המנטליסטית

סיפור, כן? לא מציאות. בדיה. בדיון. לא קרה. 

אחרי חופש מהעבודה מסיבות בריאותיות, חזרתי לשוק העבודה עם ציפיות גבוהות מהסביבה ופחות גבוהות מעצמי. חוסר הנכונות שלי להתפשר פלוס העובדה שכיוונתי גבוה הוכיחו את עצמם, להפתעתי. מסתבר שלא כל העולם מתנהל כמו הכלוב. 

חברה בינונית, לא גדולה מדי. מקצוענית בתחומה. דרג ניהולי, אבל אחריות מקצועית. בלי לנהל אנשים. משרד מרווח, ולראשונה בחיי, עוזר אישי. 

לא כ"כ הבנתי את הגדרת התפקיד. כששאלתי, נתקלתי בכיווץ גבינים. אמרו לי לסגור את זה מולו. 

קראתי לו למשרד המרווח שלי. הוא ישב מולי והשולחן בינינו. אמרתי לו שמעולם לא היה לי עוזר אישי, ואני לא סגורה על מה זה אומר. 

בפגישה הראשונה שלי בחברה, מוקדם יותר באותו יום, הציגו בפניי את האנשים שאעבוד מולם. גם כשניסיתי להבין מי נגד מי ולזכור את כל הפנים והשמות, עמרי התבלט מיד. קשה היה לי להעריך את גובהו כי הוא ישב, אבל היה ממש קל להביט בו. בלונדיני שזוף, דק, בהיר עיניים, בשנות השלושים שלו. יפה כמו תמונה. 

עכשיו הוא ישב מולי. 

התפקיד שלי הוא לעזור לך בכל מה שתצטרכי בו עזרה, הוא אמר. 

הבטתי במשרד המרווח. הוא היה רשמי וגנרי וריק. 

אני רוצה ספה, אמרתי. יש משהו מנוכר בלקיים פגישות משני צידי השולחן. או בחדר ישיבות. 

הוא הנהן. 

דיברנו על גודל, עיצוב ומחיר. ליתר דיוק הוא שאל ואני משכתי בכתפיי. 

כשסיימנו, הוא יצא מהמשרד וחזר לעמדה שלו, ממש מחוצה לו. 

התחלתי לעבור על קובץ אקסל. אחרי חמש דקות בדיוק, נתקעתי. אחרי חמש דקות נוספות, קראתי לעמרי. הוא נעמד מאחוריי ורכן לעבר המסך. זזתי שמאלה כדי לאפשר לו גישה חופשית. הוא עדיין היה קרוב מדי, ולא הצלחתי שלא ללכסן מבט לאמה שלו, שנשענה על השולחן. פלומה דקה ועדינה, וריד משתרג. 

לצערי, אחרי דקה וחצי הוא הבין מה הבעייה ונאלצתי להתנתק מהאמה ולהביט במסך. הוא הסביר לי באופן בהיר ונהיר מה קרה. 

תודה רבה, עמרי, חייכתי לעברו. 

הוא חייך בחזרה. את רואה למה את צריכה עוזר אישי? 

המבוכה גרמה לי לסגת טקטית למסך, והוא יצא מהמשרד, שהיה ריק מתמיד. 

אחרי שעה הוא שלח לי תמונות, מידות ומחירים של ארבע ספות. בחרתי אחת. היא הגיעה תוך יומיים. 

שלושת הימים הראשונים עברו כבחלום. כולם היו נחמדים ומקצועיים, התפקיד היה מעניין ומאתגר במידה, ועמרי היה שם לעזור לי בכל קושי, שאלה, התייעצות או תהייה. 

ביום שלישי בערב, נקעתי את הקרסול. תמיד אותו קרסול. פעם תשיעית לפחות. מילא אם זה היה קורה על קיר טיפוס או במהלך ריצה. אבל זה קרה במדרגות בדרך מהסופר לחניון. שקיות, טלפון נייד והליכה הם יותר מדי בשבילי. 

