אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מבבלגת לעצמי את השכל

על הזין שלי אם אתם קוראים או לא.
לפני 17 שנים. 11 באפריל 2007 בשעה 22:40

יש את החלומות האלו שמעירים אותך משינה,וכשאתה קם איתם אתה כ"כ מעורער
מלא במחשבות,מנסה לשחזר,מנסה וחי את החלום במציאות
זה מאותם חלומות שאתה מפחד לחזור לישון כי לא בא לך שיהיה סיכוי קלוש שתחזור אליו שהרדמות הבאה.
כן כן,אז היה לי אחד כזה היום.
*
הולכת על כביש ראשי,מפותל,כביש . תוהה לעצמי שאני לא יכולה לעצור טרמפים בדרך ראשית,א פתאום נהגת עוצרת בתחנה אקראית שפתאום הופיעה לה בצד הכביש.
ג'יפ לבן,אני מחייכת ומודה לה על הגדלת הראש-אפילו לא הושטתי יד והיא פשוט ידעה שאני צריכה לעלות.
בדרך אנחנו מדברות ,אני שואלת אותה לאן היא נוסעת .היא צריכה לפנות לכיוון אחר מהכיוון שלי מתישהו במהלך הנסיעה. אנחנו ממשיכות לדבר ואז היא אומרת לי שהיא מבאר שבע-עיר ילדותי,אני צוהלת ושמחה ואומרת "ידעתי!" שתינו שמחות על המפגש הכאילו מקרי,ולמרות שהיא ממהרת היא מתנדבת לקחת אותי למקום היעד שלי.
פתאום אנחנו בב"ש ,באותו הכביש בדרך לבית שלי,אבל בגלל שהיא ממהרת היא מחפשת דרך קיצור,ופתאום אנחנו על שביל עפר,טועות בדרך.
פתאום גדר,בצד השני של הגדר מופיע איש עם חזות ערבית בלבן,אני מרגישה שמשהו לא בסדר ואני מבקשת ממנה שתעשה רוורס מהר ושתחזר על עקבותיה
בחלום אני יודעת שאין לנו סיכוי,שאנחנו הולכות למות
אני רואה איך אני הולכת למות
אבל אז אני רואה מגן דוד לבן,עם שוליים אדומים.
זה כל מה שנמצא בשדה הראייה שלי. מגן דוד.
.
קצתי מהחלום
.
הכל נראה כ"כ עוצמתי בחלום,כתבתי אותו לא בשבילכם,לא בשביל עוד פוסט לאחד וחצי קוראים נאמנים שלי,כתבתי אותו בשבילי,שאזכור ואנסה להבין מה הוא מנסה לומר לי.
את חלקו אני יודעת.

מעבר לזה
מגן דוד אני מרגישה שאני צריכה לענוד כבר הרבה זמן
אולי הגיע הזמן?

