המנטליסטית

השבוע היה לי מפגש מוצלח. זה כשלעצמו לא נדיר. אבל כל מה שקרה אחריו, נדיר אחושרמוטה. 

תקשורת כנה, פתוחה ורציפה. כבר בסוף המפגש הוא אמר מפורשות שישמח להיפגש שוב, וקבענו טנטטיבית. 

הוא שכח אצלי משהו, והרגשתי נוח לשלוח לו הודעה על כך, משהו שלא היה קורה אלמלא ידעתי שהוא מעוניין. 

בימים שחלפו מאז, אנחנו מחליפים כמה הודעות ביום. לא חפירות אינסופיות. לא דממת אלחוט. 

והכי חשוב, הוא שאל האם לשלוח לי מחשבות ורשמים על פוסטים בבלוג שלי, ועשה זאת. הדגיש משפטים שהתחבר אליהם, כתב מה בפוסט מתחבר לו לרצונות ולצרכים שלו. 

לכאורה, כמה פשוט וטריויאלי. למעשה, כמה נדיר. לשם השוואה, שוחחתי עם מישהו שסיפר לי חווייה שגרמה לי קצת לחשוש לגבי גבולות אצלו. שיתפתי אותו בחשש, הוא הסכים איתי, אבל כשביקשתי שיחשוב על הנושא וייצור רשימת גבולות וישלח לי אותה, הוא נעלם. 

התקשורת הזו מאד עוזרת להתפתחות קשר שליטה. מאחר שבסשן עצמו, הנשלט בעיקר מציית, חשוב לי לשמוע ממנו לאחר מכן על החווייה שלו. מנעד השליטה שלי מאד רחב, כך שאני יכולה להתאים את הסגנון והווייב לאדם שמולי. 

היא גם מראה על רצינות לגבי הקשר ועל נכונות להשקיע בו זמן ואנרגיה. 

ותכל'ס, זה מה שמעניק לי את הביטחון שאני כ"כ זקוקה לו, ויכול לפצות על הרבה דברים שהם מינוסים קטנים כמו מרחק או מראה. 

ברור שזה לא יעבוד אם אין משיכה בכלל או עם מישהו שגר בדימונה או ירושלים, אבל כשמדובר על מרחק שבגדול נראה לי מעיק לנסוע, הטווח משתנה. אני מוכנה להתאמץ יותר כי האדם מולי שווה את זה. 

אני מאד שמחה על ההתנהלות הזו. היא מרגיעה אותי. חבל שזה לא המצב השגור. 

יום ההולדת של עמרי נפל על יום רביעי. 

שוחחתי איתו לפני כן כדי לתכנן את היום יחד. אמרתי לו שהוא מוזמן לבקש ולקבל מאוויים שונים ומשונים. שיש לו 24 שעות שבהן מידת השליטה שלו במה שקורה גדולה יותר מכרגיל.

הוא ביקש שארשה לו לגמור כמה פעמים שירצה ללא הגבלה, אבל שעדיין אחליט באיזו תנוחה הוא גומר בכל פעם כזו.

הוא ביקש ששנינו ניקח יום חופש.

הוא ביקש פטור מעבודות הבית.

הוא ביקש שארשה לו לגמור בתוכי פעם אחת ויחידה.

הוא ביקש שנצא לבראנץ' בנמל, מול המים, ולחוות פומביות. 

וואו, וואו, וואו, אמרתי. לא כופים אקטים מיניים מכל סוג על הסביבה. לא בדס"מים ולא אחרים. זו הטרדה מינית וזה מעמיד אנשים במצב לא נוח.

בתור מי שדווקא אהב שמעמידים אותו במצב לא נוח ומכריחים אותו להישאר בו ולהגיד תודה, הוא התאכזב, אבל לגמרי הבין.

הבטחתי לו פומביות מרומזת. כזו שלא תיקלט על ידי באי הנמל והמסעדה, אבל תחווה על ידו במלואה.

הבקשה האחרונה שלו היתה לעלות מדרגה מבחינת ההתמסרות לי. הוא ביקש שאקלר אותו.

וכך היה.

ביום שלישי ב-23:59 הוא עדיין היה לכלוכית. דקה לאחר מכן הוא הפך לסינדרלה.

יום הולדת שמח, מתוקי, אמרתי לו בעודי מנשקת ומחבקת אותו.

תודה, גבירתי.

כ"כ רציתי לעשות לו טוב ונעים. להראות לו עד כמה אני אסירת תודה לו על כך שמצאתי אותו, על כך שהוא כזה מתוק ומרצה וחמוד ונלהב ויפה וצייתן ומתמסר.

השכבתי אותו על הגב ואמרתי לו לא לזוז. ליטפתי לו את השיער והלחי, נישקתי לו את המצח והאף, את הפה והסנטר, את הצוואר ועצם הבריח, אותם גם ליקקתי ונשכתי בעדינות. נישקתי לו את החזה ואת פלומת השיער העדינה מתחתיו, שכל כך אהבתי, העברתי אצבע ופה על הזרועות היפות שלו, על האמות עם הווריד הבולט, לקחתי את היד שלו ונישקתי אותה, כל אצבע לחוד, ליקקתי ומצצתי את האצבעות שלו. 

