מילים מלוכלכות

לתמר, ענת, מריה, ליאן, אלה, גל, סוזנה מארה"ב וסוזנה מאוסטרליה ולעוד איזה עשרים נשים שלא יצא לי להושיע בלי שביקשו ממני, זה מוקדש לכן.

(היא שאלה אותי למה השיר מעציב אותי, ואמרתי לה שזה מזכיר לי מישהי מפעם; שניה וחצי לאחר מכן ניתקנו את השיחה ושמיכת הפוך התגלגלה מסביבי ופעם התגלם בי שוב, וכשהגחתי ממנו, ספוג ומקומט, לא היתה שם לצפות בי פורש כנפיים.)

לחלקים הקודמים

נתי מבלה את כל היום ברדיפה אחר לוח השעות. הוא נרדם מאוחר מדי, כרגיל בזמן האחרון, והתעורר מהשעון המעורר עם זקפה וזכרון מתפוגג במהירות של חלום שחלם. כשכבר הצליח לגרור את עצמו מהמיטה נראה היה כאילו גופו ממאן לבצע את המשימות שהמוח מטיל עליו. הוא שבר ספל בבית, איחר לשיעור הראשון בבוקר ולשיעור אחרי הפסקת הצהריים, ופעמיים במהלך היום איבד את חוט המחשבה מול התלמידים והיה צריך להתנצל ולהתחיל שוב.

המפגש בחלל האמנות נותן לו הזדמנות לנשום עמוק לרגע. ליה מציגה את החפץ הראשון, התליון של סבתא שלה, בטון ענייני, זה שנתי כבר למד לזהות כקריאת תיגר מוסתרת בקושי. עם זאת, בתוך כמה משפטים היא לא כבר יכולה להסתיר את ההתרגשות בדבריה. "אני מתרשם מאוד," הוא אומר לליה בחיוך כן.

החפץ השני הוא צילום שלה כתינוקת. לא קשה להבחין בכך שההסבר קצר בערך פי ארבע מזה לגבי התליון, ואביה הנראה בבירור בצילום נעדר מדבריה לחלוטין. נתי מהנהן בהבנה. מה שלא נאמר מעיד שבעתיים ממה שהיא בוחרת להגיד.

החפץ השלישי הוא מכתב ל"מישהו", שליה מסרבת לפרט מה חשיבותו או תוכנו. הוא רוכן קדימה ומרים גבות, נועץ בה מבט ממושך. לרגע קשה לו להחליט מה לומר. הוא גאה בעצמאות שלה ורוצה לפרוץ דרכה בו זמנית. היא צריכה לשמור את הסודות האלה מכולם חוץ ממנו. אחרת איך יראה לה מה הערך האמיתי שלה?

בזמן שהוא שותק היא מוציאה מתיק בית הספר שקית קטיפה קטנה ושחורה, פותחת את השרוך, שולפת ממנה פיסת בד מגולגלת ופורשת אותה. המראה מגרש כל מחשבה אחרת מראשו: גרביים ארוכות, שחורות ודקות, מעוטרות במלמלה לבנה. נתי לא ציפה לפריט רביעי, ובהחלט לא ציפה למה שהוא רואה עכשיו.

"מה זה?" הוא שואל בחיוך. הוא יודע טוב מאוד מה זה.

"מתנה מחברה," היא יורה ולא ממשיכה, עיניה לא פוגשות את שלו.

"מה החשיבות שלה?" הוא ממשיך. "לבשת אותם פעם?" ליה משיבה משהו לגבי כנס של תרבות יפנית. לא. זו לא הסיבה שהיא הביאה לכאן את הגרביים האלה. אבל נתי מוכן להמשיך בקו הזה לעת עתה.

"איך הרגשת כשלבשת את התלבושת הזו בחוץ? כמו מישהי אחרת?" שתי שניות נוספות עוברות. "מישהי שיש לה משהו שאין לך?"

נתי נזכר לפתע בתמונה ברורה מהחלום מהבוקר: הוא יושב בחדר אפלולי ומלא בריחות של לחות וטחב, ודמות קטנה נצמדת אל גופו העירום.

"אני לא בטוחה למה שמרתי אותם בכלל. כאילו, או שתלבשי את זה ושיזדיין העולם, או שתזרקי לפח." היא מביטה בו חזרה עכשיו.

