רצה עם זאבים

כבר ברבע לשמונה התיישבה נירית ליד מסך המחשב והתחברה לסקייפ. המתח הרג אותה. היא הקישה את הכתובת בידיים רועדות וציפתה לתשובה. הסימון היה ירוק, אך לא התקבלה תשובה. היא בדקה את המצלמה והרמקול, שלא יהיו תקלות והתחברה בנתיים גם לדף המעריצים שלה בפייסבוק, לשאוב עידוד. הודעות ההערצה היו רגילות. כמה שבחים, כמה "איזה כוסית" ו"תעשי לי ילד" וכמה "אני לא מבינה איך הפרחה הזאת הצליחה", אך בין שלל ההודעות היתה אחת שהחסירה פעימה מלבה: "נירית טל - לא תמימה כמו שחשבתם. בקרוב בעיתונים". הניק היה "אחת שיודעת". זאת בטח היא, הבת זונה. התחשק לה להרוג אותה, אך במקום להעיף לה סטירה, היא תאלץ ללקק לה את התחת. אין צדק בעולם.

אחרי דקות שנראו כנצח, הגיעה השעה שמונה והיא הקישה על הכינוי הירוק שוב. הפעם ענה לה קול של אשה. להפתעתה, זה לא היה קול בלתי נעים. אמנם קול של אשה סמכותית, אך היה בו משהו נעים לאוזן, כמעט מוכר: "שלום נירית. אני שמחה שהיית חכמה מספיק והגעת. תפעילי את המצלמה ובואי לא נבזבז זמן על סמול טוק - מה תשובתך?".

נירית ראתה את תמונתה הקטנה בצד וכיצד סומק משתלט על לחייה. "חכי רגע. בואי נדבר על זה. מה דעתך שאשלם לך בכסף תמורת התמונות? יש לי חסכונות לא רעים, את יודעת?".

צחוק מתגלגל נשמע מהמחשב. "מתוקונת, יש לי יותר כסף ממה שתוכלי לחסוך בחמש עשרה דקות התהילה שלך, גם אם הן ימשכו חמש עשרה שנים. לא עובד עליי ועכשיו, תפסיקי עם המשחקים. תשובה פשוטה - כן או לא ושיהיה ברור - מה שיקרה, יקרה במציאות, לא רק כאן".

נירית רעדה. על האופציה הזאת היא לא חשבה. היא ניסתה למשוך זמן, בתקווה שיעלה בראשה איזה רעיון גאוני שיוציא אותה מהסיטואציה ההזויה הזאת. "אפשר לשאול אותך שאלה אחת?".

"כן ילדה, תשאלי, אבל אל תמשכי יותר מדי זמן. חבל. בסופו של דבר תאלצי לציית לי ואין לי חשק לחכות יותר".

"אוקיי", ענתה נירית ברעד, "למה? למה את עושה את זה? עשיתי לך פעם משהו רע בטעות?".

שוב נשמע הצחוק המרושע ההוא. "לא מתוקונת, לא עשית שום דבר רע. את ילדה טובה בסך הכל, חוץ מכמה שטויות שעשית. את יודעת מה? בואי נשתעשע קצת ונצפה בהן". על המסך החלו להופיע תמונות מתחלפות: היא מוצצת לחבר שלה לשעבר, בשרותים ציבוריים. היא כל כך אהבה אותו...
היא משתינה מאחורי עץ ביום צילומים ארוך, היא מחטטת באף בנהיגה. זה הספיק לה: "דייייי", צעקה, "הבנתי. אבל למה בת זונה? למה?".

"אה, זה פשוט", ענתה האישה בחיוך, "כי אני רוצה. כי זה מגרה אותי להפוך אותך לשפחה שלי, לשייכת לי, לצייתנית לי ללא גבולות".

"אבל אם רצית אותי, למה לא התחלת איתי? כבר קרה לי שנשים התחילו איתי".

"כי הפנטזיה שלי היא לא לעשות אותך. זה משעמם וגם את לא יותר מדי מרתקת. הפנטזיה שלי היא לאלף אותך להיות הכל שלי - החור שלי, הכלבה שלי, הזנזונת שלי. חוץ מזה, שמחרמן אותי לסחוט אותך. עכשיו זה ברור?"

