המנטליסטית

כבר צהריים, אבל ניחא. 

קודם כל, אחרי 22 שנות זוגיות, 11 מהן זוגיות פתוחה, בן זוגי ואני החלטנו להיפרד. מאד בטוב, אגב. 

זה פותר אילוץ מאד מרכזי בחיי האהבה והמין שלי כי עד כה כמעט אי אפשר היה להיפגש אצלי, ועוד פחות מחודש, יהיה אפשר ואפילו עדיף. 

שנית, אחרי חמש שנים בלי, סוף סוף יש לי נשלט קבוע, והוא מהמם בתכלית. אז הפינה הזו סגורה הרמטית.

אבל לכובע שלי, שלוש פינות. והשתיים האחרות פתוחות לרווחה.

פינה אחת היא לשלוט באישה. אני סטרייטית, למרבה הצער, ותאמינו לי שניסיתי. אבל בשתי ההזדמנויות שהייתי עם זוג, המגע של האישה היה נעים ועדין הרבה יותר משל כל גבר, והתענגתי על החזה שלהן. אז שפחה קטנה וחמודה זה משהו שאני מאד משתוקקת אליו. היא תענג אותי, אני אתענג עליה ועל גופה. 

הפינה השנייה היא העולם המופלא ועתיר האפשרויות של שלישייה. לשלוט בשני נשלטים תמיד היה הפנטזיה האולטימטיבית שלי. במיוחד פורסד בי. אבל גם שניים שישרתו אותי בלי לשחק זה עם זה יהווה שדרוג משמעותי.

עם זוג של גבר ואישה, מה שקוסם לי במיוחד הוא היררכיה מרובדת. אני הכי למעלה, האישה השנייה באמצע, הגבר למטה. זה כמו לעבור מדו מימד לתלת מימד. יש התחלה מאד ראשונית של משהו כזה, וירטואלית לעת עתה, והיא מסבה לי כ"כ הרבה עונג וחומר לפנטזיות, שזה גורם לי לרצות בכך יותר מכל דבר אחר. 

אבל גם לשלוט בזוג של גבר ואישה כששניהם נשלטים נראה לי נחמד פלוס פלוס. 

אז הנה. נשלטות וזוגות, דברו אליי. 

הצטיידתי השבוע בשוט רכיבה ובקולר עם רצועה. 

ומאחר שאני מצוידת גם בנשלט, בשעה טובה, הגיתי תכנית לפגישתנו הבאה. 

נהייתי הכי קלישאה. 

הוא יחכה לי עירום על ארבע עם מצח צמוד לרצפה. 

הדלת תהיה פתוחה. 

אכנס ואחוג סביבו קצת כמו עוף דורס. 

אגע בגוף שלו עם השוט. בגב, בישבן, בכפות הרגליים. 

ואז אעמוד מולו, אתכופף ואענוד לו את הקולר. 

אמשוך ברצועה כדי להרים את הראש שלו מהרצפה, ואצווה עליו לנשק את כפות רגליי, שעדיין יהיו נעולות בסנדלים. אבל בלי מילים. פשוט אחווה עם השוט. 

ואז לחלוץ אותן. 

ולהמשיך לנשק, כשרגל אחת מונחת על העורף שלו כדי להצמיד אותו לכף הרגל השנייה. 

שוט ורצועה חוסכים הרבה מילים ופקודות. 

השוט מסמן לעבד היכן לנשק או לגעת. אפשר לטפוח איתו על ירכיו כדי להורות לו להרחיב את הפישוק.

ומשיכה ברצועה ממקמת את הפה והראש שלו היכן שנוח לי.

***

זה הופך את המילים שכן ייאמרו למשמעותיות ועוצמתיות יותר.

יוקצו לו שטחים מעטים שבהם יוכל להיות. חדר, שירותים, מטבח, אמבטיה.

לך לחדר. כשאצטרך אותך, אקרא לך.

כמובן שהנימה צריכה להיות מצווה ומלאת בוז.

***

ניסוח גם חשוב.

ולכן, לא די בכך שיהיה עליו לבקש רשות ללכת לשירותים או לשתות מהקערה שלו. הוא יצטרך לעשות זאת בגוף שלישי.

העבד מבקש רשות להשתמש בשירותים, גבירתי.

גבירתי, העבד האפס יכול בבקשה לשתות?

***

 אישה של מילים, כתוב בפרופיל שלי.

***

ושל מעשים. מגונים. 

כ"כ הרבה שנים אני שולטת, ורק לאחרונה הבנתי כמה דברים. 

