לפני 7 שנים. 22 בספטמבר 2016 בשעה 6:52
נכנסה נבוכה, עיניה מושפלות
פוחדת להביט
לבושה בשמלת קיץ בהירה
כמו שבקשתי.
הסירה בגדיה, כפי שציוויתי
וונילה לבנה ויפה.
אני יושב בחשכה, רק עליה האור.
ואני...
את סערת רגשותיי הסתרתי.
... מעבירה אצבעות, ארוכות ונאות, נוטפות זיעה וזרע, על פיטמה זקורה, ומשמיעה קולות ריגוש והנאה עת הצריבה חולפת בשדיה.
גופה, אדום הוא כאבטיח, בוהק לאור הנר, כפסל ברונזה יצוק ביד אמן.
מתרוממת, מתיישבת, כורעת על ברכיה. מצחה מונח על כפות רגלי, ידיה אוחזות בקרסולי, וישבנה הנפלא מורם בגאווה אל על, מבקש, מזמין.
מרימה ראשה, עיניה מושפלות, ובקול שליו ורגוע אומרת: "אדון, כל המחשבות , כל מה שדמיינתי לעצמי, כל מה שהסתרתי בפינות נפשי כל חיי, נפתח כאן והיום. כל הספקות והבלבול נעלמו להם. נתת לי את האמת שלי, אדון, ממנה ניסיתי לברוח. יש לי אותי, ואני שלך, אדון".
שתקתי וחיבקתי.