"כ..ככן". ענתה נירית והחלה להתבלבל. המילים הללו גרמו לה לחוש שהיא נשתלת באדמה, אבל איזה ברירה יש לה?

"תשובה והרגע", אמרה האישה. "את תצייתי לי מרגע זה או שבא לך לראות כמה תמונות יפות שלך ב'רייטינג' וב'פנאי פלוס'?".

האינפורמציה עברה במהירות בראשה של נירית. את מי היא מכירה בעיתונים הללו? איזה קשרים תוכל להפעיל תמורת טובות הנאה? שום דבר יותר טוב מהמפלצת הזאת, כולם ישמחו לראות אותה נופלת. "אני אציית", ענתה, "כמה זמן ימשך הסיוט הזה?".

"בדיוק עד שימאס לי ממך ואז תהיי חופשיה ואל תדאגי, ילדונת, אני מואסת מהר בצעצועים החדשים שלי ועכשיו, עוד דקה יצלצל לך פעמון האינטרקום. תפתחי לשליח ותני לו טיפ יפה וחזרי מהר לכאן ".

נירית לא הספיקה לענות והאינטרקום צלצל. היא חיכתה לשליח, נתנה לו טיפ, חתמה לו "בשביל הילדים" וחזרה למחשב עם החבילה שהשאיר לה.

"ילדה טובה", אמרה האישה, "עכשיו תפתחי".

נירית החלה לפתוח את החבילה, מגלה בה שלוש אריזות מתנה. במצוות האישה, היא פתחה את הקטנה ביותר, ראשונה. בפנים חיכתה שרשרת שהורכבה מבד קטיפה ורוד ועליו הושחלה טבעת עגולה כסופה.

"זה קולר האימונים שלך, ילדה. את מבינה? את תצטרכי לעלות בסולם הדרגות. את תתחילי בלהיות רק החור שלי, הטבעת העגולה מסמנת את האפס המוחלט, העגול, החור העגול-השלם. כשתעלי בדרגה, תקבלי קולר של זנזונת וכשממש תצטייני, תקבלי קולר של כלבה".

"ולמה את חושבת שארצה להצטיין?", שאלה נירית בכעס ועלבון. אפס? שמישהו יקרא לה חור ואפס? היא מלכת הילדים של ישראל!

"את תרצי מותק, הו כמה שאת תרצי", אמרה האישה וצחקה בקול.

נירית קפצה את ידיה, מחזיקה עצמה לא לשבור את המסך. היא עוד תראה לאישה הזאת מאיפה משתין הדג, אבל בנתיים, בנתיים היא תשחק אותה הכי צייתנית שיש, עד שתניח ידה על התמונות.

"שיחקנו מספיק, חור, הגיע הזמן להתחיל לעבוד", אמרה האישה וציוותה: "תתפשטי. אני רוצה לראות אם החור שלי יפה גם בלי בגדים".

"תגידי, השתגעת? זאת מתיחה? זה חיים הכט שרוצה לדעת מה אנחנו היינו עושים? די. אתם לא נורמלים. זה לא מצחיק יותר".

"חיים הכט היה מת", צחקה האישה והמשיכה, "ואני יודעת בדיוק מה את תעשי. תתפשטי חור, גבירתך אמרה לך שהיא רוצה לראות אותך עירומה, או שאולי את זקוקה לתזכורת נוספת?".

נירית החלה לפשוט את בגדיה לאט, כשהדמעות החלו מציפות את עינייה.

נירית טל היתה הטאלנט החדש של "תמי הפקות". היו בה כל הכישורים הדרושים לכוכבת חדשה: קול מדהים, גוף מושלם, יכולת לנוע בצורה שתגרום לכל גבר לעבור לדום ומבט תמים של ילדה בחנות ממתקים. בנוסף, היא היתה אינטיליגנטית במיוחד ואמביציוזית מכל מתחרותיה. לא בכדי הפכה תוך זמן קצר לכוכבת הילדים המובילה בישראל וקיבלה תוכנית משלה בערוץ הילדים.
היא עדיין לא התרגלה לכך שחבורת מעריצים מחכה לה מתחת לביתה, לכמות החברים בעמוד המעריצים בפייסבוק ולסכומים שהציעו לה עבור הופעות פרטיות בימי הולדת.