לפני 17 שנים. 10 באפריל 2007 בשעה 21:02

משום מה מתחשק לה לשמוע מוסיקה הודית פתאום.
ככה פתאום.
הרבה זמן היא רחוקה מימי הזוהר שחוותה בהודו הרחוקה.
פליי.
הטאבלה והסיטאר מנגנים כמו שקטורת מעשנת את האויר.
תוים של נחשים מתפתלים לה לתוך האוזן והיא בהשראה.
עדיין לא יודעת אם לציור,אם לכתיבה העיקר ההשראה.
סוג של תירוץ לפורקן . תירוץ הולם אגב.
היא חוותה הרבה לאחרונה.
נשאלו שאלות על הדרך (מה יום מיומיים?)
תשובות לא בהכרח רצו להתקיים
.
פסח יוצר אצלה דברים.
איך הוא לא ייצור אם יריית הפתיחה הייתה לקיחת סבתה לב"ח באמצע קריאת הגדה ?
(לפחות שתנסה לוותר על ציניות. עד כמה שאפשר.)
"פתח לקבלה"
עוד צמד מילים שעובר לה כרגע בראש. היא יודעת למה,לא בהכרח יודעת לתרגם.האמת שגם לא צריך,מה שבטוח זה לא קשור לספר ההוא שנכתב במערות הר מירון.
קבלתה שלה את עצמה.היא רק התחילה ללמוד את הקוד
קבלתה שלה את האחר. משתדלת,לא תמיד זה עובד.
ההשראה משחקת איתה במחבואים,והיא חייבת לפרק. גם את המצות שתופסות לה מקום על המקרר.
הציפורים יהנו מהם.
.
משפחתה הרחוקה מארץ המדבר הגיעה לבקר את עולמה הצפוני,היה אחלה גדרינג,אפילו הקירות נהנו מאוירה של מילים מדברות בקול בבית הכ"כ שקט שלה בדר"כ.
היא הרגישה בבית שלה את הבית של אמא,של אבא,של המשפחה שאותה היא כ"כ אוהבת.
אבל נכון שתמיד יש אבל?
וירוס בטן החליט ללמד אותה שוב שאין דבר כזה מושלם,וכל אותם ימים של הביקור,היא הייתה מותשת ממאבקי מערכת החיסון בנגיף החצוף בתוכה.
אבל על הזין שלה.אמא פה ואבא פה,ואחותה הקטנה ואחיה הגדול עם האחיינים המדהימים שלה פה,אז היא תרשה לעצמה ליפול למשכב??
אין מצב.
היא אוספת את כל הכוחות שהיא חושבת שאין לה בימים רגילים והיא בריאה כמו שור מולם.
כמה כח יש לנפש,היא עולה על הגוף קלישאה לחלק ממי שלא חי את מחשבותיה.
היא מבינה כמה כח סבל יש לה (אחרי שהיא הדביקה את אחותה הקטנה בוירוס וגילתה כמה התמודדות של אחר יכולה לתת מדד להתמודדות שלה)
.
חוזרת לטפל במדים הלבנים
מטפטפת שמן שקדים על גבים שעירים,על גופים שלא שלה,לפעמים אוהבת,לפעמים נאבקת ברפלקס הקאה שמגיע כשיש ריח גוף שדוחה אותה,ונדבק בה אחרי משמרת של חמישה טיפולים.
כן כן,לא הכל ורוד,את זה היא כבר הבינה אחרי שפעם,לפני כמה שנים שאל אותה חייל באוטובוס אם היא מסטולה,כששאלה למה הוא ענה בגלל שהיא מחייכת.
היא לא ידעה שיש כאלו שלא יודעים להתמודד עם אנשים שמחייכים ללא אינטרס.
.
לפעמים כל העולם הופך לה לזר.
לעיתים הכל מוכר כאילו היא הייתה כבר בפריים הזה של החייים.
.
אי שם בנבכי ליבה יש בכי.
יש צחוק
יש תשוקות
שלא תמיד באות לידי ביטוי.
.
היום חבר בלימודים שאל אותה אחרי חודש שבו היא לא הייתה תקשורתית במיוחד מה שלומה
סוף סוף היא ענתה בסדר ובאמת התכוונה לזה
הוא גם הוסיף ואמר שהוא כועס עליה כי היא הייתה סנובית לאחרונה.
ככה זה כשלא רואים דרך המשקפיים שלה.
היא לא הייתה סנובית אליו,היא הייתה סנובית לעצמה.
.
מפגשים מרתקים אותה
אבל שוב יש אבל
תלוי מול מי.
היום היה לה מפגש ראשון עם המטופלת החדשה שלה בקליניקה הלימודית.
הפעם המטופלת בגילה,בתהליכים דומים לשלה
הייתה המון הזדהות,אבל היא גילתה גם מקום של חוסר בטחון מסויים בתוכה
למרות שהיא חזרה ואמרה לעצמה "תהיי במהות במהות במהות,צאי ממני תדמית,זדייני לי מהשכל היבש.."
מה לעשות,לעיתים הכנפיים שלה חסרות מעוף.
לכאורה.
(מזל שיש מילה כזו)

עכשיו תסלחו לה
ההשראה רוצה לצייר את הלילה בצבעי היום.