בתור קינקית לשני הכיוונים, קל לי להבין את ההנאה של נשלטים מדברים שגם אני נהנית מהם כשאני על תקן סאבית. אבל בתור שולטת באישיות ובמהות, לא הבנתי עד החודש האחרון פלוס מינוס את ההנאה שלהם מדברים שעבורי הם הכי לא מהנים. 

ההשקעה בעונג שלי. הסבלנות. 45 דקות של עבודה קשה עם הפה והידיים במקביל, בתנוחה לא נוחה. וזה לא רק משהו שהם מוכנים לעשות או לא מעזים להפסיק כי הם צייתנים. הם אשכרה נהנים מזה!

שאלתי מה ההנאה בזה. התשובה שקיבלתי היא שהתגובה שלי, האנחות, התזוזה של האגן, מהווה פידבק חיובי. הם מרגישים גאווה שהם מצליחים לגרום לי להפיק תגובות כאלה.

ההנאה בלרצות. המאמץ הכביר שהם מוכנים להשקיע רק כדי לקבל תודה, מילה טובה או ליטוף קצר.

ההנאה מכך שאני משתחררת, יצירתית, אסרטיבית ודורשת. אגב, גם גברים ונילים שצעירים ממני אומרים שזה מה שמושך אותם אצל נשים מבוגרות. אתן יודעות מה אתן רוצות ולא מפחדות לבקש את זה.

מה שאולי הכי קשה לי להבין זה הנכונות לתת לי שליטה בגמירות שלהם. להתאפק כשהם חרמנים ומגורים ברמה של לגמור תוך שתי דקות. אני בחיים לא הייתי מסוגלת. במיוחד כשזה גורף ולא רק בפגישות שלנו, כשאני יכולה לפקח עליהם.

אני מניחה שזה ביטוי לצורך שלהם להתמסר, לציית, ולהרגיש שיש להם בעלים. שולטת. מישהי שהם הפקידו בידיה את המפתחות. מסרו לה את המושכות. צורך פנימי עמוק. והיא מחליטה. גם כשההחלטה שלה מענה, קשה, מאתגרת. גם כשהיא אומרת שלא, היום לא תגמור. ומרשה להם לגמור רק בזמן מסוים בתנוחה מסוימת, לא נוחה ומשפילה.

בכל פעם שאני מרהיבה עוז לקחת את זה צעד אחד רחוק יותר, בזהירות ובדחילו ורחימו, אני מגלה עד כמה הצד השני מוכן לזה, רעב לזה, רוצה את זה וזקוק לזה.

וזה מעיף אותי. מבעיר בי אש זרה. פיזית ומנטלית. רוצה ללחוץ על הגז עד שאעבור את המהירות המותרת, שהאוטו יזעק לרחמים.

מחשבות שעוברות בי ואולי אבצע, אבל קשה לי כי אני אדם טוב ומתחשב ואלה דברים לא מתחשבים: לצוות עליו להגיע אליי כל לילה ב-23:30 ולחכות לי ברכב עד חצות. לפעמים לשווא. לפעמים ארד להגיד לו שלום או לתת לו קצת יחס. הוא לא יידע מראש.

לתת לו לסדר את הספרייה לפי סדר מסויים. נניח שם המחבר. אקציב לו זמן. דחוק אבל אפשרי. בזמן הזה אני אצפה בטלוויזיה. וכל כמה דקות אפריע לו. אשלח לו הודעה לבוא. להביא לי מים. לשאול שאלה.

ואז, כשהוא יסיים, אבוא לחדר, ואעיף את כל הספרים לרצפה.

עם הרגליים אערבב אותם. ואגיד לו מילה אחת: שוב.

אפשר גם עם לנקות את הרצפה, ואז לפורר עליה ביסקויט.

והכי הכי, אבל זה באמת עוד רחוק ודורש המון מחשבה, עדינות, הסכמה ולוגיסטיקה: פורסד בי.

איך חיים עם הדיסוננס הזה? אשמח שתסבירו לי. 

מצאתי את אשר חיפשתי. 

נשלט. 

קבוע. 

בלי להתפשר על כלום. לא מיקום, לא מראה, לא תקשורת ולא העדפות. 

הכל זורם בכזו טבעיות שזה כמעט בלתי נתפס אחרי כל הצרימות, מפחי הנפש, התקשורת הלקויה ושאר מכות הכלוב. 

נפגשנו היום בפעם השלישית. הפעמיים הקודמות הלכו חלק וקל מדי, אז היום רציתי לשבור אותו קצת, להקשות, לגרום לו להיכשל ולהעניש אותו באופן אכזרי. לגרום לו לבכות, להיסדק, להתחנן אליי בדמעות. אמרתי לו את זה מראש, והוא קיבל את זה. 

