סקרנות מאוחרת

לו רק יכולתי להניח את הראש לי בין רגלייך לרגע
לינוק ולשוחח עם הזין היפה והביצים הטעימות שלך לדקותיים
הריאות שלי היו מתמלאות שוב אוויר.
אם רק יכולתי
להיות כבולה ומרוחה תחתיך כמו שאתה אוהב,
כל חורי פתוחים ומוּצפים עבורך
וכל כולי שלך בשבילך.
רגעים ארוכים בהם רק העונג שלך, החיוך המנצנץ בעיניים שלך, תחושת הגוף הלוקח בהנאה, חשובים לי.
האצבעות שמכתיבות שלי איך לנשום,
הזין שננעץ ומסדיר לי אנחות של כלבה וגניחות של חתולה ☺.

רק להיות לך שוב לערסל או מִתלה לתמונה שתוכל להחיות ולתלות כרצונך ולשימושך.

זו הדרך להזריק לי לוריד תשוקה ואנרגיה צידה לעליות הקשות שבדרך

 

שיהיה כבר בוקר טוב עולם :)

 

 

כשהאדון עסוק, טרוד עד מאד.
חוץ מלישון אין לו זמן לעצמו
ואףעלפיכן הוא קורא ומקשיב
ושולח זרוע תמנון ארוכה ומחבקת
לכל אחד מאיתנו.
כזו שזרועה בקול ובמילים שמרגיעות את הלב.
מילים כאלה שמרגיש לי כאילו באמת נתתי לראש שלי רגע מנוחה ממחשבות.
דקות ספורות של שקט בימים סוערים. 
בימים שהחיים פחות מחייכים, טון הקול שלו מכוון להרגיע, חודר לי לורידים.
גורם לי להרגיש כאילו כולי מונחת על ברכיו
והוא מצליף ומלטף, מועך ומנשק
מאפשר לכל הרעש שיש בתוכי
להתפוגג ולו לדקות ספורות.

זהו כל הסוד מבחינתי לריקוד הארוך והכל כך יפה וממלא שלנו איתו.
הדברים הקטנים הללו והכל כך חשובים הם אלו שגורמים לנו לאהוב אותו יותר.
ההקשבה ללב לנפש גם לקולות שהם משמיעים ללא מילים.
גורמת לנו להשאר קרובים לרגליו להזדקק לו עוד.
כמו קשר של חבל שנמתח משני צידיו מתלפף בחזקה בתוך עצמו יותר ויותר עד שקשה לפרום אותו.
פשוט לאהוב
בדרך זו או אחרת
רק לאהוב 

 

בוקר טוב :)

Stop) jast love)

הגעגוע -  הוא כותב לי

הוא שוב רחוק וההודעה מסתיימת בקביעה הזו;
"כמובן שאם היית כאן לרגלי, במקומך הכל היה יותר נעים כמו שאת רוצה שיהיה לי."
אני רוצה שיהיה לו נעים ומחייך ברמות שאני לא בטוחה שהוא אפילו רואה ומרגיש.
אני טובה בלהתחבא מאחורי הפחדים שלי
הוא כבר מזמן הפסיק לשחק מחבואים איתי.
גם כשהקול שלי הופך שטוח לא מאפשר ללב לפרוט על מיתריו הוא מרגיש מה אני מנסה לומר.
התשתי את עצמי מנסיונות הפענוח של התחושות, הצורך, הרגשות והרצונות שהוא משאיר אצלי על אש קטנה לאורך כל הזמן ואז ברצונו מבעיר, ברצונו נושף ומעביר וברצונו אוחז אותה בשתי ידיים ולא נשרף.
וכשאני מותשת אני מוותרת או משחררת.
איתו שחררתי, הוא גרם לי להבין שאין צורך בפענוח
כל מה שאני צריכה זה להניח לו לקשור את ידי מעל ראשי לפתוח את הגוף והלב רחב ולתת לו לנווט את המסע על פי רצונו.
גיליתי שכשאני לא מנסה כלום חוץ מלהיות נוכחת
החוויות מטיילות בין הגוף ללב על אש גבוהה.
הלהבות הללו מבעירות בי חיים
מלהיטות לנו את הדרך נוגעות בכל חלק בחיים.
כשתשוקת הגוף נענית הלב מרשה לעצמו לחשוק
בחיים על שלל הגוונים שבהם.

