סקרנות מאוחרת

ארצה לבוא
"תבקשי"

ואם
תרצה שאבוא
"אקרא לך"

ואם
ארצה להישאר
"תבקשי"

ואם
תרצה שאשאר
"חגוּרה תהיי לי"

לאט לאט

מילים ולחן: שלום חנוך

שומע איך את שרה בשבילי
רואה אותך רוקדת לפני
דבר כזה במו עיני
נוכחותך היא אש בעצמותי

מתוך שאת שומטת את בגדי
גופך נחשף בכל צבעי הקשת
ואת רואה אותי רואה
וכמה את יפה כשאת נרגשת

את מתקרבת אלי לאט לאט
בין לחישה למבט לאט לאט
את מגלה מי אני לאט לאט
את מגלה לי מי את לאט לאט

מפתיע איך גופך כל כך מוכר
ואיך נוגעת נפש בבשר
מגע כזה לא יתואר
אף פעם לא היכרתי בעבר

את מתקרבת אלי לאט לאט
את נמסה בין ידי לאט לאט
גולשים גלים אל החוף לאט לאט
בתנועה לאין סוף לאט לאט

את מתקרבת אלי לאט לאט
בין לחישה למבט לאט לאט
את תגלי מי אני לאט לאט
את תגלי לי מי את לאט לאט

כל יום

כי כל רגע פשוט יעשה לי התקף לב :)
שעות הפכו לימים
ימים הפכו לחודשים
וההתרגשות מכל חיוך
מילה או הצלפה
רק גדלה ומתרחבת
המפגשים הופכים להיות יותר ויותר עמוקים
הגעגוע אליך הפך לחלק קבוע
בסלון הלב שלי
כלל לא משנה אם התראינו אתמול,
שלשום או לפני שעה :)

השיר הזה של דני רובס
התנגן לי בדרכי לעבודה 
והגביר את הרצון הזה להיות קשורה 
אליו.
מזכיר לי כמה הצורך הזה
מספק כלכך הרבה חלקים בי
ששכחתי כלל שיש להם חיים משל עצמם

שנחרטות לי באלבומי גוגל של רשת הלב :

1. יד מונחת על העורף שלי, דקות ספורות אחרי שנכנסנו, מורידה אותי לרגליו.
    גם מצלמה חדת פוקוס לא יכולה להנציח את המבט הפנימי שלי.
    המבט הזה המתפלא והנדהם מעצמי שכלכך טוב לי שם למטה, צמודה לשוק שלו העטופה בג'ינס.

2. אחרי קילחתי, קירצפתי, ניקיתי וליקקתי כל חלק בו ושלו.
    ואחרי שהוא יבש אותו
    הוא מצמיד אותי איליו ונועץ עצמו ברעב הגדול שבי, הוא מחדיר מבט לעיני ואומר: 
    "אני רק מניח את הזין שם כדי שלא יפריע לי לחבק אותך, כדי שנוכל להיות צמודים עור לעור"
    המבט נשאר בתוכי שלו עוטפות אותי ומהדקות אותי צמוד אליו. הפה שלו משחק עם הפה שלי
    וכשהאגן שלי מנסה לנוע, הוא מצמיד אותי חזק יותר ומזכיר לי שזה זמן המנוחה של הזין שלו, כדי שלא יפריע לנו :).

3. קשורה, ידיים מתוחות לקצה השולחן, רגליי על הרצפה כל חלקי האחורי חשוף ופרוץ.
    ואז נוחתת הצלפת הקיין, ואיתן קולו, מדבר אל בן זוגי "כל עוד דרישתי ממך לא מתבצעת כראוי, היא מוצלפת"

4. הוראה לשמוע קול שיוצר עוד אותיות ותחושות, אצלי, אצלו, אצלינו
    מילים שנאמרות חלקן מגובות במבט שאומר עוד יותר.
    הן הדבר שהכי נטבע לי באלבום התמונות שבנפשי.
כל מפגש יותר ויותר
וכשהן נאמרות תוך כדי
הצלפה, אצבעות שנסגרות על קנה האוויר, הוראה בעיניים, בלחישה.
ונשיכה, נשיקה, חדירה, פטמה שמבקשת להישאר במקומה - הן נשארות בתוככי רשת האינטרנט של הגוף והלב שלי
    
    

והמאזוכיזם שלה

אני מתחילה לחשוד שאצלי הוא יותר נוטה למנטאלי רגשי מאשר פיזי
או שזה בכלל תלוי בצורך שלו ממני
מה שבטוח הוא שאני עדיין לא הגעתי לשום מסקנה
אולי אני בכלל לא???

