ספרי לי סיפור אחר

ברכבת התחתית אני נושם אוויר.

"אני מתגעגעת אליך"

"אתה צריך אותי"

"אני אוהבת אותך"

"אתה חושב עלי?"

"אתה אוהב אותי?"

כן. בטח שאני אוהב אותך. אני גם אוהב את הנהג מונית. גם אותו פגשתי לפני חצי שעה.

"יש בינינו משהו מיוחד"

לא. לא ממש. מצטער. נחמד לנו אבל זה לא ממש מיוחד.

"אני רואה אותך"

אני עדיין לא רואה את כולי, בעצמי.

בעיניים שלה יש פנטזיה.

לא רואה את עצמי שם.

יש שם גבר מהסרטים. מצליח משכיל ג'נטלמן ומאהב.

מול כולם הוא חזק ומוביל וכשהוא לצידה הוא שלה ובשבילה.

כן, אני יכול לעשות מאמץ עבורך. את סבבה לגמרי. מגיע לך מישהו כזה.

"מגיע לי"

 נכון! איפה מתגייסים? יש הכשרה ובסופה נשלחים לחזית?

לכל בוגר מובטחת עבודה.

בסיום ההכשרה הוא יקבל אישה שלא מקבלת.

לא מקבלת אותו כפי שהוא.

לא מקבלת את זה שלא יקבלו אותה.

לא מקבלת את זה שהיא לא מקבלת.

"איך אתה לא רואה?"

"אתה מוותר על אהבה?"

"אטום"

"נכה רגשית"

לא, לא מוותר.

לא מוותר על עצמי!

לא מוותר לעצמי!

ולא מוותר על לאהוב את עצמי!

לא בשביל אף אדם, 

אפילו לא בשבילי.

הדלת שלי פתוחה לאהבה תמיד

אבל אני לא סוחר בשמחה שלי עבור שמחתם של אחרים.

הייתי שם.

עשיתי את זה.

גרמתי מספיק נזק

לי ולאחרים.

הרכבת נעצרת.

יוצא בתחנה של הפארק ולוקח אוויר עמוק לריאות.

ואני יודע, עכשיו הזמן לאהבה.

כזו שמקבלת,

את עצמה.

״זה לא נעים לי שאתה בוהה לי בתחת״ אומרת לי בתקיפות ידידה רחוקה/מכרה.
״מה?!? אני? לא. מה.. מה פתאום! בחיים לא אבהה לך בתחת״
״בחיים לא? למה בחיים לא?״

מהנקודה הזו
מה שאני לא אגיד
אני חוטף שחמט בשלושה מהלכים

על האופנוע זה חופש.
אני מרגיש כמו כלב שמוציא את הראש מהחלון.
כיבוי אורות לצד השמאלי של המוח.
רק תחושות.
זרם אויר על הפנים.
ריחוף על הנוף.
חוסר משקל.

כשמצאתי חבר רחוק מהעבר בפייסבוק וראיתי תמונות שלו רוכב על אופנועים כבדים ידעתי מה הוא מרגיש.
גם לו זה קרה כילד.
אצלו זה היה שונה קצת, אבל עדיין דומה.

בראש שלי אז, כילד בן שש, לא היו אופנועים.
אבל לברוח יכולתי וברחתי למקומות רחוקים בהרבה.
מזחלת.
מזחלת של כלבים האסקים.
דהרתי במדבר קפוא.
בלי אנשים, בלי קול, רק רוח על הפנים ונשימות כלבים.
דהרתי רחוק וחזק עד שהמציאות היתה בטוחה ויכולתי לחזור.
כל פעם אחרי שהיה ונגמר, כשדידיתי הביתה דרך שדירת האקליפטוסים שליד בית הספר ידעתי שהאקליפטוסים מבינים.
הם דיברו אלי.
ליטפו לי את הפנים.
״אנחנו מבינים, ילד. זה בסדר. תרכב הכי רחוק שאתה רק יכול.״

סגרתי כבר את כל המעגלים הללו מזמן.
חיבקתי כבר את הילד הזה.
סלחתי ל ״הם״ שעשו מה שעשו
וגם להורי כבר כמעט סלחתי על שלא עשו כלום.
אבל אתמול קמתי בבוקר עם עצב ישן ומוכר.
אז לקחתי יום חופש מהעבודה ונסעתי לילדים.
כשחיבקתי אותם כמו שחיבקתי הם לא ממש הבינו מה קרה אבל שמחו ופיזרו עלי אהבה חסרת גבולות.
אהבה ללא תנאי.
כאילו לא משנה כמה אבא מזייף,
כמה הוא בורח רחוק בבריחות משונות,
כועס כעסים מוזרים
או נכבה לעיתים כמו מכשיר מרוקן
כשהוא פה איתנו אנחנו לגמרי פה.
ללא תנאי ומכל הלב.
התמלאתי.

