(הפוסט הזה הוא מין המשך או הסבר לפוסט הקודם – "התבגרות ושינויים ". אחרי שפירסמתי אותו כמה פנו אליי ואמרו לי "זה לא באמת רצון שלך, זה פנטזיה". או "זה עוד עלול לקרות" או " אחרי שזה יקרה לך, נראה אותך מדבר")
(אה, וכמו כן הפוסט הזה הוא מין תגובה גם לשרשור בפורום שהתחילה ליידי תמרה, שגרם לי לחשוב קצת על רצונות ופנטזיות של נשלטים לעומת שולטות, ואיפה, בעצם, יש מקום לשניהם?)
אז את מה שכתבתי שם, שאני רוצה להיאנס באמת, כתבתי לא כלאחר יד. הייתה מחשבה מאחורי זה. וכן, זו לא פנטזיה, זה רצון. מאוד אפל, אבל רצון אמיתי. מה ההבדל בעצם? מצאתי לנכון להרחיב נקודה זו כאן.
נתחיל אולי בהסבר המקסים של מיכאל אנדה, הסופר שכתב את "הסיפור שאינו נגמר". אנדה מאוד לא אהב את הסרט שעשו על ספרו, וכתב טקסט קצר (ומאוד משכנע בעיניי, למרות שאני מאוד אהבתי את הסרט) ובו הוא פירט מה הוא לא אהב בסרט. בין היתר, הוא מאוד לא אהב את משפט הסיום האלמותי של הסרט, "בסטיאן, למה אתה לא עושה מה שאתה חולם?", כי הוא סותר, לדבריו, את כל המסר של החלק השני של הספר שמוביל למשפט אחר – "בסטיאן, למה אתה לא עושה מה שאתה רוצה?".
למי שלא קרא - בחלק השני של "הסיפור שאינו נגמר", (חלק שכלל לא מופיע בסרט הראשון), בסטיאן נשאב לתוך ארץ פנטזיה, ויוצר אותה בעצם מחדש תוך כדי כך שהוא שוכח פיסות חיים שלו, ומתנתק מהמציאות עצמה. רק אחרי שהוא הולך לאיבוד כמעט לגמרי, הוא מבין שהרצון היחיד שלו, האמיתי, הוא להציל את אביו, ובכך הוא חוזר למציאות.
וככה גם אנחנו קצת, הנשלטים והנשלטות, נכון? אנחנו נשאבים לתוך ארץ פנטזיה. אנחנו אפילו משנים לפעמים את המציאות כפי שאנחנו תופסים אותה, כדי לחיות קצת את הפנטזיות שלנו, לצקת בהן מעט מציאות. ובכל מקרה אנחנו מקדישים להן המון מחשבות וזמן, ומאדירין אותם באתרים מסויימים מאוד (:. אנחנו הולכים הרבה לאיבוד בארץ הזו, בפנטזיה כדי להחיות אותה, לפעמים על חשבון החיים עצמם. ואפילו כשאנחנו כבר חוזרים לחיים, היא תמיד שם. פנטזייה. מחכה לנו.
ובאמת, כמו שאנדה אמר, החוכמה האמיתית היא למצוא, מתוך האיבוד לדעת הזה, את מה שאתה *רוצה*. כאן אני חלוק על אנדה – בשביל שזה יקרה, לא מספיק להסתובב סחור סחור בפנטזיה, ולקרוא לדברים בשמות, כפי שבסטיאן עשה. אתה תמיד צריך להתנגש עם המציאות בשביל להתקדם. לעשות סשנים אמיתיים, להיות במערכת יחסים בדסמ"ית במשך שנים. ועוד אחת ועוד אחת... ובכל פעם לתת למציאות לשנות אותך, ולשנות את ארץ פנטזיה כך שתתאים לך החדש. ואתה נשאר ילד מפגר, עם המון פנטזיות, אבל אחרות, וגם הן משתנות, ונהיות מורכבות יותר ולפעמים גם פשוטות יותר. אחרות.
אז אחרי כל זה, אני רוצה, ממש רוצה שמישהי תאנוס אותי באמת. וזה מתוך הבנה מה חסר לי, ומה קשה לי באמת בלהיות נשלט: קשה לי לא להיות נחשק. קשה לי לא להיות אוביינקט מיני. אף פעם באמת לא הייתי, ואונס זה להיות אובייקט מיני אולטימטיבי, טהור ומזוקק:
היא לא עושה איתך יחסי מין כי היא חייבת. לא כי היא מחבבת, ורוצה לעשות לך טוב. היא לא עושה איתך יחסי מין מפרץ אהבה אליך, כי רק אתה נוטע בה ביטחון. או כי עברתם הרבה ביחד והיא מרגישה קירבה אליך. היא לא מזדיינת איתך מרחמים. ולא כי מגיע לך. לא. היא *רוצה* את הגוף שלך, ואולי גם של אחרים, אבל שלך, כרגע. בשבילה. טהור ולא קשור למציאות.
ואני מקווה שאני לא פוגע באף אחת שזה קרה לה. אני לא מזלזל ברוע של האונס, ובחומרה שלו. מי שאנס צריך לשבת בכלא ולהנמק וגם זה לא מספיק. כי אונס של אישה הורס לה את החיים, ו*מוציא* לה את ההקשר מחייה. ומכניס אותהם להקשר אחר: ההקשר של היותה קורבן בגלל שהיא אשה. ולמעשה כזה יש את כל ההקשר התרבותי הנלווה, וזה אך ורק כי הוא איש רע מאוד. שעשה מעשה רע מאוד. אין שום פשרה פה.
אבל האשה שתאנוס *אותי*, לא תוציא בכלל את החיים שלי מהקשרם. זה שונה מאוד מאונס של אישה. היא פשוט תראה לי שאני נחשק. זאת חוויה לגמרי אחרת.
וזה קשור לשרשור של תמרה, כי היא דיברה שם על תחושה של החפצה מצד נשלטים רבים. התחושה שמה שהם רוצים ממנה, דהיינו מימוש הפנטזיה המינית שלהם, לא קשור בה, זאת יכלה להיות כל מישהי אחרת. אז תמרה: אני מבין את זה, שכלתנית. אבל לא רגשית. וזאת בעייה גדולה, שאני בטוח שמשותפת לרוב הנשלטים: אני לא באמת יכול להזדהות עם התחושה שלך הזאת, עם המועקה הזאת, שכנראה משותפת להרבה שולטות. אני לא יכול להבין באמת, ברגש, את מה אמרת. פשוט – כי אף פעם לא חיפצנו אותי. אף פעם לא באה מישהי ורצתה ממני את מה שהיא רוצה מכל אחד אחר. ואני פאקינג כלכך רוצה שזה יקרה! אז כאן החוויה שלנו כלכך שונה...
כי אני לא מאמין שאני באמת יכול להיות נחשק בצורה כזאת, חסרת הקשר, פראית.
( ואם זה כבר קרה פעם אחת, אז ישר אני מוכיח לעצמי שזה לא באמת מגיע לי, הטוב הזה.)
