יוצא לאור

שנה עם נשלטת הסתיימה. שנה שהיתה עשירה בחוויות ותובנות. אין ספק ששנינו למדנו בשנה הזו המון.. על עצמנו, על המהות שלנו, על היכן אנו עומדים ועל המקום אליו אנו רוצים להגיע. ומה שיפה בזה הוא שהלימוד הזה מוביל ומעצים התפתחות אישית עבור שני הצדדים. זה היתרון הגדול והבלתי מעורער של קשרים קבועים מתמשכים. וזה אינו היתרון היחידי כמובן. כמובן שלעיתים תהליך הלימוד וההתפתחות מוביל לתובנה שמגיעים לצומת דרכים וממנה ממשיכים בדרכים נפרדות. אלה החיים ואני מוקיר את כל שהיה מבלי להצטער על מאומה.

ובנוסף, מסתיימת לה בסוף החודש תקופה ארוכה של מגורים בלב השרון ואני עובר לגור בצפון השרון. מצד אחד אני שמח לעבור למקום קבוע אך מצד שני, זה פוגע בהסדרי הראייה שלי ולכן מעיב על השמחה.

יוצא לדרך חדשה, קצת שמח, קצת עצוב. יודע שהכל יהיה בסדר :)

בתום שבת עמוסה הכנות לחג, שוטטתי להנאתי קצת ביוטיוב כשאני חושב על השנה שחלפה ועל זו שתבוא.

שיר אחד הזכיר שיר אחר ופתאום נזכרתי בשיר שאהבתי פעם, לפני לא מעט שנים. זכרתי במעומעם שיש בו ראפ, אופרה ויודל. אבל לא זכרתי כמה רבגוניים הם השיר והקליפ גם יחד.

ואז הבנתי, שכזו שנה בדיוק אני רוצה. שנה רבגונית, שיש בה מהכל. מכל סוגי הטוב.

ושנה כזו בדיוק, אני מאחל גם לכם

השנה אחרוג מהמסורת המקובלת של לחגוג את ראש השנה במסגרת המשפחה הקרובה. בלי העמידה המייגעת בפקקים של ערב החג, בלי החפירות של שולחן החג ובלי טרוניות של "תישאר לישון" אם אחליט לשוב שרונה בשעת ליל מאוחרת.

הפעם אחגוג את ראש השנה עם קאסגירל במעוני הצנוע עם ארוחה חגיגית טעימה ושאר מנעמי החיים.. אתם יודעים לאילו מנעמים אני מתכוון.

ביוזמתי, הצענו מס. פעמים בעבר לנשלטות להצטרף באמצעות פרסום בבלוג באופן די ספונטני, לצערנו, ללא הצלחה.

הפעם, גם קאסגירל התוודתה שהיא מאוד רוצה לנסות ולשלוט במישהי שוב (היא התנסתה מעט בעבר) בנוסף לשליטה שלי במישהי נוספת.

אז..

אם את נשלטת ונטולת תכניות לערב החג (אפשר גם בערב שלמחרת) או שיש לך תכניות שתשמחי להתחמק מהן ובא לך להנות מערב דיסקרטי, נעים, טעים ומענג בחברתנו. ראי פוסט זה כהזמנה אישית. פני אלי או אל קאסגירל ונתקדם.

ובהזדמנות זו, שנה טובה לכווווולם :)

על פניו, הכל די טוב. אפשר להגיד גם שממש לא רע. ועדיין, מנקר בי הרצון לעוד, ליותר.

עוד? יותר? ממה? וואלה, לא יודע. כנראה די בידיעה הפנימית, בתחושה שיש עוד ויותר. אפילו מבלי לדעת ממה.

אבל אני אגלה :)

די מזמן לא כתבתי כאן. למעשה, יצא לי בתקופה האחרונה לבקר פה ממש מעט. הייתי צריך להקדיש זמן וכח לכל כך הרבה דברים עד שכמעט ולא נחה עלי מוזת הכתיבה. ואם כבר דגדג לי באצבעות, זה קרה באמצע יום העבודה דווקא ועד הערב, הכל נשכח כמו לא היה. חבל, אני מאוד אוהב לכתוב את עצמי.

בימים האחרונים, יש שיר שלא יוצא לי מהראש. גם הצלילים, גם הקול של הזמרת, וגם המילים.