בדרך חזרה, על האופנוע, הרגשתי את ההרגשה המוכרת ההיא שוב.
הדהירה.
הרוח על הפנים.
כבר לא הרגיש לי בריחה.
הרגיש לי חי.
והאקליפטוסים שעברתי בדרך שוב נראו מבינים.

בהמשך היום שאל אותי המדריך כושר מה אני עושה בחיים.
״רוכב עם האסקים״ עניתי ולא הרגשתי צורך להסביר.

התעוררנו מריחים כמו מיץ תחת.

מסתכל מסביב.

נראה כאילו עבודות החפירה של הרכבת התחתית עברו פה בחדר שינה.

מפורקים.

הכל התחיל ערב לפני זה.

מעשנים.

"נוזלת לך הגלידה", אני קבוע צריך להזכיר לפוקהונטס שמתעקשת להיכנס לשיחות עומק כשהג'וינט דולק לה ביד.

אחרי שני ג'וינטים, אנחנו מסטולים רצח ותופסים רעב מטורף.

"בוא למסעדה התאילנדית", היא אומרת.

אנחנו יורדים לאופנוע. מסטולים!

פוקהונטס מתקשה משום מה לעלות על אופנועים.

היא פיתחה שיטה שמשלבת לקיחת תנופה וריצה אל האופנוע עם סלטה ובורג שלא היו מביישים את נאדיה קומאנצ'י בשיאה.

עכשיו, כשהיא כמעט מחוקה, זה כמעט נגמר בשנינו מרוחים על הצד.

וכך, כשפוקהונטס חצי ישובה מאחורה, עם יד אחת שמכסה לי חצי פנים ועוצרת לי את הנשימה אנחנו נוסעים מתנדנדים אל המסעדה.

כשאנחנו מתיישבים במסעדה, מתגלגלים מצחוק כמו שני נרקומנים הגברת לידינו אומרת לבעלה "אברהם אל תסתכל!! שמו אותנו ליד מסוממים!! תאכל, אל תסתכל!!"

כשחייכתי אליהם ניסיתי לתת את המבט הכי סולידי שאני יכול אבל פוקהונטס אמרה שיש לי מבט של רוצח סדרתי ושאני אפסיק לחשוף אליהם שיניים.

המלצרית היתה מוזרה. משום מה ניסתה להניע אותנו מכל הבחירות שלנו.

"זה חריף"

"כן, אנחנו יודעים"

קיבלנו מבט כזה של "פחחח, חתיכת אשכנזים מפגרים שחושבים שהם קשוחים.

אני אגיד למשה במטבח שישפוך להם אקסטרא צ'ילי."

כשהגיע האוכל סיימנו אותו עוד בידיים של המלצרית, לפני שהצלחות נגעו בשולחן.

המלצרית הסתכלה עלינו במבט מפוחד ומזועזע כשביקשנו בפה מלא את התפריטים שוב.

כשהגיעה הקומבינציית סושי אנחנו אשכרה ניגבנו איתו את הרטבים. אשכרה ניגבנו סושי. בידיים. אבו דאבי סטייל.

כשסיימנו היתה לי תחושה שיש סיבה שהם מלווים אותנו לאופנוע ומנופפים לנו לשלום בפרצופים שמחים ממולאים בהקלה.

התנדנדנו לדירה של פוקהונטס. לא יכולנו להפסיק לצחוק.

מפה אנחנו לא זוכרים מה היה.

ראיות שנמצאו בזירה - אזיקים, חבל, פלאג וגאג.

זה הניחוש שלנו:

היה סקס מטורף!

אלים!

פוקה צרחה!

אני השתוללתי!

השכנים צרחו!

נרדמנו!

לא בהכרח בסדר הזה.

בבוקר הגשתי לפוקה למיטה את הקפה שבתמונה למטה.