זה היה לי נעים. זה הרגיש לי טוב. אני בטוחה שגם לו, למרות שבשלב כלשהו הפסיק להיות לי אכפת. זו פשוט היתה דרך נוספת עבורי להשתמש בו ולהתענג עליו. כמו למשש תות זיזי ועסיסי לפני שנועצים בו שיניים ואוכלים אותו בתאווה. 

עברתי לבטן השטוחה שלו, מנשקת אותה בתאווה. השתהיתי שם זמן רב, גם כי היא היתה מגרה במיוחד וגם כדי להאריך ולהעמיק את הגרוי של עמרי. 

עמד לו כמו טיל. במהלך שיטוטיי על גופו הקפדתי להתחכך בו עם הירכיים, הבטן הלא שטוחה שלי, רפרפתי עליו עם השדיים שלי. הזין שלו נמתח בכל פעם כזו, ועוד קצת כשהתרחקתי. 

כשסיימתי עם הבטן שלו, עברתי לירכיים. לא היה שם שום דבר מעניין. זה היה אך ורק כדי להדגיש את הדילוג על מבושיו. את ההתעלמות המוחלטת מהם. 

נעים לך, עבד? 

כן, גבירתי. מאד, גבירתי. 

מצוין. תתהפך. 

אם עמרי היה מאוכזב מההזנחה הפושעת של אברו ואשכיו, הוא הצליח להסתיר זאת היטב. הוא התהפך על הבטן, פישק קצת רגליים, והניח את הידיים לצד הראש. 

באמת שרציתי להעניק לעורף ולגב שלו את אותו טיפול מסור ויסודי כמו זה שצידו הקדמי זכה לו, אבל עם כל הרצון הטוב, עמדתי להתפוצץ. 

הידקתי אצבעות על פרקי הידיים שלו וזיינתי אותו על יבש, כלומר חיככתי את הכוס הלא מגולח שלי בישבן החלק שלו בתנועות נחושות וחזקות. אם עמרי נאנק, לא שמעתי אותו מפאת גניחותיי שלי. 

כל כך כיף לזיין. גם אם על יבש. כל כך כיף לקחת, לתבוע, לדרוש, בכוחניות, באגרסיביות, בתקיפות. 

אני הולכת לזיין לך את הצורה. תתהפך. 

עמרי ציית, נשכב על הגב, ואני הסתערתי עליו. לא היה שום צורך בקונדום או באמצעי זהירות או הגנה. הרגשתי מוגנת לגמרי, בטוחה בעצמי ובו ובעיקר בנו. רציתי להרגיש אותו הכי קרוב וצמוד, בלי מחיצות (מחיצות ביצים לא נחשבות). 

יום הולדת או לא, יש דברים שלא מוחרגים, ולא לזוז בזמן שאני טוחנת לו את הכוס היה אחד מהם. נצמדתי אליו, נישקתי אותו בפה. נשכתי לו את השפתיים, והכאבתי לפרקי הידיים שלו. זה היה הזיון הכי אוהב, קשוח, יצרי ועמוק שהיה לי אי פעם. בלי עכבות, בלי שליטה עצמית ועדיין עם שליטה מזוקקת, גולמית, טהורה. 

זה השתלב באופן כל כך טבעי. הכוחניות והאהבה. הגסות הבוטה והרגש. 

בפעם האולי חמישית בחיי, גמרתי מחדירה. ואלוהים שבשמיים, כפרעליה, איך גמרתי. הנרתיק שלי התכווץ כל כך חזק שפחדתי שאני עומדת לנתק את אספקת הדם לזין המסכן של עמרי הבכלל לא מסכן. 

זה משהו שלא לימדו אותנו בצבא, לעשות חוסם עורקים עם הכוס. כנראה שמסיבה טובה. 

באורח נס, עמרי לא גמר. 

יצאתי ממנו ונשכבתי על הבטן, חצי מתה עם חיוך דבילי על הפנים. 

אני רוצה לגמור, גבירתי. 

אז תגמור. יומולדת. מותר לך. 

איך לגמור, גבירתי?

איך שבא לך. 

אני לא מחליט, גבירתי. 

גם לא היום? 

גם לא היום, גבירתי. רק את מחליטה איך אני גומר. 

רד מהמיטה. על הברכיים. בקצה הרחוק. תנשק לי את כפות הרגליים ותאונן כמו אפס עד שתגמור. 

כן, גבירתי. 

ואז תלקק את השפיך שלך מהרצפה, עבד.

כן, גבירתי. 

חסר לך שתשאיר טיפה על הרצפה. ואני אבדוק כל סנטימטר. 

כן, גבירתי, גנח עמרי בין נשיקה לנשיקה. 

הוא גמר תוך פחות משתי דקות. 

הפוגה קצרה ואז, "סיימתי לנקות את הרצפה, גבירתי". 

מצוין. תישאר שם קצת. תירגע. 

קר לי, גבירתי. אני יכול בבקשה לחזור למיטה? 

הוא נשמע כ"כ אבוד ומסכן. 

בוא אליי, חמוד. 

שכבתי על הצד, עמרי הניח את ראשו בשקע שבין הכתף לצוואר, וחיבקתי אותו. לא נוח. 

שכבתי על הגב, והוא שם ראש על החזה שלי. 

מושלם. 