איכשהו, באמצע הסשן, מצאתי את עצמי משלבת את האצבעות שלי בשלו בטבעיות. בעודו עמל על עינוגי עם פה והיד השנייה, בתנוחה לא נוחה.

אחרי שאני באה על סיפוקי, אנחנו מתחבקים ומדברים. וכשאני מורה לו ללטף לי את הגב, הוא אסיר תודה וכיף לו שאני מרשה לו לגעת בי.

נינוחות, רגש, אינטימיות, קרבה, בטחון, ובד בבד כאב, השפלה, קשיחות, היררכיה, ציות, ניוש מילולי וכל מה שעולה על דעתי.

חמש שנים חיפשתי. חמש שנים ארוכות ומתסכלות. וכשזה בא, זה הגיע באופן הכי משומן, חלק ונעים.

שבת שלום. 

הייתי היום באיזור התעשייה. השארתי את הרכב במוסך, נכנסתי למאפייה הסמוכה לאכול, וניהלתי את השיחה הבאה עם הקופאי:

אני: לקחתי כריך ושתייה.

הוא: איך את מרגישה?

אני: סליחה? 

הוא: איך את מרגישה היום? 

אני: רעבה מאד.

הוא: או אה, אישה רעבה זה מסוכן. אתן נהיות עצבניות.

אני: אישה בכל מצב לא מאוזן עצבנית. רעבה, במחזור, בהריון.

הוא: ואז אתן עושות לנו את המוות.

אני, בחיוך רחב: נכון!

הוא: למה?

אני: כי אנחנו יכולות. כי אפשר. (ובלב: כאילו, דה?) 

הוא: אבל אנחנו סובלים מזה.

אני: נו, אז בכלל כיף לנו. זה נהדר. אנחנו פורקות תסכולים ואתם סובלים. 

הוא: - - -

אני: אתה יודע, אתה יכול פשוט להיות גיי, ואז לא תצטרך לסבול את כל השטויות שלנו.

הוא: - - -

אני: גם הרבה פחות חפירות.

הוא: איך שאמרת את זה, רק המחשבה על זה עושה לי...

אני: אתה אומר שכבר עדיף כל הווג'ראס איתנו, הא?

היה טעים.

השבוע היה לי מפגש מוצלח. זה כשלעצמו לא נדיר. אבל כל מה שקרה אחריו, נדיר אחושרמוטה. 

תקשורת כנה, פתוחה ורציפה. כבר בסוף המפגש הוא אמר מפורשות שישמח להיפגש שוב, וקבענו טנטטיבית. 

הוא שכח אצלי משהו, והרגשתי נוח לשלוח לו הודעה על כך, משהו שלא היה קורה אלמלא ידעתי שהוא מעוניין. 

בימים שחלפו מאז, אנחנו מחליפים כמה הודעות ביום. לא חפירות אינסופיות. לא דממת אלחוט. 

והכי חשוב, הוא שאל האם לשלוח לי מחשבות ורשמים על פוסטים בבלוג שלי, ועשה זאת. הדגיש משפטים שהתחבר אליהם, כתב מה בפוסט מתחבר לו לרצונות ולצרכים שלו. 

לכאורה, כמה פשוט וטריויאלי. למעשה, כמה נדיר. לשם השוואה, שוחחתי עם מישהו שסיפר לי חווייה שגרמה לי קצת לחשוש לגבי גבולות אצלו. שיתפתי אותו בחשש, הוא הסכים איתי, אבל כשביקשתי שיחשוב על הנושא וייצור רשימת גבולות וישלח לי אותה, הוא נעלם. 

התקשורת הזו מאד עוזרת להתפתחות קשר שליטה. מאחר שבסשן עצמו, הנשלט בעיקר מציית, חשוב לי לשמוע ממנו לאחר מכן על החווייה שלו. מנעד השליטה שלי מאד רחב, כך שאני יכולה להתאים את הסגנון והווייב לאדם שמולי. 

היא גם מראה על רצינות לגבי הקשר ועל נכונות להשקיע בו זמן ואנרגיה. 

ותכל'ס, זה מה שמעניק לי את הביטחון שאני כ"כ זקוקה לו, ויכול לפצות על הרבה דברים שהם מינוסים קטנים כמו מרחק או מראה. 

ברור שזה לא יעבוד אם אין משיכה בכלל או עם מישהו שגר בדימונה או ירושלים, אבל כשמדובר על מרחק שבגדול נראה לי מעיק לנסוע, הטווח משתנה. אני מוכנה להתאמץ יותר כי האדם מולי שווה את זה. 