פינוק מתוק לאהובה מתוקה.

הודעה שהגיעה אלי עכשיו (מפורסם באישור כמובן):

"החדרתי את המתנה האנאלית שלך.
טיילתי עם החבר הקטן שלי בגליל העליון.
נזכרתי איך יצאת מפה עם תורן מזדקר
והשפרצתי את כל מה שהיה בי"

נשמע שסקס איתי בהיעדרי הוא הכי מוצלח שיש.

(*חיבוק אוהב לך פוקהאונטאס יקרה)

יושב בקפה השכונתי ומחכה לתל אביב.
לתל אביב שמופיעה לי בחלומות.
זו שמזכירה קצת את ניו יורק של וודי אלן.
אבל כלום.

אני רק רואה רחובות עמוסים באנשים.
בודק בטלפון. אין שום הודעה.
גם לא היה מכתב לשלם מהעירייה.

אין את האנרגיה האנושית החיה שלה סביבי.
תל אביב פשוט לא מופיעה הבוקר.

הפוסט נכתב בכצנלסון, גבעתיים.

זהו!
אני נשבע בפני אלת השפויים
אני סיימתי עם מטורפות!
עשיתי ניקוי רעלים,
רוקנתי את קצות העצבים,
עכשיו אני שולח ליקום בקשה: 
מזמין אחת שפויה ואפויה במידה הנכונה.
זה כבר שולם. 

פעמיים.
תודה

טוב, אולי רק אשאיר את רנית.
היא סערה והיא עושה לי את זה.
וכשהיא מדברת אלי יש משהו בטונציה שלה שהופך אותי מיד לנער מגמגם עם חצ'קונים וזקפה.
אבל חוץ ממנה רק שפויות בבקשה.

האמת שאני חייב גם לקחת בחשבון את קרן העצבנית.

איזו אש אלוהים.
ולא, זה שאני לא מסכים איתך לא אומר שצריך לשלוף לי שערה שערה מהביצים מול כל יושבי הבר השכונתי.
אבל קרן חדה כתער.
אני יכול להקשיב לה כל היום.
טוב, רק אותה וזהו.
השאר שפויות.

בעצם גם מאיה.
מאוהבת בי.
דהינו שפויה בספק.
אבל אותה אני חייב.

מבט אחד בעינייה ואני מרגיש לי יפה.

ואת א' ואת א' השניה ואת ל' הפאקינג חולות נפש.
אני מת עליהן.

זה אבוד!!!

אהובה לעתיד משוגעת יקרה,
רגע לפני שאת נוחתת אצלי,
רגע לפני הדרמות, הצעקות והזיונים המטורפים
תני לי בבקשה צ'אנס להתאהב בך כהלכה
החזיקי במוד חצי שפוי מספר שבועות
עד שלא אראה דבר בעיניים מלבדך
עד שכבר לא יהיה אכפת לי מהמוקשים, הקוצים והאש שאעבור עבורך
עד שמה שלא יצא ממך, יהיה שווה
עד שאתמסר

תני לי מספר שבועות של שפיות מטריפה
ואני מבטיח לך טירוף שפוי כמה שרק תרצי
להתראות בקרוב

עיר מרכזית באסיה. 
הסינית-אמריקאית שיושבת איתי בבית הקפה משכילה, שוטפת, דעתנית ומלאת חיים. היא קורנת כשהיא מדברת על המצב הפוליטי חברתי בסין ועל עבודת הדוקטורט שלה בהיסטוריה.
אני מהופנט.
השיחה איתה קולחת, מעניינת ויש ממנה משב רוח מרענן שאני כלכך זקוק לו.
יש תחושה של קסם שאני כבר מכיר. האורות פתאום רכים וקולות הרקע הרועשים נשמעים כמו שלישיית ג'אז נעימה.