(הבטחתי להגיע למפגש עם החברים שלו, זוכרת. אבל קראתם מה עבר עליי. קצת סבלנות)

כצפוי, לאור המפגש המוצלח עם שירה ודנה, עמרי היה נחוש מתמיד שאני צריכה להצטרף אליו ולחבר'ה שלו ליום הולדתו ה-36. פעמיים ח"י עבורו, מוות בייסורים עבורי.

הוא דיבר על זה מהבוקר עד הערב, ולדעתי גם מתוך שינה בלילה. הוא סיפר לי מי יבוא, ומי אולי יבוא, ועם מי כל אחד יבוא, ואיזה כיף יהיה שהם יפגשו אותי, ומה נלבש, ומה יהיה מותר ואסור לו, ושאין לי מה לדאוג, ושכולם יהיו נחמדים אליי, ואם לא אז הוא יטפל במצב. לכל חשש או התנגדות שהעליתי היתה לו תשובה. ולא סתם תשובה. תשובה ארוכה ומפורטת. 

הייתי מותשת. ביקשתי הפוגה. 24 שעות בלי לטחון את הנושא עד דק. הבטחתי לו שנמשיך לדבר על זה מחרכך. 

כדי להמחיש לו איך זה מרגיש, ביקשתי ממנו פול בודי מסאז'. ויתרתי לו על הטחול, התוספתן והרשתית, אבל הקפדתי שכל יתר אבריי יקבלו טיפול מסור. מכף רגל ועד ראש. 

ואז הוא הצטווה להגמיר אותי. 

ואז הוריתי לו לאונן, אבל לא לגמור. להתחיל ביד הלא דומיננטית שלו, לעבור לרצפה, לחזור למיטה, לעצור, מדי פעם מחצתי לו את הזין והאשכים. לקחתי את הזמן. הרשיתי לו לגמור אחרי זמן כל כך ממושך, ששנינו לא היינו בטוחים שלא פספסנו את יום ההולדת. 

ואז, כשהוא שכב לידי מותש לחלוטין, ציוויתי עליו ללקק אותי. מכף רגל ועד ראש. כמו קודם, רק עם הלשון. 

הוא התחיל, ותוך דקותיים עצר. 

מה קרה, חמוד? 

סליחה, גבירתי. אני פשוט מותש. 

צריך הפסקה? 

כן, גבירתי. סליחה גבירתי. 

עכשיו אתה מבין איך אני מרגישה כשאתה לא מפסיק לנג'ס לי על יום ההולדת שלך. אני מותשת. ואתה לא מפסיק. 

אה, אין כמו דו משמעות. עמרי, בהיותו נשלט בכל רמ"ח אבריו, כולל רשתיות וטחול, הבין שהוא צריך להמשיך ללקק אותי כי אני לא מאשרת לו להפסיק. אלוהים יודעת מאיפה הוא מצא כוח, אבל במלחמת ההתשה הפרטית שלו הוא ניצח. 

לשמחתי, המסר עבר והוא הניח לנושא במשך יומיים. 

אבל הרעיון של לגרום לו לגמור, ואז לצוות עליו להמשיך לענג אותי כשהוא גמור, מצא חן בעיניי. אימצתי אותו בהנאה רבה. 

כאילו, קוראים לך עמרי. זה מתבקש להתעמר בך. 

אז עכשיו הוא גמר הרבה יותר מאשר קודם, עת אישרתי לו לגמור רק פעם ביום, מאוחר בלילה, אחרי שאני גמרתי לפחות שלוש או ארבע פעמים. 

אבל כעת הוא נהנה מהגמירות הרבה פחות. הוא ידע שאני אעשה לו אדג'ינג ארוך ומפרך, ושאחרי שהוא יגמור, הוא יצטרך להמשיך ללקק, ללטף, לאונן ולהגמיר אותי. 

אפשר לומר שהוא הביא את זה על עצמו. 

פעם אחת הוא ניסה להתחכם וגמר לפני שאישרתי לו, כנראה כי ידע שמחכה לו עוד הרבה עבודה. העונש שלו היה חמש הצלפות עם הקיין, שעד אז השתמשתי בו פעם אחת ויחידה, ללכת לראיון העבודה הבא שלו עם באט פלאג כשהוא נעול בכלובון מתכת קר ולוחץ, ולישון בלילה שלפני הראיון באמבטיה. נעלתי אותו שם בחצות, והרגשתי מאד מתחשבת שהוא נעול בחדר עם גישה לשירותים ולברז. 

למרבה הפלא, הישבן הדואב, הלילה הלא נוח, הפלאג בישבן והכלובון לא מנעו ממנו להצטיין בראיון. הוא קיבל תשובה חיובית למחרת בבוקר. 

חשתי הקלה שלא נעבוד יותר יחד. שלא אצטרך למדר יותר. שאוכל להתרכז בעבודה במקום בניסיון לא להסגיר את העובדה שאני לא רק המנהלת של עמרי. 

בתמימותי חשבתי שכל שנותר הוא לצלוח את המפגש עם החברים שלו, ואז לחזור לשגרה הנעימה, להרחיב את מנעד הדרכים שבהן אני שולטת בו וליהנות מכך שיש לי משרת אישי צמוד וחמוד. 

הו, כמה שטעיתי. 

לא שהערב עם החברים שלו היה תענוג גדול (על כך בפרק הבא), אבל הוא היה כאין וכאפס לעומת הארוחה אצל ההורים שלו. אמא יש רק אחת, ולפעמים גם זה יותר מדי. 

שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. 

פרסמתי לפני שנה. עדיין רלוונטי.

בימים האחרונים יצא לי לנהל בצ'אט כמה שיחות מאד נחמדות עם אנשים מעניינים ומלאי כוונות טובות. 

עם אף אחד אחד לא הסתייע, מסיבות לוגיסטיות  בעיקר. ריחוק גאוגרפי, חוסר מיקום.

ולמרות שעסקינן בגברים חמודים, טובים ומתוקים, עדיין מצאתי את עצמי מעירה להם על הליכות ונימוסים. הם קיבלו והבינו. אז הנה לקט נבחר:

1. בשיחה השנייה והשלישית, ובכל שיחה לפני המפגש הראשון, וגם במהלכו, וגם אחר כך, אל תיזום תוכן מיני או בדסמי. גם אם הגעתי לנושא בשיחתנו הראשונה.  זה גורם לי להרגיש לחץ ואי נוחות כאישה וכשולטת. זה מתפרש בעיניי כשליטה מלמטה. תאמין לי שכשארגיש מספיק נוח, התוכן הזה יעלה. הוא יעלה בכל שיחה ובכל פגישה. אבל ביוזמתי. כמו כן, אם מרגע שהגענו לשיחה בעלת אופן מיני אתה לא מסוגל לחזור לדבר אתי על שום דבר אחר, כנראה אאבד עניין. 

2. אל תבקש ממני תמונות אינטימיות ואל תציע לשלוח לי כאלה. אם השיחה שלנו לא נתנה לך מספיק חומר לדמיון כשאתה מאונן, תפתח פורנהאב. ולא, לא מחמיא לי שהזין שלך עומד בשיא תפארתו בזכותי, ואני לא רוצה לראות תמונה שלו. 

3. אל תקרא לי גבירתי כברירת מחדל. בראשית כל שיחה או פגישה, אני מנטה. כשאחליט שהגיע הזמן לקחת את השיחה לשליטה, אתה הראשון שתדע. ואז תקרא לי גבירתי.

4. אם הגענו למסקנה שקשר לא יהיה בינינו, כי אתה גר רחוק או לא ממוקם או כל סיבה אחרת, אבל נעים לנו לשוחח, אל תנסה להפוך אותי לשולטת וירטואלית. אל תצפה שאנחה אותך איך ומתי לגמור. אל תחלוק איתי את העובדה ששיחתנו נעמה לך כל כך שאוננת עליה. אל תנסה לשחזר רגעים מיניים משיחות שהתנהלו לפני שהחלטנו שלא נתקדם. זה היה אז. עכשיו זה עכשיו. בדיוק כמו עם אקסית. שכבתם כשהייתם יחד. מרגע שנפרדתם, החוקים השתנו. רוצה שאשלוט בך? תגור קרוב אליי בקונסטלציה שמאפשרת לנו להיפגש אצלך פעמיים בשבוע בערב.

תודה.

נשלטים חושבים ששולטות בכלוב מבלות את ימיהן בקריאת מאות ההודעות שהן מקבלות ובבחירת הנשלט בר המזל שיזכה לשרתן. 

לא מעט נשים באתר מתחזקות את הדימוי הזוהר הזה. 

אבל בפועל, פחחחחח בח' גלי. 

הבעייה העיקרית היא שנשלטים הם גברים ושולטות הן נשים. 

הווה אומר, מוסר כפול ונורמות מזעזעות בכל מה שקשור לשיחות והיכרות. 

שילוב של משחק פוקר ושדה קרב. כל האמצעים כשרים. 

מתחילים הכי מנומס שלכם, ותוך דקות לרוב, לעיתים שעות, אולי אולי ימים ספורים, הפסאדה מתפוגגת. 

יואו, את מהממת. את שונה. את ממש עושה לי את זה. אני בול מה שאת מחפשת. הפרופיל שלך זה בול אני. 

אחרי שיחה של חצי שעה, שבמהלכה אני כנה, נחמדה, ובדיוק אותה אישה שכתבה את הפרופיל המדאים הזה (מדאים!), פוף. 

לפעמים לא פוף. לפעמים זה, "אני יוצא לשנייה, תיכף חוזר ושולח תמונה". לפעמים זה אחרי החלפת תמונות. לפעמים זה אחרי שיחות בטלגרם או בווטסאפ. זה אף פעם לא מלווה בהסבר. אף פעם. 

אם אני מסרבת בנימוס, זה תמיד נענה בדרישה להסבר. למה לא?! למה את ישר פוסלת?!

אם אני מסרבת עקב מראה חיצוני, אני ננזפת. אבל אמרתי לך מראש שאני גבוה/שחום. או נשלחת אחר כבוד לבדיקת ראייה ושפיות. 

באמת?! למה את לא נמשכת? 

כמובן שלי אין זכות לשאול. כשמאבדים בי עניין, פשוט מתפוגגים. אין סימטריה. אין הדדיות. אין צדק ואין הגינות.

ונניח שהיתה שיחה נעימה. ועברנו לטלגרם. והחלפנו תמונות. והכל נחמד. ברגע שיש אי הסכמה, ברגע שאני לא ממלאת את תפקידי כאחות רחמנייה, עובדת סוציאלית או שולתט עחזריט שקוראת מחשבות, מתחילים הפרצופים. אבי נעלבי, בן המתקרבן. 