ואתן? אתם? מה המאזו שלכם\ן, אם בכלל? :)

מה שבטוח הוא שאני לא רוצה להיות ענן!! רוצה את זה :

"קח אותי אליך
שמור עליי מפני כל העולם
ותן לי עוגן קבוע בין זרועותיךָ
לא רוצה להיות ענן" 

אני מאד אוהבת את השיר הזה, למרות שלא מתחברת לכל המילים
משהו בפזמון והלחן משהו שם מספר לי הכל

מכות, מה הן לי מזכירות
הצלפות של חגורה
חבטות עם מטרה ברורה
וברגע הכאב
הכל בי מתערבב
שעווה חמה עלי זורמת
ובבת אחת אני מוצפת
פס רחב אדום כדם
מבקש הישבן המורם
את המגע המוחץ הגוף מבקש
הלב מתגעגע למבט הכובש
ללחש ההוא שאת עור התוף מחורר
ואת כל גופי חודר
את כל מעצורי ומאווי משחרר
ועכשיו אחרי שסיימנו לנקות ולהתנקות
אפשר בבקשה לקבל ממך כמה מלקות?
:)

אני כותבת לעצמי רגשות ותחושות,

מילים ואותיות, חלומות ורצונות

הבנות ותובנות

ורק אחכ כשהן הופכות למציאות היוםיום שלי
אני מבינה שכולי הפנמתי.

לא רק הראש אלא גם הלב, הרגש ומקלעת השמש שבוערת בי ללא הפסקה.

אז לפעם הבאה אביא עצמי כמתנה קשורה בסרט....

כי ככה יהיה לכולנו חג שמח 

מה לא?

חג שמח פורח ומלא הצלפות של אהבה

וטיפטופים חמים של תשוקה לכולם.

אני כותבת לו מייל
כי הרבה הרבה מילים זה למייל
כי יש דברים, שכדאי לקרוא אותם ברגיעה מוחלטת, לפני שמתחיל היום או בסופו,
שניה לפני שהוא מניח את גופו במאוזן עוצם עיניים וחולם, אולי שיהיה על מה לחלום... 
ולפעמים הוא יקרא אות המילים רק לאחר כמה ימים
כי אלו מילים ומשפטים שאין להם טעם אם הם יקָראו בקריאה מהירה וללא עם תשומת הלב המבקשת להיות שם.
וכי הוא אמר !!
אז אני כותבת, וכותבת; מחשבות, רגשות, רצונות, תהיות, פנטזיות ותחושות הרבה תחושות מהכל בכל מכל
כשהוא קרוב אבל רחוק
כשהוא רחוק אבל קרוב
כותבת על געגוע תמידי שהתיישב אצלי בכל מקום בגוף.
מספרת לו באלו חושים אני אוגרת אותו אצלי עד לעונג הבא שלו בי
מתעכבת על הדברים הקטנים ששום דבר חיצוני לא יוכל להסיר אותם ממני
ולפתע מבינה שאני כותבת לו את הכלבה שאני לו, החתולה שלו,
החיה הקטנה שאני הופכת להיות בנוכחות שלו ובשבילו.
כותבת ומחייכת
כל הגוף מחייך מבפנים, אין בהלה, אין מלחמה
יש אותי השלֵמה.

שלא מפחדת מהפחד

להתמסר
כל יום, כל שעה, כל שבוע
לידו, לצידו ובעיקר כשרחוקה ממנו
אני לומדת להתמסר, לתת את עצמי
להניח לרצון ולהזדקקות שלי להִשמע ועם זאת להתמלא או לא על פי הרצון, ההזדקקות והיכולת שלו.
הקשר אתו מתחדש, משתנה, מפתיע ומבקיע דרכים ורגשות כל פעם, כל הזמן.
אין יום דומה לקודמו, כל מפגש מעמיק את מערכת היחסים המשולשת הזו.
לתומי חשבתי שככל שהקשר יתארך ויתהדק
ההתמסרות, הויתור על הרצון לידע, להבנה יקטן ואפילו יעלם.
זה קורה לי, אבל בצעדים קטנים מידי לטעמי ולקצב שלי.
חשבתי שאני מאלה שאוהבים שהים יסער כל הזמן, אז כן אני לא יכולה ללא הגלים הגבוהים ואלה הנמוכים שסוחפים
אבל מסתבר שציפיתי שהם יהיו בגובה ובקצב קבוע שאכיר ואזהה ואוכל לצוף עליהם ברוגע.
אני מודה לו וגם לו שהם לא חושבים כמוני.
ואני לומדת, מרגישה תלמידה עם קוקיות בשיער החלק, לב דופק בהתרגשות ובמהירות 
רוצה להיות תלמידה טובה.
אני מרגישה נזקקת יותר, מחכה ללא סבלנות.
הביטחון, העטיפה, הרצון והאהבה ברורים, ניכרים וניתנים בלי היסוס .
ועדיין הצורך שלי בפיסות של הבנה וידע למה ומתי, מרגיש לי כמו הנחש
שמפתה את חווה.
יש בי בטחון מלא בו, אני כולי מסורה ומתמסרת אליו, לו ולקשר שמתהדק סביב צווארי וליבי.
וככל שאני מתמסרת יותר, מרפה מעוד חלק, מאפשרת לי לנוע בחוסר הודאות בביטחון
משהו נוסף מרים ראש וצועק לי;
"היי, למה? כמה? מתי? איך?"
אני אוטמת אוזניים, מכניסה את עצמי לקורי העכביש הטווּיִם היטב סביבי
מנסה להפוך לזבובה שנלכדה, אינה רוצה להאבק ואינה רוצה לברוח.
רוצה להיות שם, בערפל, בשקט המחריש אוזניים, רוצה להיות מסוגלת לנשום, להזדקק טיפה פחות.
יודעת שכל אות ממנו תהפוך אותי חזרה לבעלת כנפיים חופשיות.