קטועה ורצופה

פיסות חיים שכאלו.

אחלה מוסיקה לטיול

לילה

לפני 17 שנים. 9 באפריל 2007 בשעה 21:52

ההוויה קובעת את התודעה...
האמנם?


אה,וכן.
חזרתי
(בתוספת של ארבע מופלטות)

לפני 17 שנים. 1 באפריל 2007 בשעה 19:32

אז גם אני חייבת.יותר מחייבת בעצם.
רוצה.


תשמחו,תחגגו את האביב,את הסדר
את היציאה מעבדות לחירות
ושהפרעה של כל אחד מאיתנו יישלח לחופשי

חג פסח שמייח

לפני 17 שנים. 1 באפריל 2007 בשעה 7:23

להקדיש יום לניקיונות.
וזה לא בגלל שאני מרוקאית. נשבעת.

לפני 17 שנים. 31 במרץ 2007 בשעה 21:08

אילת בגיל 18.
כל המשפחה המורחבת מתכנסת במלך שלמה לערב ליל סדר לא שגרתי בכלל.
הכל עומד אצלי במקום. כל שריר הוא רק שריר. ללא מצע שומן מיותר.
היה לי אומץ. אומץ מסוג אחר.
על זה ידובר בהמשך
היה לי חבר.החבר הראשון,המיתולוגי,הבותל של חיי. בותל הלב,בותל הפוסי,בותל הסושי.(בחיי)
יום אחרי ליל הסדר הוא הצטרף והגיע אל ממלכת הרי הערבה וים סוף.
כמעט יציאת מצריים. יותר כניסה..אבל מי שם לב לזה.
חרמנים,אנחנו לא לבד בחדר. מתאפקים.
בקושי.
מכבדים את נוכחות משפחתי
שני ילדים תמימים ואוהבים.רק למראית עין. בפנים סערת חרמנות שרק עיניים יכולות להעיד.
שלי חולמניות במצבים האלו.שלו היו חודרות.
יורדים לבריכה,שמונה בערב...
מחפשים פינה לפנות מיצים של גוף.
מוצאים אוהל אותנטי .אז זה היה טרנד.
הוא מתיישב על שולחן עם פורמייקה מקולפת
אני כורעת על בירכיי
משפעלת שפתיים,על מוט מזוקר
אח"כ גם נרטבת. ולא ממים.
האסור הזה...,המסתור הזה..השיער הסתור...הריח המהול...
עושים לי את זה בטירוף.
על גבול החשיפה,על גבול התפיסה.
תמיד אהבתי גבולות. בעיקר אם אסור לפרוץ אותם.
.
גיל 20.
דיסקוטק בב"ש עיר הגמלים ובירת הצבע החום.
חיילת
עדיין,אותו חבר
יוצאים לבלות
יש מסיבה לכבודו של הקיץ
תחת כיפת השמיים
יש זולות ודוכני צ'אי.אח"כ גם גיליתי שזה רחוק מלהיות תערובת מסאלה טהורה.
סתם חלב עם קינמון ממותקים בסוכר לבן.
יושבים בזולות,בתוך הקהל,
אני עם חצאית. חרמנית.לא רואה ממטר.
יושבים אחד מול השני,רגליים משולבות,משתלבות,משתעבדות למעטפת הגוף שלא שייכת להם.
הוא חודר אליי עם אצבעות בבעלות כף היד הכי יפה שראיתי.(סוג של פטיש)
שבוע אח"כ בעיתון המקומי גם היה תיעוד
"הערה לזוג החרמני
נצפה כאשר החבר דוחף אצבעות למעונה של חברתו. לא הגזמתם?"
כן.
יכלתי לחשוב שזה אומץ
במחשבה מעמיקה יותר,כמעט כמו אצבעות חופרות,זה חוסר פחד .
ככה זה איתי. כשהלב אוהב הוא לא רואה ממטר.
אחרי שנתיים וחצי יש טיסה להודו.
כבר בלי חבר.
טיסה ראשונה בחיי
עולה למטוס לבדי.
לבד.
אל הלא מוכר.
לפאקינג הודו. לבדדדד.
אומץ?
רק בדיעבד
אז זה היה דחף בלתי נשלט להשתחרר מכבלי ילדותי,מכל מה שהכרתי בתוכי.
בלי לחשוב,פשוט לצעוד קדימה.אל האופק החמקני ולפנטז על מה שיהיה.
היה גם היה .
היום האופק ההוא מאחורי,נגעתי בו.למרות שאופק תמיד נשאר אופק.הוא בלתי מושג.
אולי בגלל זה אני כ"כ אוהבת את האופק.האשלייה המתוקה הזו,שאפשר לגעת בקו שמחבר בין השמיים לאדמה.
היום אני גם יודעת שאני היא מה שבינהם.
heven
men
earth
לא אני המצאתי-זה הסינים.
.
אומץ
אומץ דורש אימוץ
אם לא אאמץ אותו,הוא רק יתרחק.אל קו האופק ..
.
אני חרוז ממחרוזת אדומה.
סתם התחשק לי להגיד את זה.