אסור לי להעיר. אסור לי להיות אסרטיבית. מי אני חושבת שאני, למען השם? 

כ"כ נמאס לי. ולא מדובר בגברים ירודים במיוחד. זו הנורמה. אנשים בכלל לא מודעים לכך שככה הם מתנהגים. 

כמובן שגם מחוץ לכלוב זה ככה. ובמובנים מסויימים יותר גרוע. כל השיחות שמנסות להזרים אותי בספונטניות ובאותו ערב במקרה הטוב או מאוחר בלילה במקרה הפחות טוב לדירתו של הבחור. 

הגדיל לעשות אחד מהם היום, שגר בצפון, אמר שזו לא בעייה ושהוא יהיה כזה מקסים שהמרחק לא יורגש, ושהוא לא שולל אם נכיר ויילך טוב להיות הנהג שלי. אמרתי לו שהמרחק הוא סוגייה קריטית. 

תגובתו: 

יש לך מזל

אבל אין לך שכל

ביי לך יא בוגדת

ואוהבת ערבים

הלוואי שהייתי מצליחה להיגמל ולהבין שזה פשוט לא קורה. בטח שלא לנשים בגילי. בטח לא לכאלה שבזוגיות פתוחה. לא יהיה קשר. לא יהיה כיף. יהיו סטירות לחי פיגורטיביות והשפלות מאד לא פיגורטיביות. תהיה דחייה. התעלמות. יהיה גועל נפש. שזה אחלה לנשים מסוימות, אבל פחות עובד עבורי. 

אבל אני נרקומנית. מכורה. התקווה מסרבת למות. כל יום, שלוש עד חמש שיחות שמתחילות סביר ונגמרות באופן הכי מעליב ועלוב. 

אין לבחור מסוים שפונה אליי בעייה לתחקר אותי במשך שעה האם אסכים לבוא איתו לארוחות משפחתיות ועד כמה זוגית אהיה איתו. הוא כבר בחר לי שמלה לחתונה. אני עונה בכנות. לא מחרטטת. ואחרי שעוברים לווטסאפ, ונהיה מאוחר, אני מאחלת לו לילה טוב ומצפה להמשך למחרת או ביום שלאחר מכן. 

דממה. 

שנינו בצ'אט. דממה. 

אני שולחת לו הודעה שלא מנומס פשוט להעלם ללא הסבר. 

דממה. 

יום למחרת, הוא שולח לי הודעה שאומרת שאני מקסימה אבל הוא מחפש מישהי לזוגיות רצינית. ושהוא לא ענה לי כי הוא לא ראה את ההודעות. 

או שכולם חיים בפנטזיה, שהבלוג והפרופיל שלי איכשהו מעצימים, אבל שאני הבשר ודם לא משתווה לה, או שיש לי אוזן שלישית שחמקה מעיניי 51 שנה. 

לא מצליחה להחזיק עניין. לא מצליחה לייצר קשר. כנראה שכל מקרה לגופו. כנראה שגם לי יש חלק בזה. 

אבל אם כל מי שאני מכירה, ונילית ככלוביסטית, שותפה לתחושתי, ויש קבוצת פייסבוק בשם מחליקות שמאלה, שמעלים בה צילומי מסך של שיחות מזעזעות, כנראה שזו לא רק אני. לא כל הזמן. 

למה אני כותבת את הפוסט הזה? 

אך ורק כדי לנפץ את המיתוס. ולשים מראה מול מי שקורא. ולחוש צער רב שמלחמת המינים בעיצומה ורחוקה מלהסתיים. ושלהיות אישה זה מתסכל. 

מעניין אם יש חברה שבונה אנדרואיד לפי מפרט מדוקדק. מעוניינת בעומרי. 

היום הגדול הגיע. דנה ושירה באות לארוחת ערב. את דנה אני מכירה מהתואר הראשון. חנונית חמודה, חרשנית שאין דברים כאלה. הסיכומים שלה הצילו אותי לא פעם כשניקרתי בשיעורים משעממים או כשנעדרתי מהם כליל. היא נשואה לחבר שלה מהצבא, שהיה החבר הראשון שלה, הגבר הראשון שאיתו קיימה יחסי מין, ולמיטב ידיעתי, גם היחיד. 

שירה היא חברה של חברה. עם השנים, החברה המשותפת התפיידה מחיינו, אבל שירה ואני נותרנו חברות. הכרנו בתקופת הבילויים שלי, שבניגוד לבילויים המקוריים, היתה נעדרת כל אידאולוגיה ציונית או חלוצית. שירה היתה פרועה הרבה יותר ממני. היא הצליחה לגרור את למועדונים, שם סבלתי מהרעש ומחוסר הקואורדינציה שלי, והיא נהנתה מכל רגע. היינו הולכות לפאבים מעושנים עם מוזיקה אפלולית ולברים אפלוליים עם גברים מעושנים. 

אני עייפתי מהלילות המאוחרים, ושירה עייפה מחיי הרווקות. היא התחתנה, התגרשה, התחתנה שוב והעמידה צאצאיות, שאני חוזה להן עתיד מזהיר בחיים. 