החיים נראו כמעט מושלמים. אם רק היתה מוצאת אהבה, לא היה לה מה לבקש יותר מהיקום. כשהגיע המכתב האנונימי, היא חשה כאילו עולמה מתמוטט עליה באחת. לכאורה הוא לא הכיל הרבה. תמונה ומשפט. רק שבתמונה ראו אותה מסניפה שורה לבנה בתא שירותים ב"פיץ'", משהו חד פעמי שעשתה לפני שנתיים בעידודו של איזה סטוץ ועדיין לא הבינה למה. השורה המודפסת אמרה: "אם את לא רוצה שהתמונה הזאת תתפרסם בכל כלי התקשורת, צפי להוראות ומלאי אותן במדוייק".

נראה היה שלבה עסוק בריצת מרתון, בעוד שאר גופה רוצה פשוט להתעלף. היא חשה בחלום בלהות. אם התמונה הזאת תתפרסם, הקריירה שלה תתרסק, הכסף יחדל לזרום ולא יהיה לה איך לשלם עבור כל הדברים שקנתה כאילו אין מחר, היא לא תוכל לעזור יותר להוריה וגם לא תמצא אף עבודה חלופית בשנים הבאות. איך מפסיקים את הסיוט הזה? בסיפורים תמיד מגיע נסיך שמציל את הנסיכה מכל מצוקה ונירית ידעה שאין אף נסיך בסביבה ורק היא תצליח להציל את עצמה.

כעבור יומיים מתוחים, הגיע המכתב השני. הפעם צורפה אליו תמונה שלה משתזפת בעירום בכרתים. מישהו ממש עקב אחריה ודאג להשיג את כל הראיות האלה. מי המטורף הזה? לתמונה צורף מכתב:
"יקירתי, אני מאמינה שעכשיו את מבינה שאני מאד רצינית ומאד יודעת מה אני רוצה. ההצעה שלי פשוטה: את תצייתי לכל גחמה שאעלה בדעתי ובתמורה, התמונות הללו ישרפו, כשאמאס בשירותייך. כנסי הערב בשמונה לסקייפ, צלצלי לכתובת הבאה, הפעילי מצלמה ותני לי את תשובתך הסופית. אם התשובה חיובית, את תתחילי לשרת אותי כבר הלילה. אם לא- התמונות ששלחתי לך ותמונות נוספות שאספתי, יפורסמו בעיתוני סוף השבוע. בברכה, גבירתך".

אישה? אישה היתה מספיק מטורפת לבצע את הסחטנות הזאת? ואולי כדאי לפנות למשטרה? רעיון גרוע מאד. המשטרה עסוקה בתקופה האחרונה בעיקר ביחסי ציבור. הם מאד יהנו לגלות כיצד תפסו את כוכבת הילדים מסניפה. היא לא תסכן את כל מה שהשיגה בעמל כה רב. בשמונה היא תתחבר לסקייפ ותתחנן בפני הסחטנית הזאת, להמיר את בקשתה בסחיטה כספית. בזה היא תצליח לעמוד.

השנה האחרונה היא שנה של שיעורים עבורי, של יציאה מתוך תקיעות גדולה למסע של גילויים וכמו בכל צמיחה, הוא מלווה בשמחה מחד, אך גם בכאבי גדילה, ויתורים לא קלים ושינויים תכופים. קמתי הבוקר בתחושה שאני באחד מהשיעורים הכי גדולים שחוויתי בחיי וכמו בצמתים אחרים בחיי, חיפשתי תשובה למהו השיעור שאני לומדת בימים אלה.

פניתי לקלפי הזן שלי, שתמיד אני מוצאת בהם חוכמה. לא מדובר בקלפים חוזי עתידות למיניהם, אלא בקלפים המלאים בחוכמת חיים של אושו ותורת הזן. הם לא באים לומר לך מי אתה ומה צפוי לך, אלא לתת לך כיווני חשיבה. שאלתי - מהו השיעור שאני לומדת כעת? הקלף שיצא הוא "הרפתקה".