וזה מזכיר לי כמה מכן ראיתי כאן באתר, מבקשות להכיר, לטעום, להתנסות, להתמסר, לרצות, להעניק, לשרת.

עונדות את הטייטל "נשלטת" בתקווה, בהתלהבות מהולה בחשש מתוק, לעיתים גם בשמחה.

וראיתי גם את הטייטל נעלם, מתחלף ב "אחרת" או "לא בעסק", את הבלוגים מתמלאים במרירות ואכזבה.

פעמים הטייטל נשאר, פעמים אחרות הוא שוב מתחלף בתקווה ולעיתים חוזר חלילה.

השיר מזכיר לי את כל הפעמים בהן קראתי בשורות וביניהן את אלה המחפשות מישהו ללכת בעקבותיו בביטחה ובאמונה מלאה עד עיוורת בכל תנאי. ויש בזה משהו שנוגע, מגרה ומרגש בכל תהליך החיפוש והמציאה. כי יש בזה גם המון גילוי עצמי.

העולם המדהים הזה, לא מפסיק לרתק.

יש נשלטת אחת.. היא כותבת פה לעיתים (לא תמיד יוצא לי לעקוב), יש בכתיבה שלה משהו שמאוד נוגע בי אישית. ההתרפקות שלה על העבר שלעיתים מבצבץ אל ההווה מזכירה לי ימים עברו בהם היה לי קשה להתנתק מהעבר.

הכתיבה שלה קסומה בעיניי. פשוטה, כנה, מלאה ברגש, ולרוב היא נוגה. משקפת את המלחמה המתמשכת שלה עם העבר, בכדי לנוע אל העתיד. לצערי, ללא הצלחה של ממש עד לפעם האחרונה בה קראתי משורותיה.

היא אחת, אבל כמוה יש עוד רבות. ובין שלל השורות והמילים הנכתבות אני לא יכול שלא לקרוא זעקה אחת פשוטה.. זעקה ליחס וחום אנושיים בסיסיים.

לא, אני לא מדבר בהכרח על התאהבות או אהבה גדולה. לפעמים זה מסתכם בצורך הבסיסי של לקבל תשומת לב אמיתית, חום, יחס, תשומת לב ומידה מסויימת של חיבה וביטחון ולדעת שאנחנו רצויים ומתקבלים כפי שאנחנו.

אל חתולים פצועים, לא ניתן להתקרב באמת. הם ימהרו לשרוט גם וטרינר שינסה להגיש להם עזרה ראשונה. גם נפש פצועה תמהר להתגונן עד שבאופן אירוני, כנראה תפגוש במתק שפתיו של השוחט הבא.

וכך, עולם כמנהגו נוהג ובכל פעם ממשיכים הלאה לחפש מזור לפצעי העבר בקשר חדש, אולי הפעם זה יהיה הקשר הזה שיגרום לה להרגיש "טוב לי, הגעתי לחוף המבטחים שלי והוא יציב מכל קודמיו"

כבר כתבתי פוסט על השיר הנהדר הזה לפני כשנה וחצי. אז זה היה בהקשר לחלומות והגשמתם באופן כללי.

מאז עברו ימים רבים (טוב, לא כל כך הרבה אבל תודו שזה נשמע טוב) בהם נתקלתי שוב ושוב בסיפורי החיים של אלה שמבקשות לעצמן את הגשמת החלום הקטן הזה.. המקום החם והנעים הזה שבו הן גם מישהי ולא רק משהו. המקום הזה שמעניק להן משמעות אישית הרבה יותר אמיתית ושלמה מאשר קודם.

והשיר הזה, שמתנגן הרבה בתחנות הרדיו השונות. כל כך מתאים לתאר את הרצון הזה, להרגיש חשובה למישהו, להרגיש משמעותית באמת, להרגיש שלצד השני אכפת ואת חשובה לו, כאדם.

"

הייתי בניו-אמסטרדם, בהיתי בנערה זהובת השיער.
מר. ג'ונס פצח בשיחה עם רקדנית פלמנקו שחורת שיער.
אתם יודעים, היא רוקדת לצלילי הגיטרה של אביו, ולפתע היא כה יפה.
כולנו רוצים דברים יפים, הלוואי והייתי אני יפה.