סיפרתי לעמרי את כל זאת ועוד הרבה. זה היה החלק הקל. החלק הקשה היה להחליט מה לא מספרים להן. ובכלל, היה לי כ"כ טבעי להיות השולטת של עמרי, שלא סמכתי על עצמי שזה לא יבצבץ מבלי משים.

עמרי, לעומתי, היה רגוע ושלו כמו מנחה סדנת ויפאסאנה. הן מכירות אותך, גבירתי. הן יודעות שאת טיפוס דומיננטי. לא נראה לי שהן יזדעזעו אם תגידי לי לעשות משהו בטון מצווה.

המצווה האמיתית היא לצקת סביבי בטון ולשחרר אותי מהעונש הזה, חשבתי לעצמי. 

ואם ייפלט לך גבירתי במקום רוית? הקשיתי עליו.

מה פתאום. במשרד קראתי לך פעם גבירתי?

אבל זה משרד. פה זה הבית. פה אתה רגיל לקרוא לי גבירתי.

למרות שהזמן היה קצר, ומלאכת הבישול וסידור הבית מרובה, עמרי מצא זמן להרגיע אותי דרך אורגזמה שנבנתה לאט ובעדינות. לא שהיו לו הרבה ברירות. להגיד לי לסתום ולהפסיק לדאוג הוא לא היה יכול, מן הסתם.

דנה הגיעה ראשונה ובדיוק בזמן, כמובן. שירה אחרה בחצי שעה ושאלה אם מחלקים דוחות בשעות האלה באדום לבן. עמרי מזג יין אדום ואני הייתי לבנה.

התעדכנו מה חדש בחייה של כל אחת, ליהגנו קצת וישבנו לאכול. מאחר שיכולותיי הקולינריות הלא קיימות היו ידועות היטב, דנה ושירה שאלו מי בישל. עמרי הודה בעובדות ובאשמה וזכה למבטים משתאים.

הוא היה מקסים, קשוב, מתעניין ולחלוטין לא מפדח. ראיתי איך הן נרגעות לגבי המצב, נכבשות בקסמו ושמחות שמצאתי בחור כל כך מתוק, גם אם באופן לא אתי, מה שהטריד את דנה הרבה יותר מאת שירה.

בסופו של בקבוק יין, גם אני נרגעתי. שירה גלגלה לנו ג'וינט, צחקנו כמו מפגרות, הן סיפרו לעמרי אנקדוטות חצי משעשעות מהכרותן איתי, וכשהן הלכו, הן חיבקו גם אותו.

תודה, בייב, אמרתי לבחור המתוק, תוך שאני מסתערת עליו אחרי ערב שלם של שמירת נגיעה. היה לי ממש כיף. התנהגת למופת.

גררתי אותו למיטה, הפשטתי אותו, השכבתי אותו על הגב ואמרתי לו לא לזוז. נישקתי וליקקתי לו את הצוואר, נשכתי לו את השפה, צבטתי לו את הפטמות, מיקמתי את הידיים שלו לצד הראש כדי שתהיה לי גישה נוחה לזרועות הפנימיות שלו, נישקתי ונשכתי גם אותן, וככה עברתי על כל הגוף שלו.

לבושה לגמרי.

אתה כל כך סקסי ככה, אמרתי לו. עירום וחשוף ופסיבי לחלוטין. נותן לי לעשות לך מה שבא לי. אתה כזה ילד טוב.

חפנתי את אשכיו ומחצתי קצת. אולי יותר מקצת. לא זוכרת. הייתי מבושמת ומסטולה. הוא נדרך והתכווץ, מה שתמיד שעשע אותי.

העברתי לשון ושפתיים על הזין שלו והגברתי לחץ על  האשכים.

מה אומרים, עבד?

תודה, גבירתי.

ילד טוב.

שחררתי אותו למגינת ליבו. ירדתי ממנו ונשכבתי על הגב. 

רק אצבע. 

גמרתי בזמן שיא. בערך כמה זמן שלוקח ליוסיין בולט לרוץ 400 מטר, אבל משוכות. 

אתה משוחרר. עד שתסיים לפנות ולנקות אני כבר בטח ארדם, אבל אני מרשה לך לגמור. עכשיו 11:18. אתה רשאי לגמור רק אחרי שהבית מצוחצח והכיור ריק, ורק בין חצות ל-12:15. וחסר לך שאתה מעיר אותי.

כן, גבירתי. תודה, גבירתי.

התפשטתי, צחצחתי שיניים ונרדמתי בשניות.

רק למחרת הבנתי שהחווייה החיובית הזו רק עודדה את עמרי וגרמה לו להגביר לחץ על אשכיי המטפוריים לקראת יום ההולדת שלו.

אבל זה כבר לפרק הבא. 

כשאני מחליפה תמונות עם מישהו והוא לא מושך אותי, אני תמיד מתקשרת את זה באופן מנומס ומכבד. 

אני כותבת שלצערי, הוא פחות הטיפוס שלי. 

ולכן כשלא נוהגים כך כלפיי, זה מעיד על כך שהגבר הוא אפס מאופס. מישהו שמבחינתו אני לא שווה אפילו דחייה מפורשת ומנומסת. הוא פשוט נעלם. 

אני ואפסי עוד. 

אני מרגישה כמו נקודה עשרונית. 

אני עייפה נורא. ממש. עייפות כזו שהגוף דורש מנוחה של כמה ימים.

