לפני 4 שנים. יום שבת, 9 באפריל 2022 בשעה 9:38
עמרי הגיע למשרד שעה אחריי.
שנינו הקפדנו לצמצם מגע, כל אחד מסיבותיו שלו.
יום חמישי, היום האחרון בשבוע הראשון שלי בעבודה. כפי שמקום העבודה הנהדר הזה הקדיש זמן ביום הראשון שלי לפגישה עם כל האנשים שמולם אעבוד, כך נקבעה פגישה מצומצמת יותר לסיכום השבוע הראשון.
הפגישה היתה חיובית. דיברתי בחופשיות. היו לי דברים טובים מאד לומר על סביבת העבודה, התרבות הארגונית והאנשים שמולם עבדתי. היו כמה נקודות שבהן הרגשתי קושי, והרגשתי נוח לשתף בהן את המשתתפים.
מי שהנחתה את הפגישה העלתה את נושא העוזר האישי.
אמרת שמעולם לא היה לך עוזר אישי ושאת לא בטוחה איך להתנהל. זה נפתר?
חייכתי חיוך רחב והבטתי בעמרי.
זה לגמרי נפתר. עמרי עוזר מצוין וחלק גדול מהכניסה החלקה שלי לתפקיד. הוא מקצועי מאד, קשוב, פשוט מקסים.
עמרי שיחק בעצבנות עם אטב נייר שרק אלוהים יודעת איפה הוא מצא במשרד נטול הנייר. הוא הביט בו בריכוז, פניו אדומות, ונראה נבוך ואומלל.
המנחה הביטה בו, ואז בי, ואז שוב בו.
עמרי, היא אמרה בקול נייטרלי, אשמח לשמוע ממך, ואני בטוחה שגם רוית תשמח למשוב.
אני בטוחה שאילו המנחה היתה גבר, עמרי היה מתבצר בשתיקתו. אבל כשאישה נעימה וסמכותית מבקשת ממנו משהו, הוא אוטומטית נעתר ומציית. זה בדם שלו.
הוא הניח לאטב, התיישר בכסאו, הרים את מבטו המושפל והביט בי.
רוית בוסית מדהימה, הוא אמר. היא יודעת להשתמש בי באופן מיטבי. היא לא חוששת לבקש עזרה בנושאים מקצועיים, היא מעריכה את האינפוט שלי, היא מאצילה סמכות כשצריך ומתמקדת במה שחשוב, כשאת כל היתר אני עושה.
המנחה נראתה מבולבלת. היה ברור שעמרי מדבר בכנות, אבל זה רק הדגיש את חוסר ההלימה בין הדכדוך ששידר לפני כן לתוכן הדברים.
וזו בדיוק הסיבה שהיה לי ברור שאחד משנינו יצטרך להתפטר.
הפגישה הסתיימה ונותרה שעה לסיום היום.
מילאתי אותה בניסיון ליישם את לקחי הפגישה המועטים. לשפר ולהשתפר.
בחמש יצאתי מהמשרד. עמרי ישב בעמדה שלו. שאר העמדות כבר היו ריקות. בכל זאת, יום חמישי.
אני הולכת, אמרתי לו.
אני נשאר. הגעתי מאוחר הבוקר, אז אני צריך להשלים את השעה הזו.
באמת שלא היה לי כח לדרמות ולמשחקים. הקרסול, הפגישה, המחשבות.
תיהנה, אמרתי והלכתי למעלית באופן הכי לא צולע שהצלחתי.
הנסיעה הביתה היתה מעיקה. פקקים של יום חמישי אחה"צ, חרא מוזיקה ברדיו, וראות נמוכה בגלל דמעות של כאב ותסכול.
הגעתי הביתה, מילאתי לעצמי אמבטיה עם קצף, מזגתי לעצמי יין אדום, שמתי פלייליסט בספוטיפיי ושכחתי מהכל.
כשהמים התקררו, יצאתי מהאמבטיה, התעטפתי בחלוק הרחצה המפנק שלי, מזגתי לעצמי עוד יין ונכנסתי למיטה.
הנייד נשאר באמבטיה, ואני נרדמתי, מבושמת ומפוייסת.
צלצול הפעמון קרע אותי משינה בתזמון רע מאד. באמצע מעגל שינה. צלצול צורמני כמו קריאת עורב צרוד. לא היה לי מושג מה השעה. הפה שלי היה יבש. הפעמון צלצל שוב ושוב, ואמרתי לעצמי שאני הולכת לרצוח בדם קר את היצור חסר הסבלנות בצד השני של הדלת.