ברביעי דידיתי למשרד עם קרסול נפוח, תחבושת אלסטית כרוכה סביבו ומשככי כאבים לכל היום בתיק. 

עמרי כבר ישב בעמדה שלו כשהגעתי, זינק ממקומו ושאל אם אני צריכה עזרה. אמרתי לו בזעף שזה בסה"כ נקע, ושאת חמשת הצעדים למשרד אני יכולה ללכת בלי עזרה. 

הוא הלך אחריי, סגר את דלת המשרד, וכשקרסתי על הספה, השתופף מולי ובחן את הקרסול הנפוח. 

אני חושב שאת צריכה שרפרף. אורתופדי. 

בקושי התאפקתי לא לבכות. 

אתה לא צריך לטפל בזה, אמרתי לו. זה לא קשור לעבודה. 

הוא הביט בי בפליאה. 

ברור שכן, הוא אמר. וגם להזמין לך צהריים למשרד. ולבטל את כל הפגישות הלא דחופות. ולדאוג לך למשככי כאבים, ו... 

יש לי בתיק, קטעתי אותו. 

הוא קם וניגש לתיק שלי. 

לא, כבר לקחתי הבוקר. 

הוא נראה פגוע. לראשונה מאז שהכרתי אותו, הוא נראה כאילו הוא צריך עזרה ממני ולא ההיפך. 

בוא שב, אמרתי לו.

הוא התיישב לידי.

הבטתי לו היישר בעיניים. תודה, עמרי. אני ממש מעריכה את הדאגה שלך. אתה מאד עוזר לי בהכל. זה מקסים. 

הוא הצליח להסתכל לי בעיניים חמש שניות לפני שהשפיל מבט, התנשם, ואמר בשקט, את הבוסית הכי מדהימה שהיתה לי אי פעם, ואני מאושר להיות העוזר האישי שלך. 

(המשך יבוא) 

נגמר המנוי, וכל הרעש הלבן נרגע.

אין יותר הודעות קשר, ויש הרבה פחות הודעות אדומות.

איזה תענוג זה, שקט. 

אחרי שאצבור מספיק ממנו, אכתוב פוסט חופר על פטישים בראי המגדר (בקצרה: לגברים יש, לנשים אין) ועל ההבדל בדינמיקה בין המינים בין מיילדום לפמדום, שמשקף הבדלים דומים ביחסי גברים נשים וניליים.

עד אז, מאחלת לכםן שקט. הכי טוב שקט. 

יש לי חולשה לילדים יפים.

בלונדינים, דקים, גבעוליים, נעריים, חלקים, עדינים, נמוכים.

ריאן גוסלינג, בראד פיט בצעירותו, דיויד בקהאם, דוד לביא, קורט קוביין, עופר שכטר.

כל סממני הגבריות הנורמטיבית לא עושים לי את זה. 1.70 זה הגובה האידיאלי בעיניי. אני איכשהו מתמודדת עם 1.78, אבל מעל לזה זה כבר טרן אוף.

שרירים מנופחים מורידים לי ומאיימים עליי. מעדיפה את מיגל אלוורז או עברי לידר בתחילת הדרך. Lean.

אם כבר שיער פנים, אז זיפים עדינים, כאלה שאחרי שלושה חודשים של טיפוח מכסים רבע סנטר בקושי.

עכשיו, זה לא דיל ברייקר עבורי. בפרופיל שלי כתוב שאני פתוחה לגברים שנראים אחרת. ועדיין, כמעט כל מי שפונה אליי נטפל לעניין המראה ובטוח שזה הדבר הכי חשוב שקובע את מידת ההתאמה.

מבחינתי, עדיף נשלט שמתחבר לגישה שלי לשליטה וחפץ בקשר משמעותי על פני מישהו שנראה בדיוק איך שאני אוהבת אבל לא מתאים לי משום בחינה אחרת.

