיוק באמצע ומסתיר אותה מעט ומכריח אותך לקשת את הצוואר עוד קצת מעלה. 

על הרגע שבו באותו פריים אתה לוכד הן את צבע העיניים והחיוך המרוצה שלה והן את הדוגמה החרוטה לה על סוליית העור.

על נקודת חן זעירה בבוהן שמסתחררת עם כל נענוע של כף הרגל.

על כמה מטריף להרגיש ציפורניים ננעצות לך בקרקפת. 

על הרטט שעובר כשהציפורניים מטיילות לך בגב, ועל איך הרטט הזה הופך לזרמים חשמליים בכל נים בגוף כשהציפורניים ננעצות ושורטות כמו שצריך. 

ועל כמה לא מובן מאליו לפגוש מישהי שיודעת לשרוט ולהכאיב כמו שצריך, וכמה מאכזב זה כשלא.

למי אכפת עכשיו איך היא יורדת ומה היא לובשת מתחת לבגדים.  תגידו לי מה הלכלוך שרץ לה בראש, איך היא נראית כשהסדיזם שלה בעירום גלוי ותאוותני, כשהתאווה לשליטה מתפרקת עליך, כשגוף נוגע בגוף ועיניים נוגעות בעיניים. ואתה לרשותה. שלה.

תנו לי שיחת זימה אמיתית בין גברים שאפשר להתרגש בה, ללמוד ממנה, לקבל השראה ולא להנהן ולגחך בשעמום מעוד פנטזיות פורנו בנאליות.

אולי לנערים של היום יש את זה. אצלי זה בעיקר עשה חשק לצאת למגרש לשחק כדורסל. אותי זה בעיקר כיבה.

אבל אחלה שחקן יצאתי. גם בכדורסל וגם בלזייף שיחות גברים של גיל 17 

מבולגן קצת 

מקום חדש, חדש יותר ומרווח יותר אבל עם פחות קפלים ופינות מבודדות כמו שאני מחפש.

או שזה הניגוד הזה בין המקום בחיים שכבר מחפש זוגיות לבין ליינים מהסוג הזה שבהם יש הרבה רעש וצבע ופחות עומק.

זזתי ממקום למקום, גיליתי שקל לי לסרב בנימוס להצעות למשחקים מדמויות שלא הכרתי ואין לי מושג מי הן ומה עובר להן בראש, גיליתי שהתנהגות מסוימת של מישהי שאני לא מכיר יכולה לגרום לי לבקש ממנה בנימוס לשבת ליד המגף הגבוה שלה ולנשק אותו. רגע שנחקק

מסתבר שהיא בכלל לא קיימת פה בכלוב. אולי עוד יהיה לזה המשך, שכחתי אפילו לברר אם היא קבועה.

ועוד רגע עם ארוכת שיער אחת זכר לפמדומים ישנים יותר ועם חברה ותיקה מפה שכמוני לא לגמרי מצאה את הפינה שלה אתמול.

ורגע קצר עם ר׳ שהיתה עסוקה אבל מצאה דקה למסאז׳ מהיר ברגליים. ודאגה לציין שאני ממש טוב בזה בקטע מפתיע. למעשה היא השנייה השבוע שמציינת את זה. 

כנראה שניסיון והמון אהבה לתחום עושים את שלהם גם כשמדובר בקינק.

רגעים. אחד פה ואחד שם. ובתכל׳ס בשביל זה אני נרשם ובא. לאסוף רגעים של שליטה נשית, לנשום אותם להמשך החודש.

ותודה לאור ודורה בנוהל. אין כמו הליין שלכן (זה נחשב מחמאה בכלל אם אף פעם בחיי לא הייתי בשום ליין אחר?)