"ובכל זאת, שמרת. והיום הבאת אותם לפה. זה אומר שמשהו בזה חשוב לך, למרות הכל." הוא מושיט יד ולוקח את אחת הגרביים בידו. המחווה האסרטיבית מפתיעה אותו ואותה כאחד, אבל פעימת הדם באוזניים משתיקה את הקולות בראשו המוחים כנגד חציית הגבול. מה קיוותה שיראה בהם? שיראה בה? היא רק ילדה, הוא מבין לפתע. ילדה שרוצה להיראות כמו אישה. מבטו נודד מטה, אל כתפיות החולצה הדקות, הזרועות החשופות, החזה, הבטן, הירכיים. הוא ממשש את הבד החלק באצבעותיו. זה בוודאי מרגיש נהדר כשהם מכסים את הרגליים האלה.

היא ממשיכה להביט בו, גם כשהוא לא מסתיר את איך שהוא סוקר אותה בעיניו. האם זו הדרך לחשוף אותה? זה היה עד כדי כך פשוט? הוא רוכן לאחור בכיסא, מניח את היד עם הגרב על ירכו, ומרתק אותה שוב במבט.

"אז?"

העולם האמיתי מעיק במיוחד היום, בהתחשב בכך שבשעות הקרובות אני יושב בדירה מאובקת ולא ראויה למגע יד אדם, בזמן שמסביבי פועלים מפרקים קירות ומניחים לוחות גבס (gypsum board, כפי שגוגל טרנסלייט תרגם בשבילי באופן מועיל בשביל הפועל הסיני), וזה גורם לי להצטער על כך שלא עבדתי יותר קשה על שותפת סקסטינג מאזור הזמן שלי שיכולה להיות פנויה בימים כואבים כאלה, בהם אני קורבן לקידוח בלתי פוסק המזיין, כך זה מרגיש, את חלל הגולגולת שלי.

רציתי להגיד לכם, ובעיקר לכן, שבחודשים האחרונים (חמישה חודשים? חמישה חודשים וחצי? 169 ימים? מי סופר) אני קורא כאן אתכן משתמשות בכלוב כמפלט לפנטזיות משוועות של נורמליות שבה רק אינדיבידואלים פותחים ופותחות את הצורה אחד לשניה, מקום בו האלימות היא נחשקת וטקסית ועוברת סובלימציה לריפוי, ורציתי להבטיח לכן שאני ורבים אחרים קוראים אתכן כמו שרציתן להציג את עצמכן: יצורים יפים מעולם אחר, לא אמיתי, מטונף מקסם ותשוקה, ואתן מרחפות בו כמו שילוב בין זונה, פיה, ילדה עם שריטה בברך ואמנית רחוב עייפה, וככה אתן קיימות בשבילנו. כי גם בשבילנו הכלוב הוא מפלט כזה, וגם אנחנו יצורים אחרים כשאנחנו פה. אז תודה על כך שאתן יוצרות בשבילי את העולם הזה. הוא בדיוק מה שאני צריך.

קיבלתי מחמאות פה ושם. אבל אנחנו לא לגמרי מאמינים בזה, נכון? תמיד מקנן החשד שזה נאמר רק בשביל לגרום לי להרגיש נעים. עדיף לקבל מחמאה מהגוף, כזו שלא עוברת דרך הפה: עיניים מתגלגלות, גניחה של כאב, אצבעות רגליים מפותלות, דברים כאלה.

הזין הפך לערוץ העיקרי לתקשורת הזו לאורך השנים. ברגעי העוררות החדה, כשכל מערכות הגוף מתגייסות למשימה הנרגשת של הפעלת גוף זר, הזין, אפילו יותר מהיותו כלי לפלישה ועיצוב, הוא חיישן מדויק ומתקדם המכוייל לנתונים הקריטיים ביותר שעלי ללמוד ממך. הוא צריך למפות את פנים הנרתיק על כל פינותיו הרטובות והרכות, לזהות את הרגישות שלך ממידת הרטיבות והכיווץ, לחזות את האורגזמה לפי השינוי בתוואי הקרקע וכמות המשקעים, להתקשח בפני התנגדותך ולפעור בנימוס ובתקיפות חורים ביישנים וקפוצים.

