רצה עם זאבים

שבוע וחצי הדמעות שלי התאפקו
והייתי חזקה והייתי תומכת והייתי יציבה
והייתי בשבילה וידעתי שאסור לי לבכות,
כי הדמעות יציפו בי את כל מה שהודחק
ולא אוכל להיות כל אלה וכל מה שחזרתי להיות,
מאז שאני איתך.

ואז נפגשנו
ועשית לי אהבה
ועשיתי לך,
בעוצמה.
בכל כך הרבה עוצמה.
ואחר כך חיבקת אותי,
כירבלת אותי אלייך
וקראת לי "ילדונת שלי"
וזה הספיק.
הכל יצא.
הן זרמו כשהגב שלי מופנה אליך
ואחר כך אל בית שחיך.
ולרגע, נתתי לעצמי
להיות כל כך נזקקת,
כל כך חשופה
וכבר מזמן, שלך.

והבוקר, נפגשתי עם חברה,
חברה של שנים,
לא משהו קבוע, לא משהו מחייב,
חברה שנפגשים איתה פעם ב..
וזה תמיד הכי קרוב שיש,
והיא סיפרה משהו
וכל מה שרציתי זה לחבק אותה,
לכרבל אותה,
לעטוף אותה,
לנשק אותה,
לזיין אותה,
לקחת אותה,
לשייך אותה,
לאהוב אותה
אז - התחלתי איתה.
בפעם הראשונה אחרי שנים,
למרות שהיו שם גם בעבר פלירטוטים,
וטיזינג וכמה וכמה מגעים,
נפרדתי ממנה ושלחתי לה הודעה,
שאני רוצה אותה ושבפעם הבאה - אני עומדת לנשק אותה.
והיא ענתה. ואני רוצה אותה. מאד רוצה אותה.
ושוב נזכרתי בשיר ששרתי לך:
"ורק האהבה קרבה אותי לחיים/ ורק איתך יכולתי להתקרב לאהבה".
ואין פואנטה, אולי שוב-תודה.

יקירתי,

קיבלתי אותך במתנה לפני כשנה, מחבר יקר
ומאז אינך מפסיקה להיות כזאת - מתנה יקרה בחיי.
אני אוהבת בך הכל:
את הנשמה הזכה והיפה שלך,
את היושר הנפלא שלך,
את הכנות החותכת שלך,
את כושר הביטוי המדהים, הרהוט והחד שלך,
את האופטימיות הנצחית שלך ואת הקלילות בה את מביטה במצבים קשים,
אני אפילו אוהבת את הדרך בה את מקללת בעצבים,
באוצר מילים עדין כשל ילדה בת שש.
את מקסימה, מותק
וזכיתי בך בענק.
כל כך הרבה עברנו יחד השנה,
למרות המרחק וכל המשברים
ואני רוצה לאחל לך מזל-טוב הכי ענק שיש
ושתדעי שאני כאן לא מפסיקה להחזיק לך אצבעות,
להגשמת כל המשאלות הכי כמוסות.

ואת יודעת שפעם, אי-פעם, לא ידוע מתי, למה וכמה,
את ואני יהיה גם יותר.
אז יאללה, תתקרבי לך כבר מאי שם,
כי הגעגוע כאן גדול ואני רוצה לחגוג לך לא רק במילים.
ועד אז-מיליון נשיקות וחיבוקים.

השבעה הסתיימה אתמול, כי לא יושבים בחג, אבל אמי תשאר אצלי עד לראשון ורק אז תחזור לחייה בלעדיו.
מדהים כמה מהרע ביותר, צומח דבר הכי נפלא. זה קרה לי יותר מפעם השנה ובכל פעם אני מופתעת מחדש.
פתאם יש לי אמא בבית, משהו שלא חוויתי כל כך הרבה שנים, אמא שמתפקדת כסבתא אמיתית ולא רק אורחת לרגע,
אמא שמבשלת איתי, מנהלת איתי שיחות נפש, עוזרת לי בכל דבר ואני לה, שמשחקת לי בשיער בערב ומכינה לי קפה אחרי שהילדים הולכים לישון,
אמא שאני מוצאת בה שוב את כל היפה והטוב שאיבדתי לפני שנים ולרגע היא הילדה שלי, שנשברת בזרועותיי ללא דמעה וברגע הבא, אני הילדה שלה, ההיא מלפני שנים, שמתרפקת בליטוף שלה. אותו הריח מפעם, של קרם ידיים מעורב בחומר ניקוי. מי ידע שגם המוות עושה תיקונים.

והתחלתי לכתוב בימים האלה את הספר שחלמתי לכתוב במשך שנים, רק שהוא יוצא כל כך שונה מכל מה שחשבתי ובכל זאת, אני מתאהבת בעלילה, כמעט כפי שאני מתאהבת בגיבורות הסיפורים הפורנוגרפיים שלי, רק שהפעם הקשר לסאדו קיים, אך עקיף בהחלט. זה ספר על מוות ועל אהבה ועל הקשר ביניהם. אפילו אני לא יודעת איך הוא יתפתח, רק שהכתיבה שלו בוערת בעצמותיי, יחד עם תאוות החיים שמתגברת בי כל הזמן.