אז בואו נרקוד את הדממה אל תוך הבוקר.
חדלי מריה, הראי לי מעט מהריקודים הספרדיים האלה שאת יודעת.
העבר לי בקבוק מר. ג'ונס.
האמינו בי, עזרו לי להאמין בכל דבר שהוא, כי אני רוצה להיות בעל אמונה. כן!

מר. ג'ונס ואני מספרים אגדות אחד לשני, ובוהים בנשים היפות.
"היא מסתכלת עליך, אה לא, לא. היא מביטה בי"
מחייכים שטופים באורות הבהירים המגיעים מכל עבר.
כשכולם אוהבים אותך, לעולם לא תוכל להיות בודד.

אני רוצה לצייר את תמונתי, לצייר את עצמי בכחול ואדום ושחור ואפור.
כל הצבעים היפים הם בעלי משמעות רבה מאוד.
אתם יודעים, אפור הוא הצבע האהוב עלי
הרגשתי כ"כ סמלי אתמול.
לו הייתי מכיר את פיקאסו, הייתי קונה לעצמי גיטרה אפורה ומנגן.

מר. ג'ונס ואני מביטים אל העתיד. כן, אנו בוהים בנשים היפות.
"היא מביטה בך.. אממ לא נראה לי, היא מביטה בי"
עומד באור הזרקורים, קניתי לעצמי גיטרה אפורה.
כשכולם אוהבים אותי, לעולם לא אהיה בודד, לעולם לא אהיה בודד. אמרתי שלעולם לא אהיה בודד.

אני רוצה להיות אריה, כולם רוצים להיות בעלי הליכה חתולית.
כולנו רוצים להיות כוכבים גדולים, לכל אחד יש סיבות שונות לרצון הזה
האמינו בי, כי אני, איני מאמין בדבר. ואני.. רוצה להיות מישהו שמאמינים בו..
מר. ג'ונס ואני, מדדים ומועדים לאורך הרובע הספרדי.
כן, אנו בוהים בנשים היפות.
"היא מושלמת בשבילך. בנאדם, חייבת להיות מישהי בשבילי"

אני רוצה להיות בוב דילן
מר. ג'ונס מייחל להיות אדם קצת יותר מגניב.
כשכולם אוהבים אותך יקירי, זה בערך הכי מגניב שאתה יכול להיות.

מר. ג'ונס ואני בוהים בוידאו.
כשאני מסתכל בטלוויזיה, אני רוצה לראות את עצמי בוהה בי בחזרה.
כולנו רוצים להיות כוכבים גדולים, אך איננו יודעים למה וואיננו יודעים איך
אבל כשכולם אוהבים אותי, אני רוצה להיות הכי מאושר שאני יכול.
מר. ג'ונס ואני.. אנחנו נהיה כוכבים גדולים...

"

כבר שכחתי קצת איך זה מרגיש כשפתאום בשעות אחה"צ של ערב שישי, יש לי שקט, רוגע וזמן לעצמי. מהסוג שגורם למוזת הכתיבה לנחות עלי.

ככה כמעט בלי להרגיש, עברו להם כמה חודשים מאז ביקרתי וכתבתי כאן לאחרונה.

כן, הייתי עסוק ואפילו מאוד. האמת היא שבעיקר בדברים טובים, חשובים ומשמחים. גם העומס בעבודה תרם את חלקו לכך שכשהיה לי זמן, לא נותרו בי האנרגיות. לא נורא, יש גם תקופות כאלה בחיים וכמו כל דבר אחר, גם הן חולפות.

בתקופה האחרונה, יצא לי להיתקל לא מעט בפרסומות ומודעות של אתרי הכרויות. גם בטלוויזיה וגם באינטרנט.

כן... פעם הייתי מבקר באתרים האלה. זה לא היה כ"כ מזמן (שנה וחצי לפחות) אבל זה מרגיש כל כך רחוק. לא רק מבחינת פרק הזמן אלא ברמה האישית הפנימית.

בימים ההם [ בזמן הזה 😄 ] היתה בי המשאלה הכמוסה להכיר מישהי מתמסרת, כנועה. ובו בזמן, היה בי משהו שהיה מוכן לקבל גם זוגיות ונילית שהיתה יותר מוכרת לי אז.