אני מאד שמחה על ההתנהלות הזו. היא מרגיעה אותי. חבל שזה לא המצב השגור. 

יום ההולדת של עמרי נפל על יום רביעי. 

שוחחתי איתו לפני כן כדי לתכנן את היום יחד. אמרתי לו שהוא מוזמן לבקש ולקבל מאוויים שונים ומשונים. שיש לו 24 שעות שבהן מידת השליטה שלו במה שקורה גדולה יותר מכרגיל.

הוא ביקש שארשה לו לגמור כמה פעמים שירצה ללא הגבלה, אבל שעדיין אחליט באיזו תנוחה הוא גומר בכל פעם כזו.

הוא ביקש ששנינו ניקח יום חופש.

הוא ביקש פטור מעבודות הבית.

הוא ביקש שארשה לו לגמור בתוכי פעם אחת ויחידה.

הוא ביקש שנצא לבראנץ' בנמל, מול המים, ולחוות פומביות. 

וואו, וואו, וואו, אמרתי. לא כופים אקטים מיניים מכל סוג על הסביבה. לא בדס"מים ולא אחרים. זו הטרדה מינית וזה מעמיד אנשים במצב לא נוח.

בתור מי שדווקא אהב שמעמידים אותו במצב לא נוח ומכריחים אותו להישאר בו ולהגיד תודה, הוא התאכזב, אבל לגמרי הבין.

הבטחתי לו פומביות מרומזת. כזו שלא תיקלט על ידי באי הנמל והמסעדה, אבל תחווה על ידו במלואה.

הבקשה האחרונה שלו היתה לעלות מדרגה מבחינת ההתמסרות לי. הוא ביקש שאקלר אותו.

וכך היה.

ביום שלישי ב-23:59 הוא עדיין היה לכלוכית. דקה לאחר מכן הוא הפך לסינדרלה.

יום הולדת שמח, מתוקי, אמרתי לו בעודי מנשקת ומחבקת אותו.

תודה, גבירתי.

כ"כ רציתי לעשות לו טוב ונעים. להראות לו עד כמה אני אסירת תודה לו על כך שמצאתי אותו, על כך שהוא כזה מתוק ומרצה וחמוד ונלהב ויפה וצייתן ומתמסר.

השכבתי אותו על הגב ואמרתי לו לא לזוז. ליטפתי לו את השיער והלחי, נישקתי לו את המצח והאף, את הפה והסנטר, את הצוואר ועצם הבריח, אותם גם ליקקתי ונשכתי בעדינות. נישקתי לו את החזה ואת פלומת השיער העדינה מתחתיו, שכל כך אהבתי, העברתי אצבע ופה על הזרועות היפות שלו, על האמות עם הווריד הבולט, לקחתי את היד שלו ונישקתי אותה, כל אצבע לחוד, ליקקתי ומצצתי את האצבעות שלו. 

זה היה לי נעים. זה הרגיש לי טוב. אני בטוחה שגם לו, למרות שבשלב כלשהו הפסיק להיות לי אכפת. זו פשוט היתה דרך נוספת עבורי להשתמש בו ולהתענג עליו. כמו למשש תות זיזי ועסיסי לפני שנועצים בו שיניים ואוכלים אותו בתאווה. 

עברתי לבטן השטוחה שלו, מנשקת אותה בתאווה. השתהיתי שם זמן רב, גם כי היא היתה מגרה במיוחד וגם כדי להאריך ולהעמיק את הגרוי של עמרי. 

עמד לו כמו טיל. במהלך שיטוטיי על גופו הקפדתי להתחכך בו עם הירכיים, הבטן הלא שטוחה שלי, רפרפתי עליו עם השדיים שלי. הזין שלו נמתח בכל פעם כזו, ועוד קצת כשהתרחקתי. 

כשסיימתי עם הבטן שלו, עברתי לירכיים. לא היה שם שום דבר מעניין. זה היה אך ורק כדי להדגיש את הדילוג על מבושיו. את ההתעלמות המוחלטת מהם. 

נעים לך, עבד? 

כן, גבירתי. מאד, גבירתי. 

מצוין. תתהפך. 

אם עמרי היה מאוכזב מההזנחה הפושעת של אברו ואשכיו, הוא הצליח להסתיר זאת היטב. הוא התהפך על הבטן, פישק קצת רגליים, והניח את הידיים לצד הראש. 