אבל בטינדר, מעוז, הווניליות, אני מעבירה ימינה רק את מי שאני נמשכת אליו פלוס, וכמעט תמיד זה בחור בשנות השלושים שלו, בהיר שיער ועיניים, יפה ועדין.

כשמצליח לי, זה מהמם. המשיכה משדרגת עבורי את הסקס אוטומטית, ואני מגלה שהרפרטואר שלי הרבה יותר רחב עם היפיופים האלה. גם אם זה משהו חד פעמי, החווייה חיובית, הזיכרון נעים, והכי חשוב, אני מרגישה מאד מחוזקת כי אני מרגישה שאני יכולה להשיג את מה ואת מי שאני רוצה. 

חוץ מזה, ובלי קשר, בא לי קצת קינק. להיות פסיבית, לקבל פקודות והכוונה תקיפה, לשחרר. כנראה תופעת לוואי של המעבר לשעון קיץ. 

בשלושה מובנים אני בחופש:

הראשון הוא שאני בסמסטר חופש שאני זקוקה לו כמו אוויר לנשימה אחרי שנים של וורקוהוליות סיזיפית.

השני הוא שאני יוצאת מכל הארונות שהייתי בהם לחופשי. עכשיו עדכנתי בפייסבוק את סטטוס הזוגית שלי מנמצאת במערכת יחסים עם... לנמצאת במערכת יחסים פתוחה עם...

הפסקתי להסתיר ולדפוק חשבון. כרגע זה לא ממש מפחיד כי אני לא עובדת. נראה מה יקרה כשאחזור לעבוד במוסד הכי שמרני ובורגני בארץ.

והמובן השלישי הוא הכלוב. עוד ארבעה ימים מסתיים המנוי שלי. ביקשתי לבטל אותו לפני שלושה שבועות, והנה זה או טו טו קורה.

יהיה יותר קשה ליצור איתי קשר, שזה לא כזה אסון גדול. מאז שעשיתי את המנוי אני מקבלת די הרבה פניות, אבל הנה אני עדיין פה, גלמודה ונטולת מערכת יחסים בדס"מית, כך ששוב מתגלה הפער בין כמות לאיכות.

אז אני מניחה שזה שאי אפשר יהיה לשלוח לי הודעות קשר, ולא כל אחד יוכל לשלוח לי הודעה אדומה, יוריד את הרעש הלבן. אם כבר לבד, אז שיהיה בשקט, כפי ששרו הנטאשות. בערך. 

חופש נותן לי ספייס. מרחב נשימה. ארונות הם צפופים וחשוכים, וזה לא שנרניה מחכה לי בצד השני שלהם. בדקתי.

היה יכול להיות מאד סימבולי לכתוב את הפוסט הזה קרוב יותר לפסח ולהוסיף את היציאה מעבדות לחירות,   אבל גם לקיטש יש גבול, והייתי מרגישה שאני יוצאת מעבדות לחרטוט. וגם, מה עבדות? אני שולתט עכזריט!

ועכשיו, שנ"צ. 

פוסט אחרון שמתכתב עם הפוסט המשובח של Grey / Green.

שלו:

בא לי שתלמדי אותי להגמיר אותך טוב טוב. שזה יהיה חשוב, שדברים יהיו תלויים בזה. נניח: הגמירה שלי. או הרשות שלי להשתמש בשירותים של עצמי. בא לי שאם את לא מסופקת לגמרי, הכי בעולם, יהיו לזה תוצאות בלתי נעימות. אני רוצה שתלעגי ליכולות ההגמרה שלי, דווקא כי אני נורא גאה בהן: תדרכי עלי איפה שכואב. תסבירי לי שאני ירידה בינונית, שאני צריך לעבוד קשה מאוד. תראי לי בדיוק איך ואיפה. עם הידיים, עם הפה, איך שאת הכי אוהבת. תכי אותי כשאני לא עושה מספיק, או עובד מספיק קשה. מדהים איך כמה מכות קטנות לביצים עוזרות למוטיבציה בעניין הזה. בא לי שלא תוותרי לי. שתקחי אותי בתור פרויקט קשה תפיסה וטיפש ותרדי בי עד שזה מושלם בשבילך.