ואז מבלי לשים לב, הוא מגיע. אני מרגיש אותו בחניכיים. יש לו ניבים. מזיז אותי ומתיישב בתוכי.
מלכודת נשים משומנת.
הוא מוריד לי את המשקפיים ושם על השולחן.
האנרגיה המינית שלו גבוהה. התנועות שלו מחושבות.
הוא קלישאה והוא יוכיח את מה שהוא בא להוכיח.
היא מרגישה אותו. אני רואה איך היא מגיבה לו.
הוא כמו חישן, מרגיש בדיוק מה היא צריכה ומשדר חזרה.
החיוכים שלו מקסימים במידה ובישניים במידה.
החוכמה שלו פשוטה אבל מדויקת עבורה.
"זוז מפה, לעזאזל, לא עכשיו. תן לי עוד רגע להינות בנינוחות עם האישה הזו. יש פה סיכוי למשהו אמיתי. חכה!!!!"
הוא מחייך והיא מתחילה לזוז בכסא. כולה מסמיקה מהמבט שלו.
"את יוצאת דופן", הוא אומר לה.
"היא לא תקנה את זה, מפגר, על מי אתה בא לעבוד. תעוף מפה!!!!"
היא קונה את זה.
"הדירה שלי נמצאת בג'אן סי ליו מאלו", הוא אומר לה.
לא ייתכן, לא ייתכן שהיא נופלת לזה. לא ייתכן. לא ייתכן.
היא עונה לו, כולה סמוקה, שהיא תשמח לבוא אליו לדירה.
"אל תאמיני לו, זה לא מי שאני, אל תלכי איתו, אני לא יכול להחזיק אותו יותר משעתיים שלוש. הוא לא נשאר. אל תאמיני לו!", אני צועק לעברה בלי קול.
אבל אני כבר לא אוחז בהגה.

היה לילה מטורף ומענג. הוא עושה אהבה אחרת ממני. הוא מאהב מושלם.
והיא באמת אישה יוצאת דופן.
אבל בבוקר אני רק רוצה שהיא תלך.
אחרי שבגדת בי איתו כבר לא בא לי שתישארי.

יומני היקר,

גם היום חפרתי תעלות.

גלגלתי ערימות חול מהמפלס התחתון למפלס השני וירדתי חזרה להביא עוד חול וחוזר חלילה.

כשסיימתי עליתי למפלס השלישי והזדיינתי עם מאיה. מעבר לנמליות מעניינת יש לה גם 6 כפות רגליים שאפשר לסגוד להן כל היום.

אבל כשאני גומר אני מייד נגעל ממנה כמו שאני נגעל משאר הנמלים ומעצמי.

בערב ישבנו במפלס הרביעי וכירסמנו רגלי צרצרים. זה היה מגעיל אבל כיף ומשמח לרגע.

בלילה אני לא מצליח לישון.

אנחנו מוקפים במעין קירות שקופים שאני לא מצליח להבין וזה לא נותן לי מנוחה.

נראה שהנמלים סביבי חיות עם זה לא רע.

אחת אמרה לי שרק אלוהים יודע הכל ואין לי מה להסתבך שם. אני חשבתי לעצמי שאלוהים הוא או ילד קטן שמתבונן בנו בלי להבין כלום או וואחד סוטה עם חוש הומור שחור במיוחד.

אחרת אמרה לי שאני משוגע שצריך טיפול. פחחח. חרקים.

חייכתי ואמרתי לה שביום שהיא תחוש שאני נורמאלי אני מתחנן שהיא תמצא את טובי הרופאים לרפא אותי מהמחלה האיומה הזו.

יש נמלה נוספת שכולם טוענים שהיא מאד רוחנית והיא טוענת שהיא מצליחה לראות אל מעבר לקירות השקופים ולדבר עם יצורים מהצד השני. הנאיביות שלה מאד נעימה רק שלפעמים, בזמן שהיא מדברת על ה״יקום והאנרגיה והאור אור אור סביבנו״, אני מדמיין איך היא נאנסת באכזריות על ידי דב נמלים.

הלילה, כשסוף סוף נרדמתי חלמתי שאני כבר לא נמלה אלא שפירית כחולה. כשפירית אני עפה למפלס העליון ומתקרבת לתקרה השקופה.

אני מתפוצצת לאלפי חלקיקים מאד מאד מאד קטנים, יותר קטנים מהאטומים שמרכיבים את הקירות השקופים.

ואז אני עוברת מבעד לכל חומר, אל מעבר לקירות השקופים.

בשניה הזו התעוררתי בלי אויר.

לידי מאיה. נמלה. 

אני מסתכל על עצמי. נמלה.

איזה זין!

מאיה שמה יד על הפנים שלי ברוך אמהי. העניים שלה מלאות אהבה.

אני נרגע לרגע.

קם ויוצא לחפור עוד תעלה

עד ניסיון הבריחה הבא.