באמת שרציתי להעניק לעורף ולגב שלו את אותו טיפול מסור ויסודי כמו זה שצידו הקדמי זכה לו, אבל עם כל הרצון הטוב, עמדתי להתפוצץ. 

הידקתי אצבעות על פרקי הידיים שלו וזיינתי אותו על יבש, כלומר חיככתי את הכוס הלא מגולח שלי בישבן החלק שלו בתנועות נחושות וחזקות. אם עמרי נאנק, לא שמעתי אותו מפאת גניחותיי שלי. 

כל כך כיף לזיין. גם אם על יבש. כל כך כיף לקחת, לתבוע, לדרוש, בכוחניות, באגרסיביות, בתקיפות. 

אני הולכת לזיין לך את הצורה. תתהפך. 

עמרי ציית, נשכב על הגב, ואני הסתערתי עליו. לא היה שום צורך בקונדום או באמצעי זהירות או הגנה. הרגשתי מוגנת לגמרי, בטוחה בעצמי ובו ובעיקר בנו. רציתי להרגיש אותו הכי קרוב וצמוד, בלי מחיצות (מחיצות ביצים לא נחשבות). 

יום הולדת או לא, יש דברים שלא מוחרגים, ולא לזוז בזמן שאני טוחנת לו את הכוס היה אחד מהם. נצמדתי אליו, נישקתי אותו בפה. נשכתי לו את השפתיים, והכאבתי לפרקי הידיים שלו. זה היה הזיון הכי אוהב, קשוח, יצרי ועמוק שהיה לי אי פעם. בלי עכבות, בלי שליטה עצמית ועדיין עם שליטה מזוקקת, גולמית, טהורה. 

זה השתלב באופן כל כך טבעי. הכוחניות והאהבה. הגסות הבוטה והרגש. 

בפעם האולי חמישית בחיי, גמרתי מחדירה. ואלוהים שבשמיים, כפרעליה, איך גמרתי. הנרתיק שלי התכווץ כל כך חזק שפחדתי שאני עומדת לנתק את אספקת הדם לזין המסכן של עמרי הבכלל לא מסכן. 

זה משהו שלא לימדו אותנו בצבא, לעשות חוסם עורקים עם הכוס. כנראה שמסיבה טובה. 

באורח נס, עמרי לא גמר. 

יצאתי ממנו ונשכבתי על הבטן, חצי מתה עם חיוך דבילי על הפנים. 

אני רוצה לגמור, גבירתי. 

אז תגמור. יומולדת. מותר לך. 

איך לגמור, גבירתי?

איך שבא לך. 

אני לא מחליט, גבירתי. 

גם לא היום? 

גם לא היום, גבירתי. רק את מחליטה איך אני גומר. 

רד מהמיטה. על הברכיים. בקצה הרחוק. תנשק לי את כפות הרגליים ותאונן כמו אפס עד שתגמור. 

כן, גבירתי. 

ואז תלקק את השפיך שלך מהרצפה, עבד.

כן, גבירתי. 

חסר לך שתשאיר טיפה על הרצפה. ואני אבדוק כל סנטימטר. 

כן, גבירתי, גנח עמרי בין נשיקה לנשיקה. 

הוא גמר תוך פחות משתי דקות. 

הפוגה קצרה ואז, "סיימתי לנקות את הרצפה, גבירתי". 

מצוין. תישאר שם קצת. תירגע. 

קר לי, גבירתי. אני יכול בבקשה לחזור למיטה? 

הוא נשמע כ"כ אבוד ומסכן. 

בוא אליי, חמוד. 

שכבתי על הצד, עמרי הניח את ראשו בשקע שבין הכתף לצוואר, וחיבקתי אותו. לא נוח. 

שכבתי על הגב, והוא שם ראש על החזה שלי. 

מושלם. 

(הבטחתי להגיע למפגש עם החברים שלו, זוכרת. אבל קראתם מה עבר עליי. קצת סבלנות)

כצפוי, לאור המפגש המוצלח עם שירה ודנה, עמרי היה נחוש מתמיד שאני צריכה להצטרף אליו ולחבר'ה שלו ליום הולדתו ה-36. פעמיים ח"י עבורו, מוות בייסורים עבורי.

הוא דיבר על זה מהבוקר עד הערב, ולדעתי גם מתוך שינה בלילה. הוא סיפר לי מי יבוא, ומי אולי יבוא, ועם מי כל אחד יבוא, ואיזה כיף יהיה שהם יפגשו אותי, ומה נלבש, ומה יהיה מותר ואסור לו, ושאין לי מה לדאוג, ושכולם יהיו נחמדים אליי, ואם לא אז הוא יטפל במצב. לכל חשש או התנגדות שהעליתי היתה לו תשובה. ולא סתם תשובה. תשובה ארוכה ומפורטת. 