ואני רוצה להודות למי שהגיב כאן ולמי שהגיב בפרטי, לאלה ששלחו אסמסים ולמי שהתקשר. ראיתי הכל, לא תמיד יכולתי להגיב, אבל חיממתם לי את הלב.
ואתה אהוב שלי, ממש בקרוב אני באה אליך לדרך המשי ולחיבוק שלך, אין לך מושג כמה אני מתגעגעת וכמה אני מודה לך על התמיכה והעזרה השבוע הזה ועל זה שכל כך היית כאן בשבילי. זה הפך את הכל ליותר נסבל.

בן זוגה של אמי בשלושים השנים האחרונות הלך לעולמו אחה"צ, חמש דקות אחרי שביקרנו אותה.
כל השבוע היא סיפרה כמה היא מתגעגעת לילדים ולא יכולה להגיע, כי היא מפחדת שיקרה לו משהו בדיוק כשתצא.
אז החלטנו לשמח אותה ובאנו לבקר איתם. בדרך אמרתי לילדים שאולי סבא ישן, כי הוא מאד חולה, והפיצי שלי אמר בקול הקטן והמתוק שלו את שמו של הבן זוג ושהוא רוצה לראותו וכשהבטחתי לתת לו להכנס לחדר השינה שלו, גם אם ישן, הוא מחא כפיים באושר. היה להם קשר מיוחד ובלתי מוסבר ופיצי הגיב לצ' כפי שלא הגיב לאיש. הגענו וצ' ישן. אמא שלי נכנסה לחדרו כל חמש דקות, כדי לבדוק שהוא נושם והכל בסדר. הביקור היה שמח, אבל אני הרחתי את המוות באוויר. כשיצאנו, אמרתי לשיחיה שזהו, המוות שם, זה עניין של שעות. חזרנו הביתה, הילדים הלכו לשחק ואני הכנתי שולחן לקבלת שבת ואז קיבלתי טלפון מאמא שלי "צ' נפטר, אני צריכה אותך, בואי". טסתי לשם, טיפלתי בה ובכל הפרוצדורות, דאגתי שלא תראה כיצד מפנים את גופתו וכשעשו זאת, לא יכולתי לעצור את הדמעות.

איש כל כך יקר, שהיה מתקשר אליי בסתר מדי פעם ומבקש עצות איך להסתדר עם אמא שלי, איש שליווה אותי במשך רב חיי ואיננו עוד ואני שמחה בשבילו, כי הסבל שלו הסתיים.

ואמא שלי אצלי בנתיים, עד ללוויה ואולי גם אחר כך. כרגע היא בהלם מכדי להכנס למיטה בה הוא נפטר.
ואני לא כל כך יכולה לדבר בטלפון או כאן, אבל זהו, הייתי חייבת לכתוב, כרגיל.

ואהוב שלי וחברים, אני אצור קשר כשאוכל. כרגע זה בלתי אפשרי.

אני לא הולכת להכנס לפרטי השבוע וחצי של האבעבועות של הפיצים ושלי, אבל אסכם בכך שהיה שילוב של סיוט עם קירבה עוד יותר חזקה, שצמחה מלהיות יחד בלי סוף, יומם וליל. בכל פעם אני נדהמת מחדש מכמה אפשר להכיר עוד ועוד שני זאטוטים כאלה ולאהוב אותם יותר ויותר, למרות ואולי בגלל, הקושי. והספקנו מאז לעשות כמה דברים נחמדים יחד, כמו ללכת לתערוכת "צבע טרי", שהיתה מדהימה. מסתבר שהקטנים מאד אוהבים אמנות, במיוחד מייצגים, במיוחד כאלה שאפשר לקפוץ עליהם.

ואחרי שכל זה הסתיים, כל מה שרציתי זה קצת שקט מבורך, שיחות רק עם האנשים הכי קרובים, שיתופים הכי פחות אקסביציוניסטיים שיש. כל כך הרבה התרחשויות בחיי, חלקן כמעט מיסטיות, רובן כל כך אישיות, שזה כמעט מצחיק שאני שוב כותבת וכל מה שיש לי לומר זה שיש דברים שהם פשוט אינטימיים מכדי לחלוק.

טוב לי ויש בי איזו שלווה חדשה, בלתי מוכרת. כל הניקיון הזה שאני עושה בחיי ובנפשי, כמו חוקן של הנפש- התהליך לא נעים, לפעמים מסריח, אבל תחושת הטוהר של אחר כך, הכי מדהימה שיש ומפנה כל כך הרבה מקום לטוב ולאהבה שמקיפים אותי.