ופתאום, היום.. כשאני נתקל במודעות האלה, משהו בי קופץ ומתנגד. אני כבר לא רוצה את מה שרציתי.. אני כבר כל כך לא שם.

אני לא שולט "רע ואכזר", גם לא סאדיסט. לא כל שניה בכל מפגש היא סביב שליטה, השפלה, זיונים או בדס"מ. להיפך, המפגשים איתי הם יותר חבריים-זוגיים. אבל זוגיות ונילית ב100%, זה כבר  מזמן פשוט לא אני.

אחרי שמעיזים ועוברים אל אזור שהיה סוג של טאבו. חווים גילוי עצמי מתמשך שקשה לתאר. וככל שחווים יותר, מגלים כמה להיות מי שאתה באמת הוא חוויה ממכרת. הטאבו הכי מתוק.

יושב מול המחשב בסופו של יום ארוך, שם לב שתיבת המייל עמוסה לעייפה ומחליט לנקות אותה מעט כי עבר לי החשק לישון.

מחקתי בזריזות כמה מאות מיילים מפייסבוק, לינקדאין ופורומים שונים כשפתאום נתקלתי במייל קצת ישן מנשלטת, מייל שנכתב בעקבות בקשה שלי. לצערי, אני לא זוכר מה ביקשתי ולשם מה (אבל בטוח שזה היה למען מטרה טובה)

"

אני חושבת שאני סומכת עליך במידה הכי רבה שאני מסוגלת לה
השקט שלך מדהים אותי, אני לא רגילה ומכירה כזה שקט.

"

"שקט..." אני פתאום חושב לעצמי ותובנות מחלחלות להן (בשקט כמובן), מאירות לי כמה חסר השקט הזה וכמה רועש וסוער המירוץ להשיגו, גם אם הוא לא מוגדר בכלל כמטרת המירוץ.

יש לך שולט? אולי את מחפשת אחד? אולי עברת כמה, ולא מרגישה שמצאת?

אם יש לך שולט וטוב לך איתו - יש לך שקט כזה או אחר, גם אם לא באופן קבוע. סביר להניח שאחד הדברים הכי מהנים עבורך, גם אם את לא מודעת לזה כי הריגוש בולט יותר - הוא העובדה שאת מוצאת את השקט הזה בתוכך איתו.

אם את מחפשת שולט, או אחרי נסיון לא מוצלח (או יותר). את בטח כבר יודעת בדיוק על איזה אי-שקט אני מדבר. למרבה הצער, לנסיונות שלא צלחו עלול להתלוות גם לב שבור וכואב יחד עם אי-אילו צלקות שמגלידות לאט מהרצוי.

אלה לא רק הזיונים, הסטירות, ההכאבה וההשפלות, הם רק סוג של תפאורה להצגת חיינו. תפאורה נדרשת לצרכים שלנו במחזה שנקרא בדס"מ.

בזמן שהתפאורה היא רק תפאורה הדומה ביסודה לתפאורה של אחרים ואחרות. השחקניות מחפשות את השקט האמיתי בתוכן. את המקום שירגיש בטוח ונכון לשחק את עצמן באמת מבפנים החוצה, ויעניק להם את השקט המרגיע הזה שממנו צומחת התמסרות חסרת גבולות כמעט.

והשקט הזה, הוא הכי רועש וצבעוני בעולם, גם הכי שלם!

עד כאן הרהורים לשעת לילה מאוחרת 😄 תודה שהייתם איתי :)

שבת שקטה לכולם

בדרך הביתה, אחרי כ3 שנים בערך שלא יצא לי לשמוע אותו. ככה פתאום, התנגן השיר הזה ברדיו.

מוזר, עוד לפני שזיהיתי את השיר בודאות, עברה בי צמרמורת עזה וגל של זכרונות לא נעימים הציף אותי.

זכיתי להיות עוגן לכמה וכמה נפשות בחיי. חוף מבטחים שאפשר לספר לו הכל, לשאוב ממנו עידוד, חיזוק, תמיכה, הכלה או פשוט להתרסק עליו כשאין יותר כח. אבל לה, הפכתי להיות העוגן הכי גדול שאי פעם הייתי.