שלי:

בא לי ללמד אותך להגמיר אותי טוב טוב. שכל אורגזמה תהיה התפוצצות כזו, שהתקרה תואר בזיקוקין די נור. כזו שאחריה אני צריכה לפחות רבע שעה של התאוששות בחושך מוחלט ודממה מרוב שהיא מציפה לי את כל החושים.

שזה יהיה חשוב, שדברים יהיו תלויים בזה. נניח, הרשות שתגמור ועד כמה הגמירה שלך תהיה מהנה ומשפילה.

בא לי שאם לא אהיה מסופקת לגמרי, הכי בעולם, יהיו לזה תוצאות לא נעימות. מאד לא נעימות. החל בלצוות עליך לעשות את זה שוב, מההתחלה, והפעם כמו שצריך, למרות שאתה מותש, וכלה בללעוג לך ברשעות עד שתתכווץ ותהיה על סף דמעות. אני אפרט באוזניך בנימה משועממת את כל המגרעות שלך, רק שהן יהיו הדברים שאתה הכי גאה בהם. אתה יורד בינוני, מתקשה בכל מטלה שדורשת קצת יותר קואורדינציה מלנשום, עקומת הלמידה שלך לא מספיק תלולה, אתה קשה הבנה, איטי ומסורבל. הפה שלך חסר תועלת כי כשאתה מדבר, יוצאות ממנו שטויות, וכשאתה מלקק או מנשק, זה מרגיש כאילו חילזון מותיר על העור שלי שובל של ריר.

ואחרי שארסק אותך לחתיכות קטנות, אגיד לך ברוחב לב שאני לא מעיפה אותך לכל הרוחות עדיין, אבל רק בגלל האחווה הנשית. אני לא רוצה לדון אף אחת אחרת לבינוניות שלך, ולכן אני לוקחת אותך כפרויקט מיוחד. עם כמה שאתה קשה תפיסה וטיפש, עדיין אפשר לאלף אותך. זה כמובן ידרוש אמצעים נוקשים, מכות נמרצות והכוונה תקיפה, אבל זה שלא שיש ברירה אחרת.

אני אראה לך בדיוק איך לגעת בי ואיפה, כמה עדין וזהיר אתה צריך להיות. אני אקח את היד שלך ואמקם אותה, אדחף את הראש שלך לנקודה הנכונה, שהיא תמיד יותר עמוקה ופחות נגישה מאיפה שאתה בסכלותך חושב שהיא. כשתיגמר לי הסבלנות, אני אסטור לך בפנים ועל הזין. אני אחזיק את הביצים שלך כבנות ערובה, ואמחץ אותן ואותך אם ארגיש שאתה לא מתאמץ מספיק. בא לי לא לוותר לך ולעצמי, לא להתפשר, ולרדות בך עד שזה יהיה מושלם. לרדות ממך דבש מתוק, מזון מלכות, זיעה, זרע ודמעות.

וכשתצליח, אני אגיד לך שאתה כמעט מוכן להיזרק לרחוב. שעכשיו אתה אולי מספיק טוב כדי שמישהי אחרת תאמץ אותך.

ואז אאמץ אותך אל זרועותיי וליבי ואלקק לך את הדמעות. 

בהמשך לפוסט הקודם, סעיף 2.