אבל קפצה עליי חרמנות קשה. כזו שזועקת לסיפוק מיידי. 

אז אם מישהו ספונטני, גר קרוב (קרוב זה מה שמוגדר בפרופיל שלי), יכול לארח אותי אצלו ורוצה להרגיש קצת עמרי לכמה שעות, speak now or forever hold your peace.

תודה,

ההנהלה

שאר הסופ"ש עבר ללא ארועים מיוחדים.

שנינו ביטלנו את התכניות שהיו לנו, והיו, ובשלב כלשהו עמרי נסע הביתה להביא כמה דברים חיוניים ושב.

דיברנו על העבודה. אם עמרי יתפטר מיד, שבוע אחרי שהצטרפתי לחברה, זה ייראה חשוד. לכן החלטנו לחכות קצת, ושבינתיים הוא יתחיל לחפש עבודה.

קל זה לא היה. כל עוד עמרי ישב בעמדה שלו או שהיינו יחד עם אנשים אחרים, ניחא. המחשבות שלי אמנם נדדו, אבל הזכרתי לעצמי שזה זמני.

אבל כשהוא נכנס אליי למשרד, היה לי ממש קשה לא להורות לו לנעול את הדלת ולעשות בו שפטים. וזה שהוא שידר באופן מאד ברור שהוא ישמח שאעשה בו שפטים ממש לא עזר.

מחוץ למשרד הלכה והתהוותה שגרה נעימה ומפנקת. היו בה רוך ורגש, היו בה אדנות וקשיחות. היו בה כל הצדדים שלי, ועמרי התאים את עצמו אליהם בשמחה.

הבעיות החלו כשעמרי נעלב שאני לא מזמינה אותו להתלוות אליי כשיצאתי לפגוש חברים, כשביקשתי ממנו להתפנות כשארחתי, וכשסרבתי בנימוס תקיף להצעתו לפגוש חברים שלו.

אני לא מבין. את מתביישת בי?

לא. אני שמחה בך וגאה בך.

אז למה?

כי אין לי כח להתמודד עם שאלות ושיפוטיות. לא מהצד של חברים שלי, ובטח לא מהצד של חברים שלך.

את לא מכירה את החברים שלי.

נכון, אבל אני מכירה בני אדם.

הם לא צריכים לדעת שאני העבד שלך. דווקא יהיה נחמד להתנהג כאילו אנחנו זוג.

אנחנו באמת זוג.

או, עשיתי לו את היום. הוא התכרבל לתוכי, מתוק וחמים ועקשן.

אז מה הבעייה, גבירתי?

הפרש הגילאים, קודם כל. הוא ירים יותר גבות ממזרקי בוטוקס.

שירים.

תראה, אתה לא זה שיחשבו שהוא אשמאי זקן ופתטי. אותך מקסימום ישאלו מה אתה מוצא בי. אותי ישפטו.

ממתי אכפת לך מה אנשים חושבים עלייך?

כשאלה אנשים שקרובים לי, אכפת לי. וכשאלה אנשים שקרובים אליך ולא מכירים אותי, ויהיה מוזר ולא נעים, גם אכפת לי.

אני רוצה שנהיה קצת גם אצלי.

בכיף. לשותפה שלך אני בטח לא דופקת חשבון.

אז חלק מהזמן היינו גם אצלו.

אבל אז התברר שיש לו יום הולדת עוד שבועיים.

ובעוד אני מתכננת לו יום כיף, עם סשן כבקשתך, ספא זוגי ופטור מעבודות בית, לילד היומולדת היו תכניות אחרות.

מה אתה רוצה ליומולדת?

שתבואי לחגוג איתי ועם חברים שלי, גבירתי.

התכוונתי למתנה.

אז זה יהיה במקום מתנה. 

אתה כזה קרציה, יואו. 

אני בסך הכל - 

טוב, תסתום קצת. 

כשעבד מנשק את הרגליים של גבירתו, היא גם נהנית והוא גם לא יכול לדבר. למרבה הצער, אחרי הנשיקות והליקוקים מגיעה אורגזמה, ואחריה הוא ממשיך. 

החלטתי לעשות ניסוי כלים. בעיקר כדי להוכיח לו שזה רעיון גרוע. 

סיפרתי לשתי חברות שהתחלתי לצאת עם מישהו. הן מאד שמחו מאחר שעבר זמן רב מאז שהיה לי מישהו. כזכור, הדומיננטיות שלי עברה פחות חלק אצל גברים וניליים, ודאי שבני גילי. והסגברה, קרבות אגו ומנטליות של שימפנזה עברו פחות חלק אצלי. וזה חוץ מהדרעק הרגיל של אתרי הכרויות. 

הזמנתי אותן לארוחת ערב כדי שיפגשו אותו. 

אמרתי להן שהוא בן 35.

עברנו את זה. לא בלי שאלות, אבל עברנו. ואם הוא ירצה ילדים, ומה יהיה עוד כמה שנים. לזה אני רגילה, כקוגרית ותיקה. 

אמרתי להן שהכרנו בעבודה. 

גם זה עורר דיון על אתיקה ומה יהיה אם ניפרד ואיך זה עובד. אמרתי שזה זמני. 

הוא העוזר האישי שלי. 

