כשלוח השחמט של החיים יפגיש בנינו, ארצה להוציא לרגע את הראש מהמירוץ ולהניח אותו על כתפך. להפסיק לרגע להיות הסופרוומן ולהיות לכמה רגעים הילדה הקטנה שלך.
המטפלת שבי תכיל את השדים שלך. ספר לי הכל, כל סנטימטר של כאב וחוסר יכולת, צלקות ישנות ופחדים חדשים, חלומות שהתנפצו ושבילים בוערים בהם אתה חייב ללכת. אני אקשיב, ואחזיר לך את הכל אחרת. רך יותר, רחב יותר. אמסגר לך את המציאות כך שתוכל להתמודד איתה ולהרגיש חזק כשאתה בדרך.
המזוכיסטית שבי תכיל את החיה שבך. את ההנאה שלך מהכאב שלי, את הפנטזיות הכי אפלות והרצונות הכי חשוכים בלב שלך. אני לא נבהלת. אני פה. לתת לך מקום לפרוק עליי. להכאיב לי.
אחרי שייגמר הכל אנגב את דמעות ההשפלה והכאב שספגתי למענך בתשוקה, אקום על רגליי ואחבק אותך.
הדאדי שבך יעטוף אותי. ילחש באוזניי שזה בסדר. זה בסדר לפעמים להניח את הכל ולשים את עצמי בין ידיך הגדולות. להרגיש כמו הילדה שלך.
כשלוח השחמט יעשה איזשהו מהלך וניפגש:)