לפני 17 שנים. 31 במרץ 2007 בשעה 19:30

כל סופה של סערה

גם אני שכחתי.
המצפון שמיסמר לי את ה לב הבוקר,התחיל להפחית מעוצמתו.
למחשבות כבר אין כח לחשוב
אמנם מצב הרוח ירד פלאים
והדחף לשוקולד עלה ברמה היסטרית
אבל אני בסדר.
באמת שבסדר.
חוץ מזה שמחרתיים ליל הסדר
ונראה לי שקיבלתי שיעור בהשתעבדות לכללים שלא קשורים אליי

לפני 17 שנים. 31 במרץ 2007 בשעה 9:15

"את כ"כ מוכשרת בהצבת מחסומים היכן שאין בהם צורך"

סטורי אוף מיי לייף כנראה,ורק עכשיו אני באמת מבינה את זה ולא רק יודעת.
ההבנה הופכת אותי לקלה יותר

תודה ע. על התגובה בופסט הקודם. שיחררת איזה בורג

לפני 17 שנים. 31 במרץ 2007 בשעה 2:48

שמוגבלות של מישהו יכולה להפריע לי?
מה?
שאני פאקינג מתייפייפת על עולם מושלם?
שבתוכי יש פער בין אמונות לדרכים שבהן אני פועלת הלכה למעשה?
.
הגיע בחור חדש לשכונה.
יש לו שם של עץ,
מבחינתי זה הלם את תקופת האביב.
היום הוא יצא איתי ועם ש' חברתי הטובה להופעה של תומר יוסף.
מבחינתי,רווקה לבדודית ,כל בעל טוסטסטרון שווה מסתמן כאופציה.עד שיוכח אחרת.
גיליתי שיש לו צליעה. צליעה בולטת לאללה. עד רגע לפני התגלית ההתעניינות בו הייתי קולחת.
ישבנו על הבר,שיננתי חרבות ונתתי לשנינות להצחיק אותו.
אח"כ עברנו לפינה שקטה יותר.
התגולל לו שם סיפור על רגל שנדפקה מכדור בצבא,על שלוש שנים כמעט של שיקום,על שלושה חודשים שנתנו לו קטאמין-שמי שלא יודע זה סם הרדמה לסוסים,רק בכדי להשכיח את הכאבים,על שנתיים שהוא למד קבלה ולימד את הגוף שלו דרך מדיטציה להעלות בדקות את חום הרגל מ70 עלות פרנהייט ל90,על רגל שהייתה שחורה וניבאו לו קטיעה עד שהוא עבר לב"ח פרטי שם נתנו לו הזדמנות להוכיח לעצמו אחרת,על שלוש שנים אח"כ שהוא עלה על אופנוע רק בכדי להיזכר בימיו העליזים איתו ודווקא בנסיעה הזו נכנס לו ברזל לברך,שהחליפו לו אותה בברך גדולה יותר
ועוד ועוד ועוד
היום הוא מדריך טיולים. הוא איש מדהים.
ואני יושבת שם..
מקשיבה,שואלת אותו. בין לבין בתוך הדו שיח הפנימי שלי אני גם שואלת את עצמי אם הייתי מסוגלת להיכנס לתוך זוגיות אותו. מוצאת את עצמי אחרי מחשבות כאלו גם שואלת את עצמי למה הפחד ממגבלה אצל אדם אחר?