הוא:

בא לי שתקשרי אותי למיטה ותשחקי בזין שלי כמו צעצוע: תלטפי, תרביצי, מה שיבוא לך באותו הרגע. בא לי שתקרבי אותי מאוד לגמור ואז תפסיקי, ואז תמשיכי שוב, ואז תפסיקי; אני אתחנן בשלב מסויים, גם אם אני לא ארצה. אולי בשלב הזה תדחפי לי גרב לפה כדי שאשתוק קצת. את תלחשי לי דברים משפילים וזה רק יגרום לי לרצות לגמור יותר. אולי זה ימשך קצת זמן; אולי כל הערב, איך שישעשע אותך. כשיימאס לך אולי פשוט תעזבי את הזין שלי לאנחות. אולי ישעשע אותך לתת לי אורגזמה הרוסה, ואת כל מה שיטפטף את תאכילי אותי.

אני:

בא לי לקשור אותך למיטה. זה לא קורה הרבה, ואני צריכה קצת עזרה ממך ושיתוף פעולה, אבל בסוף אנחנו מצליחים.אני משחקת בזין שלך כמו צעצוע: מלטפת, מרביצה, מוחצת לך את האשכים, מה שיבוא לי באותו הרגע. מאד מצחיק אותי לראות אותך נדרך, מתפתל ומגיב. כמו צעצוע לחיצה. רק הרבה יותר חמוד ומתוק. בא לי לקרב אותך מאוד לגמור ואז להפסיק, כי זו עבודה קשה בעיקר, אבל לא רק, ואז להמשיך שוב, ואז להפסיק; אני אשאל אותך אם אתה רוצה לגמור, ואתה תענה בחיוב. אני אנעץ בך מבט מאוכזב ואגיד שאפילו אתה מסוגל ליותר, ושתצטרך לבקש; או לבקש יפה. אתה תתחנן בשלב מסויים, גם אם לא תרצה. אולי בשלב הזה אדחף לך גרב לפה כדי שתשתוק קצת. אני אלאט באזנך דברים משפילים, שזה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם ולכן גם הכי טובה בו. וזה רק יגרום לך לרצות לגמור יותר. אולי זה יימשך קצת זמן; אולי כל הערב, איך שישעשע אותי. כשיימאס לי, אולי פשוט אנטוש את הזין הנוטף שלך לאנחות. אולי אשחרר לך יד, לא בטוח איזו, ואבקש ממך לגמור עבורי; או להשפריץ בשבילי. אולי אעזור לך עם אצבע או שתיים בפה במקום הגרב ההיא מקודם; אולי אעודד אותך להראות לי כמה אתה גברי וכמה רחוק תגיע. לא נורא אם תצליח לגמור על החזה והבטן בלבד. אני אאסוף את מה שאצליח ואאכיל אותך. את היתר אנגב בקפידה כדי שכשאשכב עליך ואעטוף אותך, לא אתלכלך.

אם אתן עדיין לא עוקבות אחרי הבלוג המשובח והמחרמן להפליא של Grey / Green, מחכות לכן שעות של הנאה. הוא כותב פשוט נפלא. הוא מאד חכם. הוא ורסטילי.

אחרי שקראתי את הפוסט שלו בא לי, ואחרי שהצלחתי להחזיר דופק ותפקוד, הצעתי לו לכתוב את אותו הפוסט מנקודת מבט נשית שולטת.

והוא, בהיותו חמוד, נעתר.

אז הנה. רק סעיף 1 בינתיים. זה לא שאני בסמסטר חופש (אני כן) ויש לי זמן בלתי מוגבל (יש לי). וזה גם לא מעצלנות (סתמו כבר, נו). פשוט ממש קשה לכתוב ברמה שמשתווה לשלו.

שלו:

בא לי שתעבדי מפה ביום שאין לי בו עבודה. את תהיי לבושה; אני אהיה עירום, אולי חוץ מסינר קטן, או קולר. מדי פעם תזדקקי לשעשוע ותגידי לי "בוא", או תצלצלי בפעמון. אני אבוא ואעשה לך מסג' ברגליים, או אנשק אותן, או אכין לך כוס תה, או ארוחת צהריים. אולי מדי פעם תרצי להשתמש בי כהדום; אולי מדי פעם תרצי שאני ארד לך קצת, את יודעת, בין פגישות. בשאר הזמן תוכלי לשים אותי בפינה, או לשלוח אותי לעשות משימות בשבילך, או סתם להציב אותי מולך כדי שתוכלי לבהות בי בזמן פגישה משעממת.

