המנטליסטית

בעצם,  גם אתם. 

סשן. 

לפתע,  הנשלט מתנצל ואומר שגמר. 

באמצע. 

לפני שאני גמרתי. 

בלי התראה ובלי רשות.

שולטות: איך הייתן מגיבות?  עוצרות?  ממשיכות?  דנות?  מענישות?

נשלטים: קרה לכם? מה לדעתכם נכון לעשות כשזה קורה?

ת'נקס! 

אתמול היה לי סשן מוצלח. אני מנסה לחשוב מה הפך אותו לכזה,  והתשובה היא ביטחון ונינוחות. 

בכל רגע נתון,  הרגשתי חופשייה לעשות לפרטנר מה שבא לי,  ולצוות עליו לעשות מה שבא לי. לא חששתי מסרוב או מציות לא נלהב. 

בסשן ראשון,  גם אחרי תאום ציפיות,  בירור גבולות וכולי,  חשוב לי לקרוא את המפה מדי פעם.  לבדוק דופק.  הסשן הלפני אחרון היה לא מוצלח כי הפרטנר לא הגיב כמצופה או בכלל.  לא הצלחתי להבין אם הוא לא בעניין שלי,  לא בעניין של מה שקורה או מה.  וכשניסיתי לבדוק, לא הצלחתי להבין.

בסוף נמאס לי וחתכתי.  נראה לי שזו פעם ראשונה שבה השולטת אומרת את מילת הביטחון שהנשלט בחר כדי לקטוע סשן.

הסשן אתמול היה ההיפך הגמור.  היה מאד קל לראות שהבחור בעניין.  וככל שהוא יותר בעניין,  הביטחון שלי גובר ואני נהיית יותר יצירתית.

זה כיף לראות מישהו שמעולם לא מצץ דילדו מתאבד עליו,  נחנק ממנו,  ולא כי אני דוחפת לו אותו לגרון.  אני בסך הכל ציוויתי עליו למצוץ אותו. העומק וההשקעה באו ממנו. 

זה כיף לשמוע מישהו משחרר סוף סוף ואומר לחלל האוויר את מה שהוא מפנטז עליו כבר שנים: בבקשה תזייני אותי,  גבירתי.  אני שלך.

הוא כ"כ התמסר לסיטואציה, שהוא בחר לגמור על הרצפה על הברכיים,  למרות שהיתה לו אפשרות לגמור בעמידה או על המיטה. איזו גאווה מקצועית! 

והכי כיף לעשות מה שבא לי בלי מחויבות לסגנון שליטה מסוים.  קצת הצלפות על הישבן,  הזין והביצים עם קולר על תקן חגורה,  קצת ליטופים על הראש כשהוא עושה עבודה טובה בעודי אומרת לו שהוא כלב טוב וילד טוב,  וכהרגלי, המון המון השפלות מילוליות.

יופי,  חמוד. תמשיך ככה ולא נצטרך להחזיר אותך לכלביה ולחפש כלב אחר.

לא להאמין שזו הפעם הראשונה שאתה מוצץ זין.  ממש בקרוב תהיה מוכן לזין אמיתי.  אני רק תוהה אם כשזה יקרה,  תעדיף שהוא יגמור לך בגרון או על הפרצוף,  ותלקק את השפיך שלו מהאצבעות שלי.

וואו,  את כזו זונה חרמנית.  הכוס שלך נוטף.  את אוהבת שטוחנים לך אותו, נכון? 

היתה אורגזמה מצוינת, שאר היום הייתי במצב רוח מעולה, ורק המוח שלי ממשיך לעבוד על טורים גבוהים בניסיון לפצח את הנוסחה כדי שהסשן הבא יהיה מוצלח ולא נפילה.  

אין נוסחה,  אני מנסה להרגיע אותו.  זו כימיה.  לא אלכימיה. 

אולי כוס יין תרגיע אותו. שווה ניסיון. 

מחזור זה חתיכת סשן קשוח.

קודם כל, אני בכלל שולטת. מה זה הסבל הזה? הכאבים? חוסר השליטה במצב במשך שלושה ימים? 

שנית, אין מילת ביטחון. לא משנה כמה קשה, אי אפשר להפסיק. עצירות, כאבי ראש, כאבי שיניים, כאבי מפרקים, עייפות קשה (ואני סובלת מתסמונת התשישות הכרונית, אני רגילה להיות עייפה ברמה חריגה). אין הפוגה, הקלה, מנוח.