 כל זה דורש הזרמה בלתי פוסקת של מידע מדויק בלי מעורבותך. וזה אפשרי רק דרך היכרות אינטימית עם כל רכס, עמק וחספוס על פניו של הזין שלי. כל גבר לומד בגיל צעיר מאוד להכיר כל מילימטר מהעור הרך והגמיש, הורידים הבולטים, הכיפה הגסה, זוויות העיקול, הליבה הקשה, זרזיף הזרע ופעימת הדופק. הכלי כולו הופך לאסופת חיישנים מתקדמים, ולכל אחד תפקיד משלו במשימה של עיצוב גופך ונפשך. אבחן אותך כמו מדען הקורא גיליון אחר גיליון של קלט ממערך אדיר של גלאים, ומפה מדויקת של פנימיותך תיפרש בפני, קרקע בתולית ולא נחקרת המגלה לי את כל סודותיה.

חורים שלא שייכים לי. אלה שלא אמורים להיפתח לי, שהובטחו לאחר, שאחרים מייחלים להם.

כשבאמצע הדייט היזיז לשעבר הגיע לאסוף את הדברים ששכח אצלה והיא לא טרחה לשים חולצה. הוא היה במרחק נגיעה מהשדיים הענקיים שלה כשהגישה לו את התיק הארוז. הבטתי בו משתדל לא להסיט את עיניו מפניה ולו לשבריר שניה, כאילו אם יכיר בעירומה או בנוכחותי הוא יהיה זה שעובר את הגבול, והרגשתי את עצמי מתנפח מגאווה מתחת לשמיכה. היא נהנתה מהפגנת הבעלות שלי על גופה בהמשך הערב.

כשארגנה את הדברים אחרי המסיבה כך שהיא והוא יצטרכו לחלוק איתנו את אותה המיטה הרחבה, וזה נגמר בשתיהן רוכבות עלי לסירוגין כשהוא שוכב בצד ומאונן. כשהתנועות של אגרופו על הזין הזקור הסתנכרנו עם קצב תנועות האגן של הדתלשית עלי חשבתי לעצמי שחבל שלא נשאר כלום בשבילו. כשגמרתי בעומקה של הקיבוצניקית לא חשבתי עליו בכלל.

כשבאתי אליהן, לבית שלא הייתי אמור להיות בו, לאקט של גזל כפול: מהן לקחתי את חירותן וכבודן העצמי; מבעליהן את הטוהר של מה שבידיהם. תהיתי לפעמים אם, כשנגעו בהן, הרגישו את טיפות הזרע על העור ואת צורתי על הבשר הרך.

כשהן היו מתלבשות למפגש מול הבעל, מקבלות נשיקה ויוצאות אלי בלי להסתיר או לשקר, על מנת לקבל את מה שאין להן בבית. כולנו סיפרנו לעצמנו סיפור מפרגן ומחמיא והתעלמנו מהפער בינו לבין המציאות המהדהדת בין קירות ביתי.

כשהן היו גונבות דקה או עשר או שלושים מזמנה וממרחבה של דמות סמכותית כלשהי ומבקשות ממני להראות להן איך גבר מסוגל לפשוט את בגדיו ואת חוקי האתיקה ולהפוך כל מסגרת מגוננת ללא בטוחה, ואיך נראה ההבדל בין פרא אדם לבין בן זונה חרמן.

וכשהיא, המיוחדת, פתחה לי את הדלת ולקחה אותי בידיה ובפיה בזמן שהוא שם, צופה, וכשטימאתי אותה מול מבטו הפעור באקט מובהק ומוסכם של אכזריות, מצאתי את עצמי מתענג על כאבו כמו על זה שלה.

טוב, זאת מההודעה הקודמת התקדמה מלקרוא לי דאדי ללומר "לרוב אני בררנית, אבל אני רוצה את הדאדי החזק הזה עלי ברגע זה", מה שחצה בבת אחת את הקו בין טיזינג אפקטיבי לנורת אזהרה בוהקת. החלטתי לעדכן פה את ההתפתחויות, כדי שיצאו לי מזה כמה פוסטים, לכל הפחות.

משעמם - "חושנית"

מתחמם - "סמולנית"

מהמם - הצהרת חרמנות ברורה וכנה

מטמטם - "היי דאדי ❤️" בתגובה הראשונה

לחלקים הקודמים

נתי פושט את המגבת ומשליך אותה על המיטה הזוגית. מאז שהתחיל לחזור שעה מאוחר יותר בימי רביעי, אין לו שניה לנוח - הוא ממהר לאסוף את הילדים מהצהרון, להגיע הביתה, ובזמן שהוא איתם לסדר את הבית כמה שהוא יכול. כששירי מגיעה הם כרגיל תופסים ילד אחד כל אחד, מאכילים, מקלחים ומשכיבים במיטה בנפרד. עד שהוא אוכל משהו בעצמו ומתקלח, השעה היא כבר תשע וחצי. הוא קולט שהיה על הרגליים ברציפות מעל ארבע עשרה שעות.