את זה כבר היה קשה לשתיהן לעכל. שתיקה ארוכה מעבר לקו. עם שתיהן. 

אין משהו יותר שיפוטי מאדם קרוב שאומר לך, "תראי, אני לא שופטת, אבל..." 

ועדיין, הן קיבלו את ההזמנה לארוחת הערב ואמרו שישמחו לפגוש אותו. 

אני מקווה שאתה מרוצה מעצמך, אמרתי לעמרי, שהאזין לשיחות (לצד שלי לפחות) תוך שהוא מעסה את כפות רגליי, בתוכחה. 

הוא הרים אליי מבט גאה, חייך כמו חתול צ'שייר ואמר, "מאד, גבירתי". 

ומה ששמעת לא הכניס לראש היפה והאטום שלך חששות? לא הבנת ממה אני מודאגת? 

יהיה מהמם, גבירתי. הן יראו אותנו יחד, ויראו שאני עושה לך טוב, ואני אתנהג יפה. אני לא אעשה פדיחות. 

ולפני שהספקתי להירגע ולהתעודד, הוא הוסיף, "יהיה מותר לי לשבת איתכן לאכול או שאני אצטרך לשרת אתכן כמו מלצר?" 

הוא צחק, הדביל. זה היה הרעיון שלו להומור. 

והוא שילם על כך. ביוקר. לא צריך גאג כדי לסתום לעבד מתחכם את הפה. כל פריט לבוש יתאים למשימה. אזיקים דווקא היו לי בנמצא, ודאגתי להסיר מהם את הריפוד לפני שאזקתי את ידיו לאחור. קשרתי לו את העיניים עם צעיף, מיקמתי אותו על הברכיים באמצע הסלון, ואמרתי לו שאת השעות הקרובות הוא מוזמן להעביר בתכנון תפריט. 

נעלתי נעלי עקב כדי שישמע אותי צועדת. פתחתי וטרקתי את הדלת, כדי שיחשוב שיצאתי. הסרתי את הנעליים. חיכיתי קצת, ואז ניגשתי אליו, חרישית כאנס שאורב בצללים, וצבטתי לו את הפטמה. השמאלית. 

מרשים כמה גבוה הוא הצליח לזנק בנסיבות הקיימות. זה ממש הצחיק אותי. 

אתה רואה, ככה אתה מצחיק. לא כשאתה פולט שטויות. 

לשם האיזון, משכתי לו בשיער, מרימה את ראשו לאחור, וביד השנייה העפתי לו סטירה. אימוני השבועות האחרונים עשו את שלהם. סטירה חדה ומדויקת, חזקה מאי פעם. 

מה אומרים? 

הוא ניסה, באמת ניסה. אבל עם גרבי ברך ורודות בפה, קצת קשה להגיד "תודה גבירתי". 

לא שמעתי. 

מממממממ

סליחה, עמרי, לא הבנתי. מה אמרת? 

חשוב לשמור על הומור גם ברגעים קשים. 

הלכתי, חזרתי, כל פעם למשך זמן אחר, כל פעם חוזרת לזירת הפשע ומתעללת בו באופן יצירתי אחר. 

שחררתי אותו כשנזכרתי שאין לו שום דרך לאותת לי אם הוא במצוקה, צריך ללכת לשירותים או ממתין לשיחה חוזרת מהבנק. 

איך שהגרביים יצאו לו מהפה, החיוך של החתול שבלע את כל השמנת חזר. 

תודה, גבירתי. 

הוא פרט את התפריט שתכנן ושאל אם יש לי בקשות מיוחדות. הרגשתי בדיוק, אבל בדיוק, כמו נידון למוות שמכתיב את ארוחתו האחרונה. 

(תשמרו מקום לאוכל, ארוחת הערב בפרק הבא) 

נרשמתי לבאמבל. הקטע שם הוא שלאחר שנמצאה התאמה, רק האישה יכולה לשלוח הודעה ראשונה.

כשולטת, זה ממש מרגש אותי. האקטיביות המובנית של האישה, הפסיביות של הגבר.

עמוד ההתאמות שלי נראה כמו כרזת גיוס לאחווה הארית באוז. גדודים של בלונדינים בהירי עיניים.

התחברתי לפני יומיים. דגמתי את הבלונדיני הראשון אתמול. כשאני כ"כ נמשכת למישהו, כל החווייה משודרגת. השיחה המקדימה, השיחה פנים מול פנים. ההבנה שמחלחלת בי שאני ממש בעניין שלו ועוד מעט נפסיק לדבר ונתחיל לגעת. כמו להביט בוויטרינת הקינוחים ולזמום על העוגה הכי שוקולדית. 

הוא היה ממש יפה וחמוד, כולל פרצוף, גוף וזין. כן, אפילו הזין שלו היה יפה. הסקס היה בינוני פלוס, ואחריו הוא חתר לסיום באופן מנומס אבל די ברור.

אני חושבת שאם לא היה מדובר בגבר כ"כ מושך בעיניי, הייתי מתבאסת. אבל לא התבאסתי. התענגתי על החווייה.

לא יודעת עוד כמה שנים אוכל לבצע את זממי בילדים יפים בני 35, או מתי אעבור פאזה. כרגע, כשאני בחופש מהעבודה ומרוב השריטות שלי, אני פשוט נהנית מהרגע וצוברת חוויות וזכרונות.