אני מצטטת לטובת אלה שעוברים שיעור דומה או יכולים ללמוד משהו, כשם שאני למדתי:
"הזן אומר שלאמת אין שום קשר עם סמכות, לאמת אין שום קשר עם שום מסורת, לאמת אין שום קשר עם העבר - האמת היא ידיעה אישית מהפכנית, עליך להגיע אליה. הידע ודאי, החיפוש אחרי הידע האישי מסוכן מאד מאד. איש אינו יכול להבטיח אותו. אם תשאל אותי אם אני יכול להבטיח משהו, אומר שאינני יכול להבטיח לך דבר. אני יכול להבטיח רק סכנה, המעט הזה הוא בטוח. אני יכול להבטיח רק הרפתקה ארוכה עם כל האפשרויות לטעות בדרך ולעולם לא להגיע למטרה. אך דבר אחד בטוח: החיפוש עצמו יעזור לך לגדול. אני יכול להבטיח רק גדילה. סכנה תהיה שם, הקרבה תהיה שם, אתה תנוע בכל יום לתוך הלא נודע, לתוך הלא מסומן, ולא תהיה שום מפה ללכת לפיה, שום מדריך ללכת אחריו. כן, יש מיליוני סכנות ואתה יכול לטעות בדרך, אתה יכול ללכת לאיבוד, אך זאת הדרך היחידה בה אדם גדל. חוסר ביטחון הוא הדרך היחידה לגדול, התמודדות עם הסכנה היא הדרך היחידה לגדול, קבלת האתגרים של הלא ידוע היא הדרך היחידה לגדול".

קראתי את הקלף וקיבלתי המון. אם יש משהו שלמדתי השנה זה לא לפחד מהלא ידוע, לוותר על הבטוח והמוכר, כשיש צורך בכך ולצאת להרפתקה של חיי. בהרפתקה הזאת אני לומדת על עצמי יותר מאי פעם ואני נרגשת מכל דבר חדש שהשיעור הזה מביא לי. הוא מלמד אותי לשחרר איפה שצריך, לוותר גם כשקשה, להתמודד עם מה שכואב בדרך ולקבל את כל הטוב והאהבה שיש מסביבי בזרועות פתוחות, ללא יראה, באהבה.

קיבלתי הבוקר מייל, למייל הפרטי שלי, מגבר שטוען בתוקף שמצא מודעה שלי ושל בעלי באתר קוקהולד. הוא כינה אותי "אניגמטית" ולא בשמי האמיתי ופנה בעצם לבעלי במייל, הציג את עצמו והציע להצטרף אלינו.

זה היה יכול להיות נחמד, רק שבעלי ואני לא פרסמנו כזאת מודעה ולא מעוניינים בכך.

אם זה מעשה נקמני של מישהו, זה אינפנטילי עד דבילי מאד.

ואם מישהו נתקל במודעה הזאת, אשמח אם תשלחו לי לינק, כדי שאדאג להסירה (חיפשתי ולא מצאתי).

שבוע נפלא לכולם.

לכל הזורמות והנתקעות בסיבובים,
למפנטזות ולמגשימות הפנטזיה ובעלות השד העדתי,
לאלו שדומים ל... ומקסימים בפני עצמם,
למי שלא הכרתי קודם, אבל אני מתכוונת להכיר יותר מקרוב מעכשיו,
למי שהיה להם קשה בגלל היום הזה ובכל זאת בחרו לחלוק את סיומו איתנו,
לאופי העוגיות המטיסות והעוגות האחרות,
לעורכים ולעוסקים במלאכת הקודש של עיצבון פרות קדושות,
למשכרים, לנאציות הכלבים
ולכל מי שעשה את חג העצמאות הזה לכל כך שמח.
היה לי כיף איתכם }{

נתחיל בפנטזיה שהתחלתי לכתוב. נהנתי מאד להתחיל אותה, אבל אני לא רוצה להמשיך אותה. משהו בכך שזה קשר שמתחיל בהונאה לא מתחבר לי אליי. פנטזיה חדשה בדרך:) (ותודה לאהובי שעזר לי להבין למה נתקעתי כשכתבתי בכזה כיף). וכן, דווקא היה בה משהו מהמציאות, רק ששם לא היתה הונאה.