זין, הוא חושב לעצמו, ומביט החוצה מדלת חדר השינה. בקצה המסדרון הצר אפשר לראות את האור בוקע מהמטבח ולשמוע את קול המים הזורמים; שירי שוטפת כלים. הוא מדמיין אותה שם, במכנסיים קצרים וגופיה, רוכנת מעט קדימה וזזה בתנועות יעילות ומהירות. הוא מרגיש את עצמו מתקשה באוויר החדר הקריר כשהוא מדמיין איך התנועות גורמות לחזה שלה לנוע מצד לצד. היא תמיד היתה זזה בחדות, בלי לבזבז מאמץ. הוא היה אוהב להביט בה כשהיתה יושבת בין רגליו במיטתו במגורי הקצינים ומחזיקה בו, ידיה הקטנות לופתות אותו בכוח וזזות במהירות, עד שגמר בגניחות חנוקות. או איך שהיתה דוחפת את הישבן לאחור בקצב גבוה, כאילו כמה שזיין חזק ומהר לא הספיק לה.

הוא חוצה את המסדרון, עדיין עירום, ונעמד בכניסה למטבח. היא עדיין קטנטנה כמו שהיתה. הוא מבחין בזה לראשונה מזה זמן רב. אז, כשרק התחילו להיפגש בגניבה במגורי הקצינים, ההפרש בין 23 ל-18 נראה עצום. היא נראתה לו כזו צעירה. כעת כשהזיכרון עולה בו, הוא רואה מולו שוב את הבחורה העדינה שרצתה יותר מכל אותו, בתוכה, עכשיו. הוא לא מצליח לעצור בעד עצמו מלצעוד לעברה ולחפון את הישבן שלה ביד אחת. ידו השניה מחבקת את בטנה ומצמידה אותה אליו. מים ניתזים כשהיא מזדקפת בהפתעה, כמעט מפילה את הקערה החלקלקה מסבון שבידה.

"נתי!" קולה נוזף ומהוסה. "מה אתה עושה? לא עכשיו."

הוא לא מגיב במילים, רק מכניס את יד ימינו מתחת לגומי הרפוי של המכנסיים. שמאלו מתרוממת גם היא ואוחזת בשד המלא מתחת לחולצה.

"נתי, ברצינות, הם רק נרדמו," היא ממשיכה. ידיה המכוסות בסבון אוחזות בקערה בחוזקה. הוא מוריד את הגומי מטה וגונח כשהאיבר שלו מתחכך בישבן המלא.

"נתי," היא לוחשת, מניחה את המרפקים על השיש ומתכופפת קדימה. הוא אוחז באיבר ומחליק לתוכה.

"נתי," היא גונחת. הוא עונה לה באנחה ארוכה משלו, כאילו התנועה משחררת ממנו את כל הלחץ מהיום.

"נתי -" היא הולמת לאחור במהירות, מכריחה אותו להגביר את הקצב, אצבעותיה מלבינות על דפנות הקערה.

"נתי!" היא מחניקה קריאה כשהוא גומר בעומקה. ידיה נרעדות והקערה נופלת ונשברת לשני חצאים על קרקעית הכיור. היא מתנשפת כשהוא עוזב אותה ויוצא ממנה. לוקח להם שניה נוספת לזהות את הבכי של לביא.

"שיט," היא ממהרת להרים את המכנסיים ולנגב את הידיים. הוא חוצה איתה את המסדרון. היא מחכה לו שיעבור לפני שהיא נכנסת לחדר של הילדים. מאוחר יותר הוא מרגיש אותה נכנסת למיטה. הוא די בטוח שלא התקלחה או סיימה את הכלים. היא נצמדת אליו ונרדמת כמעט מיד עם ראשה מונח על שקע הכתף שלו. לנתי לוקח זמן רב עד שהוא מצליח לישון.

לחלקים הקודמים

נתי נשען לאחור על שולחן העץ הכבד ומביט בציור על הכן. הוא מבין את מה שחגי אומר: מוכשרת, ולא מאתגרת את עצמה.

"זה מאוד מדויק. משיכות המכחול, הקומפוזיציה, האור על המים. מאוד... אימפרסיוניסטי."

