כשקשרתי אותך חזק לשולחן, ראיתי את רעד שריריך, התכווצות ישבנך, ברגע חדש לך. מעולם לא היית במקום שרק פינטזת עליו, ורצית לחוות את האמת שלך . רצית להרגיש את החבל, את חוסר האונים באין יכולת תזוזה, להיות שייכת לגבר שיקח, שישתמש ויהנה, ואת תהיי שם בשבילו, ככל שירצה וכמה שירצה, ואת כה רוצה לרצות, ועדיין כה פוחדת, רוצה לתת ולתת, ולא בטוחה שיש לך את הכוחות לשאת בנטל.
ואני יודע כי חזקה את. זה היה כל אשר רצית זמן רב ושתקת, ולא סיפרת זאת גם לעצמך.
את קשורה היטב, ואני רואה אותך ניגרת, מתנשפת, דמעות בעינייך, ואני עדיין לא התחלתי אפילו... העברתי קלות את ידי בין רגליך. הרגשתי את הרטיבות נוזלת. נשמתך נעצרת ואת זועקת, רועדת, מייבבת, "אדון, אדון".
החבטה על ישבנך הקפיצה אותך, ועוד אחת ואת כבר פלטת זירמתך.
בוכה בעונג. נאבקת להביט ולא יכולה. המכות נוחתות בקצב .ואת מייבבת, דומעת. והמלמול שאומר: "עוד, אדון, עוד".
אותם לילות בהם הרהרת בבדידותך בחלומות רטובים של מסירת גופך ונשמתך... הנה זה בא, ואת מרגישה זאת בכל עצב בגופך, וכל גופך שערג זמן כה רב נותן ונותן, וכה שמח להרגיש את המגע, את השימוש בגופך, שנועד לענג, שנועד לשרת ולרצות... ואת ויודעת שזה המקום שלך. כאן את רוצה להיות ואין לך מקום אחר, ואין לך אהבה אחרת. יש לך את מה שאת נותנת.