יש את הימים האלה
שאני מרגישה את חוסר השקט, גדל ומתגבר, עולה למעלה מכביד על החזה, לא נותן לידָיי מנוח, יורד למטה ובודק אם אפשר אולי לפרוק אותו, לשחרר אותו מכיוון הזה.
מנסה לפרק אותו לגורמים, להבין האם זו חרדה, מתח, חוסר ודאות שנוצרים מהמצב הקיים, מהמצב שהיה.
לא מצליחה לאבחן. זה מרגיש לי מעורבב ביחד עם הורמוני הגלים הארורים הללו שמתרוצצים לי בגוף וברגע יכולים להגביר בי את חוסר השקט הפנימי.
לי ולגופי לא באמת משנה מה המקור, מה שברור הוא שזה צריך פירוק. מקום ודרך לצאת החוצה ממני, אחרת כל המתקרב יחטוף גץ, או אפילו כוויה.
קשה לי להיות במקום אחד. זזה בבית מהכביסה לכלים. קצת סדר בדברים שלא מגיעה אליהם. מנסה לכתוב, אולי זה יעזור כמעה.
זה לא מספיק. הוא ממשיך להציק ולהזיז אותי, אפילו הפה שלי פעיל יותר מהרגיל.
אימון ספורט, ריקוד עושים לי טוב, משחרר חלק מהרעש שבתוכי, אבל לא את כל מה שצריך להשתחרר.
ואז אני מבינה שבתוך החוסר שקט הזה יש את הצורך הזה, הרצון הזה למשהו חיצוני, כואב, מכריח, שיגרום לי לשחרר עד כדי דמעות,
שיגרום לי להתכנס בתוך עצמי ולתת לרעש לצאת.
מישהו שיודע אותי ולא מוותר לי וגורם לי לפתוח עוד ועוד, דורש ממני להימתח עוד ועוד ועוד ועוד :)
כשיש לי את זה אני משחררת, מתפרקת, ראש נפש וגוף מתאחדים, נמצאת במקום אחד כולי ומאפשרת לרעש הזה להתפרק לו החוצה.
אני מרגישה את הרעש מתפוגג לו דרך רעד הגוף.
נעלם לו בעזרת הנפש שמפרפרת לה שם בין עונג לכאב, בין הקשבה לאובדן הכרה.
ההתנתקות שמגיעה מחוסר צורך לחשוב.
שקט מבורך, געש רעד ורעש אחרים מציפים אותי, והגוף כמו בלון שהאוויר יצא ממנו, צונח למצב ישיבה או שכיבה רגוע, אפשר לנוח עכשיו.
התזזית הקטנה שלא מוותרת לי זוחלת חזרה לפינתה ומאפשרת לי קצת שלווה עד הפעם הבאה.
כל היום - ויש תקופות שגם כל יום 😋
בוקר טוב אנשימים