ושלי:

בא לי לעבוד אצלך ביום שאין לך בו עבודה. למעשה, ביום עבודה רגיל לחלוטין שביקשתי ממך לקחת בו חופש בהתראה קצרה. וביקשת. כשהודעת לי שאישרו לך אותו, החיוך שלי מילא אותך אושר וקצת פחד.
אני אהיה לבושה; אתה תהיה עירום. עדיין קר, אבל אדאג להדליק חימום בכל הבית. מדי פעם אזדקק לשעשוע ואקרא לך לבוא, או אצלצל בפעמון. אם לא תגיע מספיק מהר, אחמם לך את שני הישבנים עם ספנקינג כשאתה שעון כנגד הקיר ומבליט אותם עבורי. אם תגיע מייד, אשלח אותך להביא לי תה, או אבקש ממך לזרוק נייר טיוטה לפח האשפה שנמצא חצי מטר מהמחשב שלידו אני יושבת ואשלח אותך חזרה למטלה מונפצת אחרת שהטלתי עליך. אבל מדי פעם, ארשה לך לעסות לי את הגב או את כפות הרגליים, לנשק אותן לפני ואחרי ולשים ראש על הברכיים שלי לכמה דקות של ליטוף ומנוחה כשאתה מוצץ לי את האגודל.
בצהריים אקח הפסקה מעמל יומי. את ארוחת הצהריים תגיש לי בפינת האוכל, ואז תעמוד לידי, קצת מאחוריי, תמלא לי את הכוס כשאסיים לשתות, תגיש לי מפית לקנח את הפה ותהיה מאד מנומס, שירותי וחמוד. אני לא אצליח לעמוד בפניך, ואגרור אותך במפרק כף היד לחדר השינה. אולי אזיין אותך ואולי רק תגמיר אותי. בכל זאת, יום עבודה. אחרי הפסקת הצהריים אני אחזור לעבוד ואתה תאכל, תפנה את הכלים ותשטוף אותם. מאד ישעמם לך, אבל הפעמון ישתוק ולא נותרו לך מטלות.
אתה תיכנס לחדר העבודה ותעמוד בפתח, אבל אני אהיה שקועה בעבודה ולא אשים כלל לב שאתה שם.
אולי תכחכח קצת בגרון ואולי תשאל כיצד תוכל לשמש אותי. אני אביט בך בקוצר רוח ואומר לך שכשאזדקק לך, אקרא לך. למרות שנפנפתי אותך בתנועת יד מבטלת, אתה תישאר לעמוד בפתח, שמוט ועזוב ועצוב, ואני אתרכך קצת ואומר לך שאתה יכול לעמוד בפינה או להביא כרית ולרבוץ עליה בנוחות. יהיה מותר לך להביט בי אבל אסור לך להפריע.
אני אסיים לעבוד הכי מוקדם שאי פעם סיימתי יום עבודה, אכבה את המחשב, ארכון אליך ואעביר לך ליטוף על הראש. תודה, חמוד שלי, אני אומר לך ואחייך חיוך שימלא אותך אושר אבל אפילו לא קמצוץ פחד. עכשיו כולי שלך.

פתאום קלטתי שאני מרבה לכתוב על ההיבט המיני והמנטלי של השליטה שלי, אבל שיש היבט נוסף שחשוב לי לא פחות, והוא תודעת שירות.

קודם כל, אני לא מערבבת שליטה ובעלי מקצוע. לא מנקה, לא נהג, לא מישהו שיעשה לי קניות. למעשה, אני מאד מקפידה שהשליטה תהיה חפה מכל סממן ניצול. בגלל זה בדייט ראשון, גם ונילי אגב, אני זו שמשלמת על שנינו. בגלל זה אסרתי על הנשלט שלי לשעבר לקנות לי דברים. גם לא פלאפל.