 

שבוע של אש :)

 

ימים של צורך גדול התמקמו בי
צונאמי של הזדקקות
הגוף מבקש בפה פעור ללא נשימה
למגע המיוחד הזה
לעוצמה המופעלת והמפעילה כל תא בגוף ובמוח שלי.
מוצאת שאני לא יכולה לא להסביר במילים, ולא לכמת את המינון
כשמדובר בתקשורת הפיזית מנטאלית הזו.
אין לי בעיה לתאר את הביטוי שלהם את איך זה נראה ומרגיש בפיזי. 
אבל לצייר, לחרוט בקווים, אותיות ומילים את הרגש, את הצורך
אני לא מצליחה.

כשהגוף מרגיש שמישהו שומע אותו,
קשוב לכל תנועה שלו לכך קימור של תחינה או קיעור של בקשה.
מישהו רואה את הגוף מתפתל ומתרחב
חש את הנפש פותחת את חדר ההזדקקות. 
מאפשרת התמסרות מלאה למילוי תשוקת הגוף שממלאת את מצברי תשוקת הרוח שלי.

כשהצורך והזדקקות שלי מקבלים מענה
הגוף והנפש מוציאים לאור בעוצמה את כל תשוקת החיים שקיימת בי.
אני מרגישה הכי חיה בעולם
ויכולה להזיז גלגל ענק במו ידי :)

עיברי לידר שר לי על החדר החם של האהבה הזאת שלנו!

#בוקר_טוב

הנה שוב מתפרץ לו געגוע עמוק
שורף כמו לבה רותחת
כל הגוף שלי מבעבע
והנזילוֹת מתחילות
בתחילה זה הלב
שמפעיל את משאבות הדם שלי ביתר שאת
ומאיץ אותם להגיע לנקודות החשק אצלי בגוף
לא משנה כמה חם ולח בחוץ
בתוכי אני נוזלת מלבה חמה ומתוקה של תשוקה.
הלחות הדביקה מזמן הפכה לרטיבות שמבקשת
החום המעיק שברחוב הופך למטף המלבה את יצרי
החיה והגורה שאני.
את יללות הצורך והערגה השקטות שיוצאות ממני
אפשר להריח באוויר שאינו זז לשום מקום.

רק כדי להרגיע מעט
אני מקשיבה לקולך המשועשע ממני
שוב ושוב
יודעת שגם, ואולי בעיקר כשאני ככה נזקקת
אתה מאד אוהב ומחוייך
כשאני מספרת לך אותי
לוחשת לך בקול שרק אתה שומע
(כי אין מצב שאני אשמע עצמי מדברת כך)
למה בדיוק עכשיו, אדון שלי, זקוק לי
בתיאורים שאתה כמעט יכול להרגיש
אני בנשיפה חמה ומהירה משמיעה קול
כמעט יציב ואומרת לך
איפה ואיך אתה, אדון שלי, צורך אותי וממני.
ולרגע קטנטנן ממש אני מרשה לעצמי לשכוח
שאני זו שמבקשת….

לחיות ביחד שנים ארוכות
לאפשר האחד לשניה להשתנות
לחיות ביחד עם כל ההפרעות
ולאפשר לנפש לצאת לחופשי
זו חוויה של פעם בחיים
זה ריגוש יותר מרכבת הרים.

ומה יותר מתאים מהמכושפה של יוסי בנאי 

ב-.26.7.
לבשתי לבן וחתמנו חוזה ...
ומאז
בן זוגי הולך, יושב, שוכב, כועס, צוחק, מתעצבן, מדבר, שומע, משוחח,
מקשיב ואוהב אותי ואיתי וככה גם אני אתו.
ולא זה ממש לא קל
אבל מערכת יחסים, בטח כשמדובר בזוגיות ארוכת שנים, כשאי שתהיה מענינת ומאתגרת
אנחנו משתנים וזזים כל הזמן 
פותחים רצונות וצרכים, תשוקות וחשקים
וגם עניינים רגילים של החיים
כמו משפחה, ילדים, פרנסה, ושגרת הימים

30 שנים אנחנו יחד
בשלוש וחצי השנים האחרונות אנחנו בטיסה מטורפת
בכדור פורח 
מידי פעם נוגעים בקרקע
לרוב נותנים לרוח ליבנו לשאת אותנו
ביחד ולחוד על כנפיה
ולומדים אחד את שניה עוד ועוד
ובעיקר לומדים ומעמיקים כל אחד את עצמו
יותר ויותר.