ולבסוף, אין אפטר קייר. לא מקבלים מדליה, לא אומרים לי כל הכבוד על כוח הסבל. שום כלום. כמו שהוא בא, ככה הוא הולך. 

יאללה, שיילך כבר. 

ואם אפשר שמישהו ילטף לי את הגב ויגיד לי שאני גיבורה ונפלאה ויכיל אותי, זה בכלל יהיה נחמד. 

החלק הפיזי, ספציפית כאב, תמיד היה החלק הכי שולי בסשנים שלי.

אבל לאחרונה ממש בא לי להתעלל ולהכאיב. ובחלומי, איך שהנשלט מגיע, הוא מתפשט ומתכופף על שולחן פינת האוכל, מרפקים שעונים על השולחן וישבן בולט.

אני מצליפה בו כמו בשיר (הלך על עוד נכס צאן ברזל): במקל, בסרגל, מה שבא ליד. מתחרעת לו על הצורה. אני לא חסידה של סימנים וישבנים אדומים בהגזמה (אני לא חסידה בכלל, אני חתול), אבל בהחלט ארצה לראות תוצאות של ההתחרעות שלי.

ואז אצווה עליו להזדקף ולהסתובב אליי. ידיים מאחורי הראש. ואתחיל להצליף בו מקדימה. בזין ובביצים. אני לא יודעת מה ישמח אותי יותר, שהוא יספוג את זה, או שהוא לא יצליח להתאפק ויגונן על מבושיו.

במקרה הראשון, אסתפק בגניחות כאב, התקפלות של הגוף ודמעות. במקרה השני, לא יהיה מנוס מסטירה מצלצלת, קשירת הידיים מאחורי הגב באזיקים, והמשך מהנקודה שבה הפסקתי. נראה אותך גבר עכשיו. 

כשאתעייף, או כשאחליט שנסתפק בדברים האלה, אוריד אותו לרצפה לנשק לי את כפות הרגליים, ואדרוך לו על העורף. זו הכנעה, להבדיל מכניעה. זה הרצחת וגם ירשת, סליחה ההיכית גם השפלת, וזה מחרמן בטירוף. 

השלב הבא הוא להשתמש בו כהדום. החפצה מלאה. הוא על ארבע, לא זז. אני מתיישבת בנוחות, מניחה עליו רגליים בשיכול, משחקת בנייד ומתעלמת מקיומו. מדי פעם אני מורידה כף רגל מהגב שלו ומקרבת אותה לפיו, שינשק אותה קצת. ואז מחזירה אותה לגב.

מדי פעם, הרגל השנייה בועטת בישבנו הדואב, כי זה לא מהנה כמו לנשק כף רגל עדינה ורכה. זה סתם משפיל. וזה מחרמן בטרוף. את שנינו. אותי ואת ההדום.

אני קמה, הולכת, חוזרת. ההדום לא זז. רהיטים לא זזים ולא חורקים. הם מונחים בסלון לשימוש בעלת הבית ולנוחותה המירבית.

עוד קצת הצלפות בישבן, באט פלאג, רצועה וקולר, והנה, הושלמה הטרנספורמציה לג'ויסטיק. הרצועה נמשכת, הרגליים מפושקות, והכלב מלקק. יד אדנותית מכוונת אותו לנקודה המדויקת ודוחפת אותו בגסות פנימה. הרגליים נכרכות סביבו ומתהדקות.

לפקודתי, הג'ויסטיק מוסיף אצבע. אני מחזיקה מעמד כמה שאני יכולה, גם כדי למקסם את העונג וגם כדי להאריך את אי הנוחות שלו ולמקסם את הכאב ההולך וגובר בברכיו.

כשאני גומרת, הוא מצמיד מצח לרצפה וממתין.

אחרי התאוששות קצרה, אני מצווה עליו להזדקף על הברכיים, לאונן ותוך כדי כך להגיד מהו. עבד, אפס, כלב, הדום, חפץ, כלי, משרת.

אני מצווה עליו להשפריץ. הוא מציית.

ואז הוא מלקק את עצמו מהרצפה.

אני מורה לו להוציא את הבאט פלאג ולשטוף אותו, להסיר את הרצועה, לחזור לסלון, להשתחוות בפניי, ואז אומרת לו להתלבש וללכת.

שום ליטוף, חיבוק, רוך או רגש. התעללות נטו. כאב, השפלה, החפצה ושימוש.