הייתי מותשת. ביקשתי הפוגה. 24 שעות בלי לטחון את הנושא עד דק. הבטחתי לו שנמשיך לדבר על זה מחרכך. 

כדי להמחיש לו איך זה מרגיש, ביקשתי ממנו פול בודי מסאז'. ויתרתי לו על הטחול, התוספתן והרשתית, אבל הקפדתי שכל יתר אבריי יקבלו טיפול מסור. מכף רגל ועד ראש. 

ואז הוא הצטווה להגמיר אותי. 

ואז הוריתי לו לאונן, אבל לא לגמור. להתחיל ביד הלא דומיננטית שלו, לעבור לרצפה, לחזור למיטה, לעצור, מדי פעם מחצתי לו את הזין והאשכים. לקחתי את הזמן. הרשיתי לו לגמור אחרי זמן כל כך ממושך, ששנינו לא היינו בטוחים שלא פספסנו את יום ההולדת. 

ואז, כשהוא שכב לידי מותש לחלוטין, ציוויתי עליו ללקק אותי. מכף רגל ועד ראש. כמו קודם, רק עם הלשון. 

הוא התחיל, ותוך דקותיים עצר. 

מה קרה, חמוד? 

סליחה, גבירתי. אני פשוט מותש. 

צריך הפסקה? 

כן, גבירתי. סליחה גבירתי. 

עכשיו אתה מבין איך אני מרגישה כשאתה לא מפסיק לנג'ס לי על יום ההולדת שלך. אני מותשת. ואתה לא מפסיק. 

אה, אין כמו דו משמעות. עמרי, בהיותו נשלט בכל רמ"ח אבריו, כולל רשתיות וטחול, הבין שהוא צריך להמשיך ללקק אותי כי אני לא מאשרת לו להפסיק. אלוהים יודעת מאיפה הוא מצא כוח, אבל במלחמת ההתשה הפרטית שלו הוא ניצח. 

לשמחתי, המסר עבר והוא הניח לנושא במשך יומיים. 

אבל הרעיון של לגרום לו לגמור, ואז לצוות עליו להמשיך לענג אותי כשהוא גמור, מצא חן בעיניי. אימצתי אותו בהנאה רבה. 

כאילו, קוראים לך עמרי. זה מתבקש להתעמר בך. 

אז עכשיו הוא גמר הרבה יותר מאשר קודם, עת אישרתי לו לגמור רק פעם ביום, מאוחר בלילה, אחרי שאני גמרתי לפחות שלוש או ארבע פעמים. 

אבל כעת הוא נהנה מהגמירות הרבה פחות. הוא ידע שאני אעשה לו אדג'ינג ארוך ומפרך, ושאחרי שהוא יגמור, הוא יצטרך להמשיך ללקק, ללטף, לאונן ולהגמיר אותי. 

אפשר לומר שהוא הביא את זה על עצמו. 

פעם אחת הוא ניסה להתחכם וגמר לפני שאישרתי לו, כנראה כי ידע שמחכה לו עוד הרבה עבודה. העונש שלו היה חמש הצלפות עם הקיין, שעד אז השתמשתי בו פעם אחת ויחידה, ללכת לראיון העבודה הבא שלו עם באט פלאג כשהוא נעול בכלובון מתכת קר ולוחץ, ולישון בלילה שלפני הראיון באמבטיה. נעלתי אותו שם בחצות, והרגשתי מאד מתחשבת שהוא נעול בחדר עם גישה לשירותים ולברז. 

למרבה הפלא, הישבן הדואב, הלילה הלא נוח, הפלאג בישבן והכלובון לא מנעו ממנו להצטיין בראיון. הוא קיבל תשובה חיובית למחרת בבוקר. 

חשתי הקלה שלא נעבוד יותר יחד. שלא אצטרך למדר יותר. שאוכל להתרכז בעבודה במקום בניסיון לא להסגיר את העובדה שאני לא רק המנהלת של עמרי. 

בתמימותי חשבתי שכל שנותר הוא לצלוח את המפגש עם החברים שלו, ואז לחזור לשגרה הנעימה, להרחיב את מנעד הדרכים שבהן אני שולטת בו וליהנות מכך שיש לי משרת אישי צמוד וחמוד. 

הו, כמה שטעיתי. 

לא שהערב עם החברים שלו היה תענוג גדול (על כך בפרק הבא), אבל הוא היה כאין וכאפס לעומת הארוחה אצל ההורים שלו. אמא יש רק אחת, ולפעמים גם זה יותר מדי. 

שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. 

פרסמתי לפני שנה. עדיין רלוונטי.

בימים האחרונים יצא לי לנהל בצ'אט כמה שיחות מאד נחמדות עם אנשים מעניינים ומלאי כוונות טובות. 

עם אף אחד אחד לא הסתייע, מסיבות לוגיסטיות  בעיקר. ריחוק גאוגרפי, חוסר מיקום.

ולמרות שעסקינן בגברים חמודים, טובים ומתוקים, עדיין מצאתי את עצמי מעירה להם על הליכות ונימוסים. הם קיבלו והבינו. אז הנה לקט נבחר:

1. בשיחה השנייה והשלישית, ובכל שיחה לפני המפגש הראשון, וגם במהלכו, וגם אחר כך, אל תיזום תוכן מיני או בדסמי. גם אם הגעתי לנושא בשיחתנו הראשונה.  זה גורם לי להרגיש לחץ ואי נוחות כאישה וכשולטת. זה מתפרש בעיניי כשליטה מלמטה. תאמין לי שכשארגיש מספיק נוח, התוכן הזה יעלה. הוא יעלה בכל שיחה ובכל פגישה. אבל ביוזמתי. כמו כן, אם מרגע שהגענו לשיחה בעלת אופן מיני אתה לא מסוגל לחזור לדבר אתי על שום דבר אחר, כנראה אאבד עניין. 

2. אל תבקש ממני תמונות אינטימיות ואל תציע לשלוח לי כאלה. אם השיחה שלנו לא נתנה לך מספיק חומר לדמיון כשאתה מאונן, תפתח פורנהאב. ולא, לא מחמיא לי שהזין שלך עומד בשיא תפארתו בזכותי, ואני לא רוצה לראות תמונה שלו. 

3. אל תקרא לי גבירתי כברירת מחדל. בראשית כל שיחה או פגישה, אני מנטה. כשאחליט שהגיע הזמן לקחת את השיחה לשליטה, אתה הראשון שתדע. ואז תקרא לי גבירתי.

4. אם הגענו למסקנה שקשר לא יהיה בינינו, כי אתה גר רחוק או לא ממוקם או כל סיבה אחרת, אבל נעים לנו לשוחח, אל תנסה להפוך אותי לשולטת וירטואלית. אל תצפה שאנחה אותך איך ומתי לגמור. אל תחלוק איתי את העובדה ששיחתנו נעמה לך כל כך שאוננת עליה. אל תנסה לשחזר רגעים מיניים משיחות שהתנהלו לפני שהחלטנו שלא נתקדם. זה היה אז. עכשיו זה עכשיו. בדיוק כמו עם אקסית. שכבתם כשהייתם יחד. מרגע שנפרדתם, החוקים השתנו. רוצה שאשלוט בך? תגור קרוב אליי בקונסטלציה שמאפשרת לנו להיפגש אצלך פעמיים בשבוע בערב.

תודה.

נשלטים חושבים ששולטות בכלוב מבלות את ימיהן בקריאת מאות ההודעות שהן מקבלות ובבחירת הנשלט בר המזל שיזכה לשרתן. 

לא מעט נשים באתר מתחזקות את הדימוי הזוהר הזה. 

אבל בפועל, פחחחחח בח' גלי. 

הבעייה העיקרית היא שנשלטים הם גברים ושולטות הן נשים. 

הווה אומר, מוסר כפול ונורמות מזעזעות בכל מה שקשור לשיחות והיכרות. 

שילוב של משחק פוקר ושדה קרב. כל האמצעים כשרים. 

מתחילים הכי מנומס שלכם, ותוך דקות לרוב, לעיתים שעות, אולי אולי ימים ספורים, הפסאדה מתפוגגת. 

יואו, את מהממת. את שונה. את ממש עושה לי את זה. אני בול מה שאת מחפשת. הפרופיל שלך זה בול אני. 

אחרי שיחה של חצי שעה, שבמהלכה אני כנה, נחמדה, ובדיוק אותה אישה שכתבה את הפרופיל המדאים הזה (מדאים!), פוף. 

לפעמים לא פוף. לפעמים זה, "אני יוצא לשנייה, תיכף חוזר ושולח תמונה". לפעמים זה אחרי החלפת תמונות. לפעמים זה אחרי שיחות בטלגרם או בווטסאפ. זה אף פעם לא מלווה בהסבר. אף פעם. 

אם אני מסרבת בנימוס, זה תמיד נענה בדרישה להסבר. למה לא?! למה את ישר פוסלת?!