בשנה וחצי האחרונות מצאנו לנו אדון
והוא מצא אותנו
וגם זו מערכת יחסים מיוחדת 
כזו שמגבירה את אש התשוקה למדורת ל"ג בעומר
כמעט יומיומית
שרק ימשיכו לנו הימים הבוערים הללו
כי מה שהכי חשוב בחיים, זה להרגיש את החיים
לבעור מתשוקה,
להתרגש מכל פרפר שעובר בלב
לטפטף מתאווה 
לנוח שיכורים מאהבה
להשתמש בכל החושים האפשרים כדי לחיות
ולא רק להיות נוכחים בעולם.

שבוע טוב, מלא התרגשויות

https://thecage.co.il/userpics/88409/normal_20170721_103251.jpg

"תכתבי, תגידי."
זה לפעמים כואב
"אני ממתין"
אולי זה ישרוף
"אני מחכה"
מפחדת להרוס
"אני לא!"

אז נפתח לו החדר
ויצאה האישה
ונפתח לה הפה
ויצאה יללה
והלב הפעור
בפרפור חדרים המתין
והקול שנכנס
בשלווה ואהבה עטף

 

נראה שנ/בחרתי נכון :)

בבקשה שיהיה שבוע טוב ❤

מנור שבת - למדתי לעוף -  



אני רוצה לצלול איתך לעומק של הקשר
לתהום של המקום שלי אצלך,
ללב העומק שלך אצלי.
אני רוצה לעשות סנפלינג עם הגוף שלך
אני רוצה לטפס הרים עם הלב שלך
אני יודעת שאתה מעדיף שאגיד במילים בוטות יותר או אולי בעצם ישירות יותר את הרגשות והתחושות שלי.
אבל אלו המילים שלי, בשבילי הן בוטות.
אני רואה אותן מול עיני. מבינה בדיוק למה אני מתכוונת.
אני רוצה להתחפר בתוך שוחה בגוף שלך
שם סביב הטבור שלך
בין הלב שאני כל כך אוהבת להצמיד אוזן ולשמוע אותו דוהר
לבין הזין היפה שלך שלא נח לרגע כשאני בקרבתו.
אני רוצה להיות רתומה למגע יד הכי קל שלך.
שתשלוף ותניח אותי כמו שאתה רוצה וצריך
ומתי שרק תחפוץ בכך.
אני קוראת את מה שכתבת לי בליל אמש
והריקוד הסוער שבתוכי לא נח.
רוצה ומבקשת
כל כך רוצה
להיות במקום העמוק ההוא
שבו אתה רוצה אותי. 

אישה שלך, רכוש שלך, כלבה שלך
והחיוך שלי הפך להיות עמוק יותר.

 כתבה
ואני הרגשתי אותי בכל מילה
אז....

אוּלַי
הוּא
מוּכָן לְלַטֵּף אוֹתִי
בַּצַּוָּאר
כָּכָה – קְצָת
– בַּצַּד
לֹא לְפַחֵד
לְהַכְאִיב. לְהִתְעוֹרֵר
בְּמָקוֹם אַחֵר
נְשׁוּכָה
שֶׁיַּעֲשֶׂה
אֲנִי מוּכָנָה
שֶׁיִּנְגֹּס בִּי.
שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי
שְׂרוּטָה.
 

 

 

מתוך הספר 'שנה של סוכריות', הוצאת אבן חושן 

 

לפעמים מאד בא לי לכתוב לו
ובאותה מידה בא לי להתאפק
נשמע מוזר קצת לא ?
לי לא.
זו המלחמה הפנימית שלי
מלחמת ההתמסרות הטוטאלית
מסירת האמון והביטחון שלי ושבי
ככה בלי מחשבות, בלי ספקולציות,
ובעיקר בלי רצונות.
כל פעם שאני חושבת שהגעתי למקום הזה
אני מגלה שעוד לא.
שעדיין יש פינות שמסרבות.
חלקים בי שרוצים.
תאים אפורים שחושבים.
והמלחמה פורצת.
לא למדתי קרב מגע,
או איזו שהיא אומנות לחימה אחרת
אני לא באמת יודעת להגן על החלקים הרגישים והפגיעים שבי
רק לרקוד אני יודעת, בלט, ג’ז ועד כל מיני...
וכשאני רוקדת, באמת רוקדת, כל כולי במוסיקה ואני לגמרי שלה
מתחיל ריקוד מטורף, מוטרף בתוכי ומחוצה לי
סוג של טנגו או רומבה עצבני כזה
שמחפש את המוסיקה שלו, שבו
כזו שתבהיר לי ושארגיש בה שמותר ובטוח לי לשחרר הכל.
לשחרר להתמסר ולהיות כל כולי שלו
בכל עומק ומובן שהוא.

סולם יעקוב זה כאן?

שבוע טוב :)