אתה לוקח לי את האוויר
גם בימים בהם האצבע שלך
אינה מונחת על קנה הנשימה שלי.
והתחושה הזו, הרצון הזה לינוק ממך
בועות של חמצן
מנחיתה אותי לרגעים בהם אני הופכת
לבועת החמצן שלך
זו שאתה נושם ומנשים אותה כאוות נפשך.

#שיחותיעם נפשי

שאני לא זוכרת, בדיוק מלא את המילים והדברים שהוא אומר לי תוך כדי.
אני זוכרת שאני מאד רוצה לזכור.
יש מילים ומשפטים שהוא אומר ובאותו הרגע שהן ננעצות בי, מטלטלות אותי או עוטפות אותי בצמר גפן,
אני מבקשת ממגירת הזיכרון בראש שתשמור עליהן היטב.
שאוכל להזכר בהן ולשקוע בכל אות ומילה שנאמרה.
זה לא עוזר.
מקטעים עולים בי, תמונות, סרט חסר מילים מתרוצץ בתוכי,
אבל התחושה של המילים, הדברים שנאמרו ושנעשו חרוטים בי עמוק.
הם נצרבו עמוק בתוך תאי גופי כמו השעווה שהוא שופך עלי שוב ושוב כשהוא חודר עמוק יותר לתוכי.
אז אני לא זוכרת שהוא לוחש לי; "תעשי אהבה עם הזין שלי, תראי לו שאת אוהבת אותו"
צץ לו זכרון של קולו הקובע בשאלה מקנטרת :
"את מקנאה?" ומושך את החגורה שלו שלצאוורי קרוב אליהם שאראה טוב יותר.
אני לא זוכרת במדויק את המילים שאמר לי כדי שאמצוץ בתאווה את הזין של; "האיש הזה שלמרגלותי".
אני מתאמצת להזכר במילים שנאמרו כשהוא נעץ אותי בו הכי עמוק שאפשר ; "עכשיו תזייני לי את הזין,
תשתמשי בו, אני אוהב להרגיש אותך שם, מאוננת, מזיינת אותו."
ואולי כל המילים שאני חושבת שאני זוכרת הם רק פרי התחושות המטורפות הללו שעוברות בי
כשאני צמודה אליו כמעט בכל דרך ותנוחה אפשריים וגם כאלה שפחות.
אבל אני, בביטחון כמעט מוחלט זוכרת אותו פורם את החגורה ממכנסיו,
עונד אותה לצאוורי כשאני על המיטה;"אני צריך להשאיר אותך כאן,
על הגב ,ערומה, מפושקת וקשורה למיטה שאוכל להשתמש בך מתי שרק ארצה"
כן אדון שלי.
:)

שבוע טוב לכולם

הוא מוזג בירה בשתי כוסות
זוכר שאינני אוהבת.
מגיש לי כוסית של שוט ובתוכה נוזל שקוף לגמרי, סמיך ובעל ריח מעניין.
"טקילה"? אני שואלת
"תברכי" הוא עונה לי "היום תורך"
שקט משתרר. אני נבוכה ומשקל גופי מנסה להתייצב בין שתי הרגליים ובעיקר באחיזת הכוסית.
הם שניהם צוחקים;
"נחכה עוד הרבה?" הוא ספק שואל ספק קובע "כשאת כותבת הכל את אומרת
והרבה" הוא מביט בי מחייך.
"לכתוב היא לא מפסיקה" בן זוגי מוסיף "אבל לדבר זה כבר סרט אחר"
אני נשנקת קלות, המבוכה אופפת אותי ורגע לפני שהיא משתלטת עלי לגמרי אני משיקה את הכוסית שלי בשלהן שמחכות לי בגובה הנכון.
"לחיי עוד הרבה, ערבים וימים כאן" יוצא ממני
הוא מביט לעיני "קצר מאד וקולע" הסיפוק נשמע בקולו.
"ועכשיו תהני מהטקילה הנקייה הזו, תשתי אותה לאט"
לאט, מילת המפתח שלו, הדרך בה הוא משכר וממכר אותנו אפילו אפילו לחוסר שבו.
הערב שהמשיך אחכ היה איטי, בקצב טנגו שלוו. כשהוא מדבר, אומר, קושר, מצליף, מטפטף, מסמן וגורם לי לעשות ובעיקר לענות ולדבר.
ערב שהביא אותי לרצות להשאר בתוך העננה שפיסל ולרדת ממנה ממש לאט כבר כמעט שלושה ימים.

שבת שלום ⁦❤️⁩