אם אני מסרבת עקב מראה חיצוני, אני ננזפת. אבל אמרתי לך מראש שאני גבוה/שחום. או נשלחת אחר כבוד לבדיקת ראייה ושפיות. 

באמת?! למה את לא נמשכת? 

כמובן שלי אין זכות לשאול. כשמאבדים בי עניין, פשוט מתפוגגים. אין סימטריה. אין הדדיות. אין צדק ואין הגינות.

ונניח שהיתה שיחה נעימה. ועברנו לטלגרם. והחלפנו תמונות. והכל נחמד. ברגע שיש אי הסכמה, ברגע שאני לא ממלאת את תפקידי כאחות רחמנייה, עובדת סוציאלית או שולתט עחזריט שקוראת מחשבות, מתחילים הפרצופים. אבי נעלבי, בן המתקרבן. 

אסור לי להעיר. אסור לי להיות אסרטיבית. מי אני חושבת שאני, למען השם? 

כ"כ נמאס לי. ולא מדובר בגברים ירודים במיוחד. זו הנורמה. אנשים בכלל לא מודעים לכך שככה הם מתנהגים. 

כמובן שגם מחוץ לכלוב זה ככה. ובמובנים מסויימים יותר גרוע. כל השיחות שמנסות להזרים אותי בספונטניות ובאותו ערב במקרה הטוב או מאוחר בלילה במקרה הפחות טוב לדירתו של הבחור. 

הגדיל לעשות אחד מהם היום, שגר בצפון, אמר שזו לא בעייה ושהוא יהיה כזה מקסים שהמרחק לא יורגש, ושהוא לא שולל אם נכיר ויילך טוב להיות הנהג שלי. אמרתי לו שהמרחק הוא סוגייה קריטית. 

תגובתו: 

יש לך מזל

אבל אין לך שכל

ביי לך יא בוגדת

ואוהבת ערבים

הלוואי שהייתי מצליחה להיגמל ולהבין שזה פשוט לא קורה. בטח שלא לנשים בגילי. בטח לא לכאלה שבזוגיות פתוחה. לא יהיה קשר. לא יהיה כיף. יהיו סטירות לחי פיגורטיביות והשפלות מאד לא פיגורטיביות. תהיה דחייה. התעלמות. יהיה גועל נפש. שזה אחלה לנשים מסוימות, אבל פחות עובד עבורי. 

אבל אני נרקומנית. מכורה. התקווה מסרבת למות. כל יום, שלוש עד חמש שיחות שמתחילות סביר ונגמרות באופן הכי מעליב ועלוב. 

אין לבחור מסוים שפונה אליי בעייה לתחקר אותי במשך שעה האם אסכים לבוא איתו לארוחות משפחתיות ועד כמה זוגית אהיה איתו. הוא כבר בחר לי שמלה לחתונה. אני עונה בכנות. לא מחרטטת. ואחרי שעוברים לווטסאפ, ונהיה מאוחר, אני מאחלת לו לילה טוב ומצפה להמשך למחרת או ביום שלאחר מכן. 

דממה. 

שנינו בצ'אט. דממה. 

אני שולחת לו הודעה שלא מנומס פשוט להעלם ללא הסבר. 

דממה. 

יום למחרת, הוא שולח לי הודעה שאומרת שאני מקסימה אבל הוא מחפש מישהי לזוגיות רצינית. ושהוא לא ענה לי כי הוא לא ראה את ההודעות. 

או שכולם חיים בפנטזיה, שהבלוג והפרופיל שלי איכשהו מעצימים, אבל שאני הבשר ודם לא משתווה לה, או שיש לי אוזן שלישית שחמקה מעיניי 51 שנה. 

לא מצליחה להחזיק עניין. לא מצליחה לייצר קשר. כנראה שכל מקרה לגופו. כנראה שגם לי יש חלק בזה. 

אבל אם כל מי שאני מכירה, ונילית ככלוביסטית, שותפה לתחושתי, ויש קבוצת פייסבוק בשם מחליקות שמאלה, שמעלים בה צילומי מסך של שיחות מזעזעות, כנראה שזו לא רק אני. לא כל הזמן. 

למה אני כותבת את הפוסט הזה? 

אך ורק כדי לנפץ את המיתוס. ולשים מראה מול מי שקורא. ולחוש צער רב שמלחמת המינים בעיצומה ורחוקה מלהסתיים. ושלהיות אישה זה מתסכל. 

מעניין אם יש חברה שבונה אנדרואיד לפי מפרט מדוקדק. מעוניינת בעומרי.