אתמול, בפעם הראשונה בחיי, התחברתי ליום הזיכרון ממקום אחר. כל שנה זה כואב וקורע את הלב, אבל השנה, צפיתי בכל האמהות שאיבדו את ילדיהם ורק המחשבה שזה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו, הבהירה לי פתאם את גודל האסון והכאב. משתתפת בצערם של כל מי שהיום הזה הוא יותר מיום זכרון כללי עבורו.

בגן לא מציינים את יום הזכרון. הפיצים קטנים מדי. אז חילקו להם בלוני פטיש ליום העצמאות ופיצה קיבלה הצעה ראשונה להלקות מישהו. היא ישבה עם שיחיה במזללה ופתאם ניגש מישהו מבוגר וביקש שתתן לו עם הפטיש בראש. פיצה ענתה "לא!" וקיבלה בבית שבחים והסבר על כך שהיא ממש לא חייבת להיות נחמדה לאנשים שהיא לא מכירה ושמבקשים כל מיני בקשות.

והערב-ערב כיף עם חברים. הכל כבר מאורגן ויהיה שמח. וחשבתי על סטארט אפ היסטרי - בייביסיטרים לימי חג ומועד. מי חשב שכל כך קשה להשיג כאלה. אז למי שנתקע בלי, מצטערת שלא תהיו ובפעם הבאה...

*סיפור חדש בהמשכים. מקווה שתהנו לקרוא אותו, כפי שאני נהנית לכתוב אותו. כל קשר למציאות מקרי בהחלט (או שלא) 😄
----

באותו הערב הייתי במצב רוח רע במיוחד וחיפשתי שעשועים שיסיחו את דעתי. כדי לא להתקל במתחילים למיניהם, נכנסתי לצ'אט בדס"מי חדש, בכינוי של גבר. ישבתי ובהיתי בשיחה הכללית, חושבת לעצמי כמה לא בא לי לצוד דבר. לא יודעת מה בכינוי המאד ונילי שלה משך אותי, אבל החלטתי לפנות אליה.

שכחתי לרגע שאני בכינוי של גבר וכעבור דקת שיחה, כשנזכרתי, היה מאוחר מדי להתחרט. היא התעניינה בי כגבר וכמאסטר אופציונאלי וכעת, כשמצאתי אותה, לא התכוונתי לתת לה לברוח. נכנסתי לתפקיד, מציינת את כל העובדות עליי, רק בהיפוך מין. משהו בה היה כה מרתק ואחר, כה רהוט, אינטיליגנטי ונוטף סקס אפיל, שידעתי שאני חייבת אותה, חייבת לצוד אותה ולהפוך אותה לשלי.

ככל שהשיחה התקדמה, חשקתי בה יותר. השיחה התנהלה כדרכן של שיחות פיתוי מוצלחות, כריקוד של צעד קדימה-שניים אחורה, סיבוב וחוזר חלילה. ריקוד של רקדנית מיומנת עם רקדנית מתחילה. את התשוקה שלה יכולתי לחוש דרך המסך, משולבת בחשש. בסיומה של השיחה ציוויתי עליה להכנס לצ'אט למחרת באותה השעה. כשהיא אישרה שתציית ותגיע, אמרתי משפט נוסף: "יקירתי. אני לא גבר. אני אישה. הכינוי לא נועד להטעות אותך, אבל מתנצלת, לא יכולתי להפסיק. אם תרצי, תהיי כאן מחר, כפי שקבענו", אמרתי והתנתקתי מהצ'אט.

את היום למחרת העברתי בפרפרים בבטן, כפי שלא היו לי מזמן. יש מילה שאני מרבה להשתמש בה עם עצמי: "הקסמות". הקסם הזה שמתרחש בין שני אנשים שמגלים זה את זה ברגע ויודעים שזה שם ושזה קסום ואחר מכל השאר. את ההקסמות הזאת, חשתי איתה.