לא חלמתי ולא האמנתי שאי פעם אהיה במקום הזה. לא ידעתי שהיא הסתירה ממני נטיות אובדניות. כשגיליתי, היה מאוחר מדי ומסוכן מדי לעזוב.

והשיר הזה, כמו היה רודף אותי אז. היתה תקופה ממושכת שהוא נכלל בפלייליסט של כל תחנה שהאזנתי לה - כמו אי אפשר היה לחמוק ממנו.

ובכל פעם שהתנגן, ליבי התכווץ בקרבי בחשש ודאגה.

אי אפשר לתאר את התחושות בתקופה ההיא במילים. אי אפשר אפילו להתחיל ולתאר איך זה מרגיש לדעת שאתה עורק החיים של אדם אחר שאתה כל כך מחבב וכל כך חושש שיפגע בעצמו. איך זה מרגיש לדעת שנפש אדם רכה, כמו מונחת בכף ידך. ואם יש בך יותר אהבה מאגואיסטיות, זה כמו דורך בתוכך איזה כוח קדום שמניע אותך ללא לאות. הרבה יותר רחוק ממה שאי פעם האמנת שאתה מסוגל.

אך אם יש בך יותר אגואיסטיות.. מר יהיה גורלה :(

הימים ההם חלפו, ההיא במקום הרבה יותר טוב, לפחות שם היתה כשהתפצלו דרכינו. ואני, חשבתי ששכחתי. אולי יותר נכון לומר שכחתי שאני זוכר :)

תישארו קשובים, אתם עשויים להציל מישהו, אפילו אם אתם לא מודעים לכך.

כבר כמה שבועות חלפו מאז התנגן השיר הזה ברדיו, בשעה קסומה של נחת באחד מימי השישי בשעות בין הערביים השלוות. אני לא חסיד גדול של ריקי גל, אדרבא, היא בין אלה שאני ממעט להאזין להן. אבל השיר הזה, יש בו משהו אחר.

ואני? הפעם הזו בה הוא התנגן, כמו לא הספיקה לי. והייתי צריך לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב ושוב. אז הקשבתי לו עוד ועוד. ובכל פעם הוא חילחל עוד ועוד והציף את הדברים שנגע בהם בפעם הראשונה והזכיר לי המון מחשבות ותחושות. ובעיקר, אותי.

תמיד היה בי משהו עוטף, מנחם ומגונן. לפני כשנתיים, במהלך תהליך התפתחות אישית שעברתי פתאום התחוור לי (מפידבקים) שאני משרה על אנשים תחושת ביטחון ויציבות. וזה הזכיר לי את ההיא שפעם אהבתי. כמה גוננתי ועטפתי, כמה "היי שקטה, עכשיו הכל בסדר" הרעפתי עליה. כמה מהנטל שלה נשאתי על כתפיי זמן כה רב. וכמה היא פצעה אותי בתמורה בסופו של דבר.

וזה הזכיר לי את זאת שמצאה את עצמה אוחזת בחבל שהקצה השני שלו נקטע כבר מזמן בעוד החבל נכרך סביבה וחונק אותה בכאב, מבלי שהיא תבין למה הוא נקטע וחירב את אושרה. לא סתם שמעתי את השיר, הייתי צריך להעביר אותו אליה, שתהיה שקטה גם היא.

וזה הזכיר לי עוד אחת כזו שקראתי כאן שנתנה והאמינה וקיוותה וציפתה. עד שהדקירה העמוקה והכואבת הגיעה ופצעה את הפצע הזה שמתישהו מגליד, אבל הצלקת נותרת על העור במשך שנים רבות אחרי.

ויש עוד. כאלה שטעמו פעם את התחושה והידיעה הזו של "זה הכי טוב שיש" בחיקו או לצידו של מישהו, והיום.. נותרו עם החוסר המשווע. החוסר שלפעמים הוא כה עמוק וכה ממושך, שכבר לא זוכרים או מבינים מה בדיוק חסר לנו.

לפעמים אני יודע, אל תשאלו אותי איך, לא אדע לענות. זו פשוט ידיעה מתחושה פנימית. וזה מרגיש קצת כמו המטריקס. לראות את האנשים, לראות איך הכאב והחוסר מניע אותם, לרוב בכיוון הלא נכון. זה לא מחזה נעים :(

היו שקטות.