.
אח"כ מתחילה ההופעה של תומר יוסף
אנחנו מתקדמים לבמה,ואני מוצאת את עצמי פאקינג לוקחת אחריות,אחריות על זה שבטח כואב לו עכשיו,על זה שדרכתי עליו בלי כוונה שבטח כואב לו תופת,ועל זה שמי אני פאקינג בכלל שאני אקח אחריות על בן אדם שכ"כ רוצה להמשיך כרגיל ואני בתוכי לא משחררת???!!
כמה נכות ריגשית מ צאתי בי היום.
הוא חיזר אחריי כל הערב. הוא כל מה שהייתי רוצה.
הוא חכם,הוא טוב כ"כ,הוא נעים ולבבי
אבל יש לו רגל צולעת.
ולי יש מח ומסננת ריגשית צולעת אחופאקינגשילינג!
שני אנשים יושבים בתוכי.
שטן מלאך,סוג של. כמו בסיפורים.
שאלות מצפוניות תוקפות אותי מכל עבר הרגע.
בגלל זה שאני לא מסוגלת להיכנס לסיטואציה של רדם שכ"כ רוצה לאהוב,שכ"כ הייתי רוצה לאהוב בחזרה ,
רק בשל היותו פאקינג צולע,רק בשל לקיחת אחריות על הכאב שלו..
אני יודעת שאני לא צריכה לקחת אחריות,כי הא מצידו מתמודד עם זה בעזרת כח החיים,ואני שקטונתי..פשוט פוסלת.לכאורה.
אוף..
מבולבל לי ומגעיל לי

לפני 17 שנים. 31 במרץ 2007 בשעה 2:19

כמה קשה.
באמת.
יש דברים שכשהם נכנסים לזיכרון של הלב,גם עקירה כירורגית לא תוציא אותם.
מורפיום יכול להשכיח אותם לכאורה,אבל כשההשפעה שלו חולפת הזכרון צף כמו בקבוק פלסטיק במים.
זה לא משנה מה אעשה,הוא תמיד יזכיר ללב שלי כמה כאב,כמה אכזבות,כמה שבירות אמון,כמה הלב אהב. אותו.
מה ,זה באמת ככה ? זה באמת?
ואולי אני מוכרת לעצמי פאקינג סיפור מסגרת?רק בכדי למסגר את הלב שלי מפגיעות חדשה ולא מוכרת?
מה יהיה איתך יבן זונה! מה???
בא לי לצרוח. בשקט רועש.
רגעים
מחר בבוקר הם יחלפו ואהיה יותר צלולה ושפויה.
ויסקי לפעמים עושה פורפור לנפש.
*
למה אני מחפחדת להגיד לו שאני אוהבת אותו? שלא הפסקתי לאהוב?
למה אני לא מודה בפני עצמי שאני בכלל לא אוהבת אותו. שזה זכרון בסה"כ.
זכרון נושן בסה"כ.
הלב מסרב להבין.
הלב רוצה להוכיח אחרת. ואולי זה האגו. עוד לא החלטתי.
*
יום של תובנות,כ"כ הרבה תובנות.
שאתם לא מבינים בכלל.
מי שלא מכיר אותי באמת לא יבין את הסיפור שאני מנסה לכתוב כבר רבע שעה ולא יוצא פשוט.
אז אני פשוט אסתום ת'פה,כי זה מה שמגיע לי עכשיו.
סתומה.