מעניין אם אני מסוגלת או שבשלב מסויים רחמיי ייכמרו והגבול בין השולטת לאישה הטובה שאני ייטשטש.

I guess there's only one way to find out. 

אחרי שהפכתי את "אורי" של רחל משיר כמיהה לפרי בטן לתפילה ארוטית לנשלט/יזיז, הגיע הזמן לחלל קלאסיקה נוספת.

כך הולכים השולטים 

רוע בלב ושוט ביד

מלפנים ומהצד

מסשנים אחד אחד

בט"ו באב, נשלט דאב

בט' באב, נשלט כאב

אני משוחחת עם מישהו, ונילי לחלוטין, שהכרתי באפליקציה ונילית. הוא יודע שיש לי גם צד בדס"מי, ושנינו מסכימים להשאיר אותו בצד לעת עתה.

מדברים על מוזיקה, ספציפית על כמה שירים בפלייליסט שלי ביו טיוב הוא מכיר מאחר שהוא צעיר ממני בשני עשורים. מתערבים.

אם אתה זוכה, אני כותבת לו, תקבל מה שתרצה. ואת זה אני מבטיחה כי אני מתרשמת שלא תבקש משהו אקסטרימי.

הוא כותב שבגלל שאני שולטת, ייתכן שלא אהנה מדברים מסוימים (שהם סטנדרטיים למדי בסקס ונילי). 

אני: אבל אמרתי לך שאני מפרידה ונהנית משני העולמות. מה עניין שליטה להר סיני? 

אין, אני גאון. 

בהיותי אישה של משחקי מילים וכפל משמעות, אני מרבה לשעשע את עצמי השולטת.

למשל, לצוות על הנשלט לרדת על הברכיים, ולומר לו שמי היה מאמין שלהוריד את הזבל יכול להיות כ"כ מהנה. 

או כשנשלט עם אגו שטרם התנפץ לרסיסים מחמיא לעצמו שהוא כמו קולה, הוא הטעם של כולם, לענות לו שהוא כמו קולה זירו: מתוק אבל אפס.

עכשיו בא לי להיכנס לעולם רווי הפוטנציאל הבלתי מנוצל של small penis humiliation. לשאול אם הוא שכח את שאר החבילה בבית, לקרוא לו בוטן, להגיד שצריך סרגל עם שנתות מיוחדות כדי למדוד אותו כי בסרגל סטנדרטי יש רק מילימטרים ולא ננומטרים, להגיד שהדגדגן שלי יותר בולט מהאיבר הזערורי שלו, לשאול אם יעזור אם אכבה את המזגן.

אני יודעת שיש גברים שמתגרים מזה. למרבה הצער, גם כשהם בשיא הגרוי, והזין שלהם נמתח למלוא אורכו, הוא עדיין עלוב כמו כושר הביטוי של רוב באי הכלוב. קצר כמו הסבלנות שלי לטיפשים ועילגים, ודק כמו דונלד (דאק).

והכי כיף לעשות את זה למי שמצויד באיבר נאה וסביר לחלוטין.

משאת נפשה של שולטת שנונה הוא להפוך את הנשלט שלה למשל ושנינה. 😈

כשאני בצ'אט, ומישהו שאני זוכרת היטב פונה אליי, אני תוהה האם:

1. הוא שכח ששוחחנו ולא זוכר אותי, גם אם דיברנו על ספרות, תרגום, דברים אישיים ואני, עובדה, זוכרת.

התרוץ במקרים אלה: שכחתי כי נכנסו דברים אחרים, לא אישי. 

כי כידוע לכולנו, דגי זהב אנחנו. שוכחים תוך שלוש שניות, ויש לנו קיבולת לזכור שבעה פריטי מידע בלבד.

האמת העגומה היא שהוא לא זוכר כי הוא לא באמת היה שם אי פעם. כל מה שנאמר על ידו היה במטרה להשיג מה שהוא רצה, וכל מה שאני אמרתי לא נקלט, לא נחשב, לא חדר, פולטר. 

2. הוא זוכר היטב שדיברנו, זוכר בדיוק למה הפסקנו לדבר, אבל הוא רוצה!!!!! וזה אמור להחמיא לי, בכלל. זה לא שהוא לא מכבד אותי ואת הלא שלי. הוא פשוט חושב שאין לו מה להפסיד, שאולי שיניתי את דעתי ואני פתאום כן נמשכת למישהו מקריח עם קוקו שהפוך לתיאור של הגברים שאני מעדיפה שמפורט בפרופיל שלי, שראש פינה התרחבה וקרובה כעת למרכז באופן משמעותי, שאני אולי אשקול בכל זאת פוט פטיש וחדירה כי זה ממש מרחיב אופקים.

