המנטליסטית

כשאני בצ'אט, ומישהו שאני זוכרת היטב פונה אליי, אני תוהה האם:

1. הוא שכח ששוחחנו ולא זוכר אותי, גם אם דיברנו על ספרות, תרגום, דברים אישיים ואני, עובדה, זוכרת.

התרוץ במקרים אלה: שכחתי כי נכנסו דברים אחרים, לא אישי. 

כי כידוע לכולנו, דגי זהב אנחנו. שוכחים תוך שלוש שניות, ויש לנו קיבולת לזכור שבעה פריטי מידע בלבד.

האמת העגומה היא שהוא לא זוכר כי הוא לא באמת היה שם אי פעם. כל מה שנאמר על ידו היה במטרה להשיג מה שהוא רצה, וכל מה שאני אמרתי לא נקלט, לא נחשב, לא חדר, פולטר. 

2. הוא זוכר היטב שדיברנו, זוכר בדיוק למה הפסקנו לדבר, אבל הוא רוצה!!!!! וזה אמור להחמיא לי, בכלל. זה לא שהוא לא מכבד אותי ואת הלא שלי. הוא פשוט חושב שאין לו מה להפסיד, שאולי שיניתי את דעתי ואני פתאום כן נמשכת למישהו מקריח עם קוקו שהפוך לתיאור של הגברים שאני מעדיפה שמפורט בפרופיל שלי, שראש פינה התרחבה וקרובה כעת למרכז באופן משמעותי, שאני אולי אשקול בכל זאת פוט פטיש וחדירה כי זה ממש מרחיב אופקים.

3. הלא יאומן יקרה, ויהיה לו משהו רלוונטי להגיד.

אין כל תימה, אם כך, שלמראה פניות כאלה ליבי שוקע, הוורידים בצווארי משתרגים, ואני נושמת עמוק. ממש עמוק. לפני שאני קוראת את ההודעה ומגיבה כאחוזת אמוק. 

באמא שלכם, די כבר.