המרתי מול עצמי אם היא תכנס או לא ומה תאמר. ידעתי שמעולם לא היתה עם אישה ואף לא היו לה פנטזיות מודחקות בנושא. מהשיחה שניהלנו, הצלחתי להבין שיש בה אפילו רתיעה מינית מנשים. מצד שני, ידעתי כמה השיחה גירתה אותה וההימור שלי היה שהיא תחזור. ורציתי אותה. רציתי אותה כילדונת שלי וככלבונת שלי. רציתי לקחת אותה, לאלף אותה, להשתמש בה, לשייך אותה. רציתי שהיא תרצה את אותו דבר, לא פחות ממני וידעתי שהיא התחילה לרצות את דמות הגבר שהייתי לרגע. עכשיו הגיע הזמן שתרצה גם את האישה שאני.

בערב נכנסתי לצ'אט בהתרגשות. היא כבר היתה מחוברת ומיד נכנסה לי לפרטי "אני זועמת עלייך, איך העזת? איך העזת לתת לי להפתח כך ולחשוב שאני נפתחת אולי מול המאסטר הבא שלי כשבעצם נחשפתי להצגה? תתביישי. מי את בכלל?".

זה היה צפוי והאמת? הגיע לי. הסברתי לה שרק יצאתי ממערכת יחסים ולא התחשק לי להכנס לאף שיחה, אבל משהו בה משך אותי ואין לי אלא להתנצל על כך שלא התוודתי על מיני קודם ועכשיו יש לה שתי ברירות. ללכת כועסת או לתת לנו סיכוי. "אמנם אין לי זין אמיתי, יקירתי", אמרתי, "אבל אני שולטת מאד אמיתית ואני חושקת בך מאד ברצינות. אז או שתעשי אחורה פנה או שתקבלי את התנצלותי הכנה ותתני לי לקחת אותך למקום בו שתינו רוצות שתהיי - לרגליי".

היא חיכתה שנייה וענתה "את יהירה וחוצפנית, תשכחי ממני, ביי" והתנתקה מהצ'אט.

הימרתי שוב מול עצמי: מחר היא תכנס בכינוי חדש ורק תבהה בכינוי שלי. אולי גם מחרתיים. תוך שלושה ימים היא תחזור.

אומרים שמי שיש לו מזל בהימורים, אין לו מזל באהבה. הפעם, גם המשפט ההפוך התגלה כנכון.

המשך יבוא

ביום השואה אני מדליקה שלושה נרות זכרון - זוג לסבא ולסבתא שנרצחו בשואה בסלובקיה ולא הכרתי מעולם ונר אחד לסבתא העירקית שלי, שנפטרה בדיוק ביום השואה.

אמא שלי היתה ילדה בת שלוש, ששיחקה בבובה על נהר הדנובה בברטיסלבה, כשהוריה הודיעו לה שחייבים לצאת לדרך, למחנות עבודה. רופא המשפחה, יהודי שידע היטב מה מתרחש במחנות ואף עבד בהם, ליווה אותם לרכבת ואז, בהארה של רגע או טירוף של שנייה, הציע לקחת את הילדה עד שיחזרו. ההורים נרצחו במחנות ואמא שלי עלתה עם הרופא לארץ, כשהיתה בת שמונה. דודה שהגיעה לבקר את שארת בשרה ששרדה-אמי, נישאה לרופא ועד לגיל שתיים עשרה אמי לא ידעה שהיא מאומצת.

אבל יש לה זכרונות. זכרונות כואבים וחיים. על היום בו הרופא השאיר אותה עם אשה נוצריה ועזב לחודש עבודה במחנות ובזמן הזה הגרמנים באו לתבוע אותה בטענה שהיא יהודיה, אך אמי התפללה מולם תפילות נוצריות וניצלה. על היום בו נלקחה לבית חולים בגלל תת תזונה והגרמנים הגיעו כי שמעו שיש בבית החולים ילדים יהודים והיא התפללה מולם לקדושים וניצלה ואיך ראתה את הנוצריה מתאבדת מולה וניצלה על ידי השכנים. חייה של אמי הם נס מתמשך.