פרועת שיער ועטופה בחלוק, דידיתי לדלת ופתחתי אותה בתנופה.
עמרי עמד שם, מבוהל ונחוש.
החלטתי לחסוך מהשכנים את הסצנה.
תיכנס, נבחתי לעברו.
הוא נכנס, וסגרתי את הדלת.
אתה נורמלי? המשכתי לנבוח עליו בסטקטו. מה הקטע של לצלצל לי בפעמון כמו מטורף? ולמה אתה בכלל מגיע בלי להודיע?
עמרי נראה מבוהל יותר ונחוש פחות.
שלחתי לך איזה מיליון הודעות ולא ענית. התקשרתי וסיננת אותי. אז חשבתי שאם אני אבוא, נוכל לדבר. ראיתי את הרכב שלך בחנייה, אז ידעתי שאת בבית. ואני מצטער שצלצלתי שוב ושוב. אני לא יודע מה קרה לי. המחשבה שאת כ"כ כועסת עליי שאת לא מוכנה לדבר איתי הכניסה אותי לפאניקה. סליחה, רוית. אני מצטער. אני אלך עכשיו ולא אטריד אותך יותר.
תפסתי אותו במפרק כף היד. חזק.
אמרתי לך אתמול. בבית הזה אני לא רוית. לא בשבילך.
עיניו של עמרי אורו.
סליחה, גבירתי.
היו לי הרבה דברים לומר לו. השיחה שהיינו צריכים לקיים ארבה בצללים כמו ענני סערה שהולכים ומתחשרים בשמיים. אבל באותו רגע, רציתי רק לטרוף. והפעם להכאיב, להתעלל, לא ברכות ולא בעדינות.
משכתי אותו בגסות לסלון. הרפיתי ממנו והתיישבתי על הספה.
בגדים.
הוא פשט אותם מייד.
נייד. באמבטיה.
הוא הביט בי מבולבל ואז הבין.
הוא חזר מהאמבטיה עם הנייד שלי בידו והושיט לי אותו.
קמתי והעפתי לו סטירה בעוצמה של 8 בסולם ריכטר. ממש כאבה לי היד.
על הברכיים, רשפתי לעברו.
הוא ציית ואני התיישבתי.
כשאתה מגיש לי משהו, כל דבר, זה במבט מושפל וידיים פשוטות. ואין שוב מצב שבו אני יושבת ואתה עומד אלא אם כך ציוויתי עליך. זה ברור, תולעת?
כן גבירתי, הקול שלו רעד. כמו שצריך.
נייד.
הוא הושיט לי אותו בידיים פשוטות ומבט מושפל. כשלקחתי את הטלפון, הוא אוטומטית הניח את הידיים מאחורי הגב.
הבטתי במסך. 15 הודעות ושתי שיחות.
אין לי כוח לקרוא את כל המלל הזה. תקריא. כולל שעה.
הושטתי לו את הטלפון. הוא לקח אותו.
18:05 היי, רוית.
18:16 אני מקווה שכבר הגעת הביתה.
18:19 אני יכול בבקשה לדבר איתך?
18:34 רוית, בבקשה תעני לי. אני מתחנן.
18:37 אני מצטער על איך שהתנהגתי היום. בבקשה תסלחי לי.
18:38 אני יכול לבוא לשרת אותך בבקשה?
18:54 אני כ"כ רוצה להיות אצלך עכשיו. אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר חוץ מלהיות שלך ולספק אותך.
18:55 בבקשה תעני לי.
18:56 אפילו בלא.
18:56 את אפילו לא קוראת את ההודעות שלי.
19:02 תדעי לך שאת לא בסדר, רוית. זה לא לעניין להתעלם ממני ככה.
19:27 את לא עונה גם לשיחות אחרות או רק ממני?
19:34 אני לא מסוגל.
19:35 אני בא אלייך.
20:14 אני בדלת. זה אני שמצלצל.
עכשיו, שני דברים, אמרתי לו. דבר ראשון, לא ראיתי את ההודעות ולא שמעתי את הטלפון. הייתי באמבטיה, שמעתי מוזיקה, ואז הלכתי לישון. אני מצטערת שחשבת שאני מתעלמת ממך. בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. אני שמחה שבאת, ואני שמחה שאתה רוצה להיות שלי.
דבר שני, התנהגת כמו פסיכופת שלא מסוגל לקבל לא. אם לא הייתי מכירה אותך, הייתי נכנסת לחתיכת סרט שאתה אובססיבי במידה כזו שאתה מסוגל להגיע לפה עם סכין.
