את מירב הכרתי פה בכלוב, היא סיפרה לי שהיא ופרטנר שלה מחפשים נשלטת משותפת, ואני התלהבתי וקבעתי איתם לאיזה פאב ברוטשילד. משם זרמנו לדירה שלה, ולרגע היה נראה שהכל טוב. הצבתי את הגבולות שלי (לא נקשרת בפעם הראשונה, כדי שאוכל לברוח במקרה הצורך) והחלטנו לצאת לדרך. הם ציוו עלי להתפשט ולעמוד על ארבע על המיטה, אני צייתתי ואז הגיעה המכה. מכה כל כך חזקה שגרמה לי לעוף קדימה, הייתי בהלם, מופתעת, לא יכולתי להגיב. מהרגע הזה הכל קצת מטושטש. היו רגעים של הנאה אבל כל מה שאני זוכרת מהערב הזה זה שהתחננתי שלא יעשה לי פיסטינג. הוא הכאיב לי, ניסה להיכנס לתוכי עם כל היד, ואני לא רציתי.
הכאב הפיזי נשכח מאז, אבל אני זוכרת את הלעג שלה כלפיי "מה זה ארבע אצבעות בתוכך? כשאני מאוננת לבד אני דוחפת את כל היד", היא אמרה והוא המשיך להידחף.
יום למחרת היא שלחה לי הודעה "אנחנו מחפשים מישהי עם סף כאב גבוה יותר, את לא מתאימה לנו".
הרגשתי קצת כישלון. לא מספיק טובה, לא מספיק זורמת. פחדתי להמשיך לאכזב שולטים ושולטות.
כמה שבועות אחר כך פגשתי את שחר, היה לנו חודש מדהים ביחד, אבל עדיין פחדתי. לשחר היה הרבה יותר סבלנות אלי, וגם יד יותר קטנה. נתתי לה להיכנס לתוכי, נתתי לה לאזוק אותי ולהצליף בי. כעבור כמה זמן היא ומירב נפגשו באיזו פעילות פוליטית, והחליפו עלי חוויות. מירב סיפרה לה שאני נשלטת לא טובה, עם סיבולת מאוד נמוכה. שחר ענתה לה שהיא בכלל לא חווה אותי ככה. בתקופה הקצרה שהיינו ביחד הרגשתי כמו הנשלטת הכי טובה בעולם, היא מעולם לא דרשה ממני יותר ממה שיכולתי לתת לה, וכתוצאה מכך אף פעם לא הרגשתי שאני מאכזבת אותה.
מאז אני מסרבת לענות לשאלה מה סף הכאב שלי. גם כי מירב והפרטנר ששמו לא נחקק בזיכרוני פגמו בהערכה העצמית שלי, אבל גם כי השאלה הזאת הפכה לתמרור אזהרה בעיני. ברור לי שאם אני אענה שסף הכאב שלי גבוה זה מועד לפורענות. סף הסיבולת שלי נבנה עם כל שולט או שולטת בנפרד בהתאם לאמון שלי בו.
אני שונאת שאלות כמו "מה הדבר הכי קיצוני שעשית", כי התשובה שלי עשויה לאכזב
הדבר הכי קיצוני שעשיתי היה לתת במישהו אמון.