3. הלא יאומן יקרה, ויהיה לו משהו רלוונטי להגיד.

אין כל תימה, אם כך, שלמראה פניות כאלה ליבי שוקע, הוורידים בצווארי משתרגים, ואני נושמת עמוק. ממש עמוק. לפני שאני קוראת את ההודעה ומגיבה כאחוזת אמוק. 

באמא שלכם, די כבר. 

פנטזיה מתקדמת. שיגיע כבר הזוג שיגשים לי אותה, נו.

אני שוכבת על הגב, ירכיים פשוקות, והוא מלקק אותי ומאונן לי.

היא מאחוריו, מה שאומר שדי צפוף במיטה. מושכת את הרצועה שלו באכזריות, מנסה למנוע ממנו להמשיך ללקק. ביד השנייה, היא מחטיפה לו ספנקים בשיא הכוח. אני שומעת את צליל החבטות מבעד לקולות הגניחה הרמים שלי.

מתישהו מגיע השלב המבורך הזה שבו אני כבר לא יודעת לומר היכן הלשון שלו נוגעת והיכן האצבע. העונג מערבב את התחושה הנפרדת. כיף לי בכוס, אבל הרבה יותר כיף לי בלב. הוא מתאמץ. הוא סובל. היא דואגת לזה היטב. היא מקנאת בו ומתה להיות במקומו.

כשאני גומרת, אני אומרת לה לקחת אותו לחדר, לאזוק את הידיים שלו מאחורי הגב ולתלות את קצה הרצועה על ידית הדלת. הוא יעמוד על הברכיים. אני מצווה עליה לעמוד מולו ולהצמיד את הראש שלו לכוס שלה. שילקק אותה. אבל אסור לה לגמור. היא צריכה לחזור אליי רטובה ורועדת מתשוקה.

הוא יישאר בחדר. אולי הוא יצליח לקום ולשחרר את הרצועה מהידית עם הפה. אולי לא. למי אכפת.

היא חוזרת בדיוק בזמן, אחרי שהתאוששתי מהאורגזמה. אני משכיבה אותה על הגב לידי ומתחילה לשחק בבובה היפה שלי. אסור לה לדבר או לזוז. בובה. אני מנשקת אותה על השפתיים, נושכת אותן קלות, צובטת לה את הפטמות, מפשקת לה את הרגליים ומשחקת עם הדגדגן הנפוח והכוס הרטוב.

היא נושכת את השפתיים ומשתדלת לא להניע את האגן. היא כמעט מייבבת. אני מלטפת לה את הלחי.

מה את רוצה, שפחה?

ללקק אותך, גבירתי.

החבר שלך כבר ליקק אותי, מתוקה.

אני יותר טובה ממנו, היא אומרת. בבקשה תרשי לי, גבירתי. בבקשה.

אני מרשה לך רק עם האצבע, אני אומרת לה.

מגע של אישה כ"כ עדין וקשוב יותר מזה של גבר.

האצבע שלה חגה במעגלים קטנים סביב הדגדגן שלי. משם היא גולשת לשפתיים. היא יודעת שאסור לה להכניס אותה פנימה. רק על הסף.

כן, מתוקה, אני מעודדת אותה. תראי לי כמה את טובה. תראי לי שאת יותר טובה ממנו.

אני מלטפת לה את השיער ומצמידה את הראש שלה עמוק פנימה.

תלקקי, כלבה.

לא צריך לבקש ממנה פעמיים. הלשון שלה על סטרואידים. היא מתאבדת על המשימה. אני חוששת שהלשון שלה תנשור מרוב מאמץ.

אבל גמרתי לפני פחות מחצי שעה. האורגזמה השנייה לא תגיע כ"כ מהר.

אני מתהפכת על הבטן. היא מלטפת לי את הישבן ותוחבת את לשון הטורבו שלה עמוק לפי הטבעת שלי. אני מאוננת. מדי פעם אני פוקדת עליה להחליף מיקום. ללטף פה, ללקק שם. אני חושבת עליו סגור בחדר, אזוק, עם פה מרוח במיצי הכוס של שתינו וישבן אדום, ואני גומרת. חזק.

אני שולחת אותה לשחרר אותו ואת שניהם להתקלח ולצחצח שיניים.