הוא מביט בקומפוזיציה הנגלית לעיניו: הציור על הכן בגוונים של תכלת, אפור ולבן. מאחוריו הקירות השחורים של חלל האמנות עם מריחות הצבע הישנות שכבר שינן בעל פה. בתוך זאת דמותה של ליה עומדת בגבה אליו: צוואר ארוך, כתפיים דקות, זרועות בהירות. מתניים וישבן שהרומנטים היו יוצאים בשבילם לדו-קרב קטלני. היא תמיד נראתה ככה? הוא מזדקף חזרה וניגש לעמוד מאחוריה, לא בטוח לגמרי למה עשה זאת.

"ליתר דיוק, זה נראה כמו עבודה של תלמידה מוכשרת מבחינה טכנית, שקיבלה משימה לחקות סגנון אימפרסיוניסטי. מאוד יפה. עשוי טוב. זה לא את. את מסוגלת ליותר."

הוא מביט מטה, אליה, ומנסה לאמוד את תגובתה. כתפיה נעות בעדינות בקצב נשימה איטית. הזרועות משולבות מתחת לחזה. המבט נעוץ קדימה בציור. מזווית הראיה שלו היא נראית קטנטנה. אולי הוא צריך להיות יותר עדין איתה. ידו נשלחת מעל לכתפה ומצביעה על נקודה בציור בזמן שהשניה נחה על הגב העליון.

"הבחירה כאן נהדרת. העין נמשכת לפינה הזו, ואפשר ללכת לאיבוד בריצוד של האור."

הוא מרגיש כעת את הנשימה שלה בקצות אצבעותיו. מבעד לבד החולצה הדק הוא מרגיש את השקע בין השכמות ואת רצועת החזיה. כבר במהלך השיעור, מוקדם יותר, הבחין בצורה הבולטת מתחת לחולצה, הרגיש את עיניו נמשכות אל האור שסימן בבירור את עצמות הבריח במשחק של אור וצל, וכשרכנה קדימה ופצחה איתו בדיאלוג לגבי אוונגארד בתחילת המאה העשרים, הריצוד העדין התפשט מטה לכיוון --

היא מוציאה אותו מהחלום בהקיץ.

"לפעמים אני מרגישה שאין לי מה להגיד," היא אומרת. הגיחוך שנפלט מפיו אמיתי. הוא מסתובב וצועד חזרה אל השולחן הגדול במרכז החלל, מנצל את השניות עם הגב אליה כדי לחשוב מעט ולסדר את הג'ינס באזור המפשעה. הוא פונה אליה ונשען שוב לאחור. היא מסתובבת אליו ומביטה בו.

"אני מבטיח לך שיש לך," הוא אומר. הוא מהרהר שוב לרגע. "מה דעת המשפחה על הציורים שלך? אמא? אבא?" היא לא צריכה לענות במילים. המילה "אמא" גוררת אדישות, ו"אבא" כיווץ. זו הבושה, נתי יודע. ברוב המקרים, צעירים עם כישרון לא מפתחים אותו בגלל בושה.

"מה לגבי חברים מהמגמה? מורים? חברות מבית הספר?" היא מושכת בכתפה.

"חגי ושלי בקושי מתייחסים אלי, נותנים לי רק מחמאות על הטכניקה, ואז אני מקבלת 85 בתעודה. לא מבינה מה הם רוצים ממני בכלל. וחברות שלי לא מתעניינות באמנות." הוא מהנהן בהבנה.

"אז הנה מה שאנחנו נעשה. זו המטלה הראשונה שלי אלייך. תשכחי מציור לרגע. בשבוע הבא תביאי לי שלושה דברים שחשובים לך. זה יכול להיות צילום של מישהו חשוב בחיים שלך, תמונה של אמן או מישהו מפורסם, אולי מקום, או כל דבר אחר, צעצוע, בגד, ספר, מה שבא לך." צריך לבנות איתה את הביטחון הזה בהדרגה. לגרום לה להבין שיש מישהו שרוצה לראות אותה. אחרי זה נעבוד על האמנות. היא מהנהנת במבט ישיר, כמעט מאתגר. הוא מחייך. להפתעתו, היא מחייכת אליו חזרה.

"עכשיו לגבי השיעור. הצלצול קטע אותך באמצע נאום ארוך - אם אני זוכר נכון, בדיוק קרעת לגזרים את פיקאסו?"

היא מגלגלת עיניים ונושפת. סומק מופיע על צווארה. הוא מכיר את הסימנים האלה. זו תהיה שיחה ארוכה.