אז מה כן? שירות אישי. אחת הפנטזיות הכי צנועות שלי שטרם יצאו לפועל היא שאני מסבה לשולחן, הנשלט עומד לידי, קצת מאחוריי, עירום, וממלצר. כשכוס השתייה שלי מתרוקנת, הוא ממלא אותה מיד.כשאני הודפת את הצלחת, הוא נחפז לפנות אותה ולהושיט לי מפית.

כשאני מסיימת, אני עוברת לסלון ושם הוא מגיש לי את הקינוח וחליטה או כוס יין, ואז מפנה את הכלים מהשולחן ושוטף אותם. עירום, כמובן. 

מבחינתי, לא כל שירות הוא מיני. לא כל שירות הוא משחק מקדים. חלק מהתפקיד הוא כמובן להיות עבד מין. אבל חלק הוא להיות משרת אישי או באטלר. 

פשוט להבין שהתפקיד שלך הוא לרצות, לציית, לשרת ולענג. לכרכר סביבי ולדאוג לסיפוק כל צרכיי. לאו דווקא באופן הפגנתי. ההיפך. בנון שלאנט. כמו שבמיטה אתה מגמיר אותי בכל דרך שאחפוץ, מחוצה לה אתה משרת אותי באותו אופן. 

אם אתה שלי ומתמסר אליי, אתה ממלא את כל הצרכים שלי. פשוט מאד. 

כמובן שיש דברים שהם על התפר. עיסוי כפות רגליים הוא הן שירותי והן חושני. לסבן אותי במקלחת זה שירותי אבל בהכרח גם מיני כי אני עירומה ובמקרה שלי, החזה שלי הוא חצי משטח הגוף, עם כל הצער שבדבר. 

אשמח לשמוע עד כמה זה משהו שמדבר אליכן כשולטות ואליכםן כנשלטיםות. 

תודה! 

חסרים לי לי כמה דברים בחיים. ואולי אי אפשר למצוא את כולם באותו אדם, באותו קשר, באותו מקום. 

חסר לי מגע. פשוט מגע. עור בעור. נעים בגב, אצבע שעוברת על עצם הבריח שלי, יד שמלטפת את הצוואר. גם אני אוהבת לגעת. חלש וחזק. ללטף וללקק, לנגוס קצת, לשרוט ממש טיפה. לגעת. 

חסר לי חיבוק וכתף. מישהו לשים עליו את הראש. מישהו שיעטוף אותי בחיבוק מנחם, אבל לא חונק, ולא מוגבל בזמן ושתיקה, אבל גם גמיש להיפוך ודיבורים. היפוך, כלומר שבא לי לחבק אותו. ולפעמים גם לדבר תוך כדי. על כלום ושום דבר, ועל הא ועל דא (במיוחד דא בימים אלה כשרוסיה בכותרות), על עניני דיומא (האב) ועל עניינים שברומו של עולם. 

וכמובן שחסר לי סקס בדס"מי קשוח, מטונף, מלא השפלות מילוליות וניוש מילולי ודחיפת אצבעות לחורים רעבים ומתמסרים. חסר לי פרטנר כנוע ומתמסר, צייתן ופסיבי, שיעשה בדיוק מה שאני אומרת לו, אבל ב-ד-י-ו-ק. ואיך שאני אומרת. ומייד. והכי טוב שהוא יכול. סקס שאני אכוון כדי שיסב לי את מירב העונג. 

או סקס קינקי עדין, מתחלף כזה. בכל מקרה, בשני הכיוונים, אני נהנית מחוסר המאמץ שכרוך בתמרון בין ההנאה שלי לניסיון להבין אם הפרטנר נהנה. הרבה יותר קל כשצד אחד מנווט. גם אם זו לא אני. 