ממש לא מגיע לך פרס על ההתנהגות שלך. ותצטרך לכפר עליה. קל זה לא יהיה. כואב, כן. מאד. ומשפיל. ונוקשה.
יש לך שלושים שניות לדבר לפני שאתה סותם את הפה לשארית הערב וסוף השבוע ופותח אותו רק כשאני שואלת אותך שאלה או כשאתה משתמש בלשון שלך לענג אותי.
הפעלתי סטופר בנייד והראיתי לו את המסך.
כן גבירתי, היה כל מה שהוא אמר.
חיכיתי בכל זאת את כל הזמן הנותר.
בשידה לצד המיטה שלי יש פלוגר, קיין ובאט פלאג. כדאי מאד שתוך שלושים שניות הם יהיו פה.
הוא עמד בזמנים, העוזר האישי שלי. הוא זכר להושיט לי אותם כמו שצריך, בידיים פשוטות ומבט מושפל.
הבטחתי להכאיב לו, וקיימתי. הסיכוך היחיד לבאט פלאג היה הרוק שלו. הוא מצץ וליקק אותו לפני שהשכבתי אותו על הברכיים שלי ודחפתי לו אותו לישבן לאט ובעדינות.
עם הפלוגר לא הייתי עדינה וגם לא איטית. היו לי הרבה עצבים לשחרר, והוא הרוויח כל הצלפה ביושר.
את הקיין הכרחתי אותו לנשק וללקק. אמרתי לו לדמיין קוביה ולומר לי את המספר של הפאה העליונה.
שלוש, גבירתי.
שלוש הצלפות חדות ומדוייקות מקיין אחרי שהתחרעתי על הישבן שלו עם פלוגר זה לא עניין של מה בכך.
התריתי בו לפני כן שאני לא רוצה לשמוע הגה ושלא יזוז.
משימה בלתי אפשרית, אני יודעת.
שלחתי אותו לחדר השינה, לחכות לי על המיטה כשהוא שוכב על הבטן עם כרית מתחת.
לקחתי את הקרם שרקחו לי לקרסול, המרגיע, הירוק, והלכתי לחדר השינה.
מרחתי את הישבן האדום והדואב שלו בקרם הקריר.
אתה בסדר, עמרי?
כן גבירתי.
לא ידעתי אם הוא בוכה מהכאב או מההקלה, וזה לא באמת שינה כלום. הדמעות שלו היו רותחות ומלוחות, והתענגתי עליהן.
ליטפתי את השיער שלו, את העורף והגב, נישקתי את האצבעות שלו, ליקקתי ומצצתי אותן.
ואז סובבתי אותו על הגב והתיישבתי לו על הפנים.
בהתחלה זיינתי לו את הפה לאט, אבל מהר מאד הגברתי קצב ועוצמה, מצליחה להכאיב לו ולהתענג במקסימום. כמו שצריך. הוא ליקק וינק ומצץ בשקיקה, בהתמסרות, קורא את הגוף שלי באופן מושלם. עיקמתי זרוע אחת שלו, השתמשתי גם באף שלו להגברת החיכוך, ובעודי מזיינת אותו, אמרתי לו שהוא שייך לי, שהוא העבד שלי, השפוט שלי, המשרת שלי, הרכוש שלי והצעצוע שלי. שהייעוד שלו הוא לציית לי, לענג אותי, לשרת אותי ולספוג ממני כאב.
הוצאתי את הדילדו מהמגרה וציוויתי עליו להשתמש בו כדי להגמיר אותי. הייתי כ"כ רטובה ומגורה שהדילדו נבלע בתוכי בלי שום בעייה. אני חושבת שיותר מכל גירתה אותי המחשבה שיכולתי להשתמש בזין של עמרי, אבל בחרתי להשתמש בתחליף מסיליקון. ושעמרי נאלץ להסתפק בכך. הוא לא זכה לאונן לי אפילו. הוא עבד קשה, אבל לא זכה ליהנות מפרי עמלו.
כשגמרתי, אמרתי די, ולפני שקרסתי, אמרתי לו שתנוחת הדיפולט שלו היא להשתופף בקצה המיטה על ארבע, עם הראש צמוד למזרן.
כשהצטללתי וגלי האורגזמה שככו, הוא היה בדיוק ככה. דומם כמו פסל. כנוע וצייתן.
כמעט סלחתי לו על כל היום הזה.
כמעט.
(המשך יבוא)