כשאני מגיעה לסלון, הם כבר מחכים לי, רחוצים וחמודימים.

מצח צמוד לרצפה, זה לצד זה. הבאט פלאג שלו קצת בולט.

אני מתיישבת על הספה.

את, עיסוי כפות רגליים. אתה, נעים בגב.

היא מתיישבת על הרצפה ומתחילה לעסות. הוא נעמד על הברכיים, אני מפנה אליו חצי גב והוא מלטף.

אני עוצמת עיניים ונושמת. מתרפה.

מה בא לי? לראות אותו גומר עליה ומלקק את זרעו ממנה או לראות אותה משתמשת בו כדי לגמור?

אני חוככת בדעתי ומגיעה להחלטה.

את, על ארבע.

היא מצייתת ואני מניחה עליה רגליים.

אתה, מולה.

הוא נעמד על הברכיים מול הראש שלה.

תזיין לה את הפה.

הוא דוחף את הזין הנוטף שלו לפה שלה. היא מוצצת.

יותר חזק, אני גוערת בו. תחזיר לה על קודם.

הוא תופס לה את הראש ומניע אותה קדימה ואחורה, תנועות האגן שלו חדות ואגרסיביות.

כשאני מרגישה שהוא עומד לגמור, אני דוחפת אותו ממנה עם כף הרגל שלי, שמונחת על גבה.

תגמור.

הוא נרתע לאחור ומשפריץ סילון זרע לבן וסמיך.

הוא רועד ותומך בעצמו על ארבע. מתנשף.

אני נותנת לו כמה שניות. הרגליים שלי מרתקות אותה למקום.

עכשיו תלקקו.  אני מורידה ממנה רגליים.

שניהם מלקקים את הזרע שלו מהרצפה.

ילדים טובים, אני אומרת להם באדנות. אתם משוחררים.

הם מתלבשים. אני מחכה להם ליד הדלת. הוא יוצא. אותה אני עוצרת.

אני מרשה לך לגמור הלילה בחצות. תשתמשי בו כרצונך לשם כך.

אחר כך תצווי עליו לאונן ולגמור לך על השוקיים.

ואז שילקק את השפיך שלו ממך.

החיוך שלה רחב וזוהר.

תודה גבירתי, היא אומרת לי.

אני סוגרת את הדלת מאחוריהם, מדליקה טלוויזיה ושוקעת כליל בסדרה שלי. אין כמו טלוויזיה.

כשעדיין לימדתי, לפעמים היתה נוצרת דינמיקה של רודף ונרדף מול סטודנטים. 

אני רדפתי אחריהם. מה עם המטלה? מתי תגישו? מה יהיה?

והם ברחו. הדפו.

בסוף הבנתי שזה מעביר להם מסר שגוי. רדפתי אחריהם מתוך דאגה. כי אם הם לא יגישו, הם ייכשלו. ולא רציתי שייכשלו. אבל המסר שעבר היה שחרור שלהם מאחריות ולקיחת האחריות על עצמי.

לפעמים הם תרצו או תקפו בחזרה. במקרה כזה אמרתי להם שהטעות שעשיתי של לגלות אכפתיות ודאגה לא תחזור על עצמה.

בקורסים האחרונים, כבר היה ברור לי ולהם שלא אני צריכה לחלות את פניהם ולשחר לפתחם. מי שנחשד ברמייה בבוחן, לא אני צריכה להוכיח שהוא רימה. הוא צריך לשכנע אותי. לא שכנע? שיבחר בין אפס לוועדת משמעת.

אז ככה גם בכלוב.

פנית אליי? יופי. עניתי לך? מעולה. מדברים. נוצרה אי הסכמה? התחיל ויכוח? הפסדת. לא כיף לי, לא מתקדמת. 

ומרגע שאמרתי לא, אני לא חייבת לך הסברים, וודאי שלא צריכה למצוא נימוק שיתקבל על דעתך. תגובות לאיחולי ההצלחה וביי שלי נוסח "למה את בורחת ממני?" או "זו לא נראית לי סיבה מספיק טובה" לא בבית ספרי.

או שיש כימיה והשיחה נעימה וקולחת או שלא. ואם לא, אין למיטב ידיעתי שום חוק שמחייב אותי להמשיך בה. רוצה להתקדם? לעבור פלטפורמה? להיפגש? תתנהג כמו בן אדם. וגם אז אין שום ערובה. 

כשגברים יבינו את זה, יהיה הרבה יותר נחמד.