הפרדוקס הוא שכדי להגיע למצב הייצרי הזה שבו אני משחררת את החיה המשחרת לטרף לחופשי ואת חרצובות לשוני, אני צריכה להרגיש בנוח. אני צריכה להרגיש ביטחון בפרטנר. אני צריכה קודם להרפות ורק אז לעשות שריר. ושרירים. ושפטים.

וזה לא קורה. פשוט לא. כבר המון זמן.

כשיש חיבור אישיותי ואינטלקטואלי ואפילו משיכה פיזית, זה לא בהכרח אומר שיש חיבור מיני.

כשיש חיבור מיני, אבל הצד השני לא מספיק יציב, אני לא מרגישה ביטחון.

ואם אין ביטחון, אני לא מרגישה נוח.

אז אני מסתובבת בכלוב כארי בסוגר (מה יהיה עם ההתחכמויות האלה, מה?), מנסה להצית אש בחלציי בטינדר, מדי פעם אומרת לקופידון היוש, אבל הילד השמנמן הזה, כל החיצים שלו נופלים משום מה בחדרה ובאר שבע וירושלים.

מתישהו אכתוב פוסט עם הפי אנדינג. אולי. 

לפעמים בא לי סשן נטו. בלי כל ההתשה של היכרות ושיחות ובדיקת התאמה אישיותית ואינטלקטואלית.

נראה סביר? אוהב לרדת? גר קרוב? יאללה. אני בדרך. בלי יותר מדי משחק מקדים. נשק לי את היד, את הרגליים, קבל איזו סטירה סמלית ותלקק את היד שסטרה לך בין האצבעות, וזהו. אני מוכנה.

תתפשט, אני אתפשט, ותתחיל לענג אותי. קודם חזה ואז תאכל לי את הכוס. שילוב של לשון ואצבע, כמו שאני אוהבת. תהיה ויברטור ותו לא.

תאונן לי עד שאגמור, חכה בשקט כמה דקות שאתאושש, תהיה נחמד חצי שעה עד שיבוא לי שוב, והפעם תשתמש גם בזין שלך כדי לענג אותי. וכשארצה לגמור, על הבטן, כשאני מאוננת, תעזור לי עם אצבע על הדגדגן ולשון בתחת.

כמה דקות איפוס ויאללה ביי. 

ככה בטח פועל מוח גברי. למה לסבך סתם?

אז אני יגיד לכם. כן, יגיד. תתמודדו.

כי בתאוריה זה עובד פצצה, אבל בפועל פחות. כי גם הנשלט הכי חרמן צריך אווירה. כי לרדת למישהי שמחוברת לגוף ופרצוף זה הרבה פחות כיף להרבה נשלטים מאשר לגברים ווניליים שאוהבים לרדת. כשוונילי אוהב לרדת, זה נטו מאהבת האקט. כשנשלט אוהב לרדת, זה בגלל שזה משפיל. הוא לא בהכרח מת על הריח או הטעם. הוא מתחבר לקונספט. וההתעקשות של השולטת להיות אישה מן היישוב ולא מה שהוא רואה בפורנו הורסת לו.

אז כן, כנראה שעכשיו דנתי את עצמי לעשרות פניות מבני 24 שינדרו באמא שזה בדיוק מה שהם רוצים, שהם מנוסים, בוגרים, יורדים שעות, גרמו לאלף נשים להשפריץ וכן הלאה; לעוד כמה פניות מאנשים שפנו אליי בעבר, נדחו ומנסים שוב ושוב; וסביר גם שלעוד קומץ פניות לא קשורות בשיט משולטים.

אבל סבבה. זה רק יוכיח לי ביתר שאת שפנטזיות לחוד ומציאות לחוד. ואולי גם להודות על מזלי הטוב שיש לי יד ימין מתפקדת ואפשרות להגיע לאורגזמה בכוחות עצמי. ובבניין ציון והרס הפטריארכיה ננוחם או משהו כזה.