גדלתי על סיפורי שואה, כמו שילד אחר גדל על כיפה אדומה וביום הזה, אמי ואני, שתינו מדליקות נרות נשמה. היא על ילדותה האבודה ועל הוריה שלא ישובו לעולם ואני על סבי וסבתי ועל ילדותי שלי, שהיתה כה שונה לולא ההיסטוריה של אמי.

ועוד נר זכרון אחד אני מדליקה לסבתי השנייה, סבתא שהיתה לי כאם שנייה. סבתא של סיפורי שחרזדה ואבירים על סוסים לבנים-ערביים. סבתא שהיתה היחידה במשפחה שהתחתנה מאהבה וחיללה את כבודה בכך שלא הסכימה להנשא עד לגיל 18, סבתא של קובה וריח של בית, סבתא שיש לי איתה חשבונות בלתי סגורים ושביום שואה אחד, מיד אחרי הצפירה, הודיעו לי על מותה ממחלה קשה.

דווקא עכשיו, כשיש לי ילדים קטנים, אני מצליחה להרגיש את החיסרון הזה בסבתות משלי, לראות כמה אהבה של סבתא מעצימה ונפלאה ולהתגעגע לסבתא אחת, שעם כל הכאב, מעולם לא הפסקתי לאהוב ולסבתא שנייה, שלא הכרתי מעולם. מי יודע מה היה קורה אם ולפעמים, אני פשוט מתבוננת בניסים ובמוזרויות ובסיפורים של המשפחה שלי וזוכרת שמי שאני זה גם בזכותם, בזכות מה שנתנו ומה שנלקח מהם ומאיתנו.

אתמול היה ערב בנות מקסים, לחגיגת יום הולדתה של לולי האחת והיחידה.
הרבה בנות שאני מכירה ואוהבת ושהיו מקסימות כרגיל וכמה שהכרתי יותר טוב בדרך ונהנתי מכל דקת הכרות. תודה לזרונת על הארגון והכיף.

והבוקר הגיעה חמותי, להלן טטה, עם מתנה חדשה לילדים - שני שוטי רכיבה לסוסי הצעצוע שלהם. פיץ עסוק כרגע בלהצליף בסוסים ופיצה בלהצליף בנו. אחר כך אומרים שזה לא גנטי. ומי שלא ראה את החיוך המאושר שלה, לא ראה חיוך מאושר מימיו.

באמצע הטיול, בנסיעה אחת ארוכה, הילדים ישנו, שדות ארוכים וירוקים, פרות רועות באחו, כמה טחנות רוח, המחשבות שלי נדדו להן אליך וחשבתי לעצמי שזאת הנסיעה הרגועה הראשונה שלי מזה שנים.

הייתי מנותקת מאינטרנט וטלפונים ובכל זאת ידעתי שאתה כאן, מחכה לי, שהאהבה שלך שלמה ויציבה, שלא תיצור לי דראמות, שלא אחזור לבגידות ושקרים. שאתה פשוט כאן, אוהב ומצפה לי ושהכל יהיה יציב וקיים ושלם ונפלא כשאחזור, בדיוק כפי שהיה לפני שהלכתי ונשמתי עמוק ונהנתי מהשקט והרגשתי את הנעימות הזאת מציפה את כולי.

אתה מעניק לי את השילוב המושלם בין סערות חושים מטורפות לשלווה בלתי מעורערת, לידיעה מוחלטת של כמה אתה מאוהב בכולי, כפי שאני בך ושהמרחק לא משנה זאת והודיתי עליך ועל התיקונים שאתה עושה לי ועל האהבה הזאת שלנו, שכמו נשלחה לי משמיים ושרתי לעצמי בלב את "באת אליי את עיניי לפקוח" והתגעגעתי אליך עוד יותר.

והחיבוק שלך. כמה שאני מחכה לחיבוק שלך, זה שמכרבל ומוחץ ועוטף ומתכרבל ומצמיד לנו לב ללב. כמה שאני מתגעגעת אליו ולכל מה שיבוא אחריו...