יש דברים שהשארתי הרחק מאחור, אחרים שעזבתי לרגע, בתקווה לחזור אליהם כשתגיע השעה הנכונה, יש דברים שהבנתי שאין באפשרותי לשנות ושאינם שלי ולמדתי לשחרר ויש דברים שיהיו כאן לנצח, שדבר לא יוכל לשנות או לנצח- הבסיס של מי ומה שאני, של הקבלה שלי אותי והשלמות שבניתי לי, זו שצומחת במקום בו קיימת אמת מוחלטת, מקום בו אני חשופה ומוכנה להרגיש ולקבל עד הסוף, את הטוב והרע.

וכן, אני יודעת שאני קצת אמורפית, אבל את הפוסט הזה כתבתי בעיקר כדי לכתוב, להסביר אותי לי. לפעמים המילים מקבלות משמעות חדשה כשהן יוצאות מהראש אל הכתב וכאן, כאן הכי קל לי לכתוב.

***

ותודה למי שהתעניין בשלומנו.

ולמי ששאל לגבי הסיפור - מבטיחה להמשיך בקרוב.

ערב נפלא לכם.

נ.ב

ואתם שם, אוכלי המשוקצים. חכו-חכו, נעשה לכם קונטרה של ערב אוכל כשר למהדרין, באישור הבד"צ והבג"צ גם יחד. את נחמן מאומן אני אביא להשגיח על הכשרות. אתן תגיעו בלבוש צנוע וחסוד, רצוי שלוש שכבות, פלוס חגורת צניעות, ליתר ביטחון. אתם תגיעו עם ציציות ובגד כפת בראש מילה או לפחות עם ברית מילה. יהיה שמייח (בעזרת הנשים או השם). ד"ש חם ממני ותבלו הכי שאפשר (ובטח שאתם קוראים את זה באמצע האירוע, מכורים).

"מה שתתני לי אקח"...

שיר מקסים, אבל נדמה לי שהמשורר לא התכוון לאבעבועות רוח.
אז עכשיו, חוץ משני זאטוטים מבועבעים, יש גם אמא אחת שמגרד לה נורא.
אני מזכירה לעצמי שהכל תלוי בדוגמא אישית ודוחה את הסיפוק שבגירוד לזמנים פרטיים יותר.
בבוקר אבא אחד יצא למסע קניות של חומר לבנבן שיפסיק לכולנו את המגרד-מגרד הזה
ובבית שלי ישחקו שלוש רוחות רפאים.

וזה היה נורא מצחיק שבגיל ארבעים יש לי בפעם הראשונה אבעבועות, רק שאי אפשר לצחוק שבא לך לגרדדדד.

הפיצים עם אבעבועות ולא יכולתי ועדיין לא יכולה.
אנסה היום.
בנתיים, תהיי חתולה טובה...

הערב הגיע ונירית ניצבה מול ארון הבגדים שלה והתלבטה בשאלה הניצחית 'מה ללבוש?', אלא שהפעם במקום לחפש את הבגד בו תראה טוב, היא חיפשה בגד שתראה בו ממש רע והכי לא סקסית בעולם. בסוף מצאה איזה שרוואל ישן שקנתה בנסיעה להודו וחולצת טריקו ענקית, שהסתירה כמעט את כולה. היא נעלה כפכפי אצבע מגומי וחשה שהיא מוכנה. זה יהיה מצויין, חשבה, אפילו החרמן הכי גדול בעולם יכבה בשנייה מהמראה השלוכי הזה. היא קיוותה להעביר את המסר - 'אני לא מעוניינת, אני כאן כי אין לי ברירה ואעשה ככל שביכולתי להוציא לך את הרוח מהמפרשים'.

בשמונה בדיוק צלצל הנהג של חניתה וכשראה את נירית, עיקם את פרצופו. גבירתו תהיה מאד לא מרוצה. "מה אתה נועץ בי מבטים, אידיוט?", שאלה נירית בעצבים והוא ענה: "כלום, אני רק תוהה כמה עונשים תקבלי מגבירתנו, על הבגדים שבחרת".

"גבירתנו? הפסיכית הגבירה שלך? גם אותך היא סוחטת?".

"לא ילדה, בחרתי להיות שלה וזאת זכות גדולה ובפעם הבאה שתקראי לה 'פסיכית', אני בעצמי אעניש אותך ועכשיו, בואי למכונית".

הם נכנסו למעלית והיא ניסתה לחלוב ממנו מידע על מי זאת המטורפת ולאן הם נוסעים, אבל הנהג שתק. כשהגיעו למכונית, פתח לה את הדלת האחורית ולפני ששמה לב, תפס אותה ואזק את ידיה מאחורי גבה וכעבור שנייה, שם כיסוי לעינייה.

"אתה דפוק? תשחרר אותי מיד. זאת חטיפה. מה זה? תשחרר אותי", אמרה נירית בבהלה.

"מתוקה, השלב הבא שגבירתי ציוותה עליי לעשות, אם תדברי יותר מדי, הוא לשם לך גאג בפה וחבל. זה גם יכאב לך וגם יחרמן אותי ושנינו נסבול. תשתקי בובה, יותר עדיף".

נירית קיללה אותו בליבה, אך הבינה שהוא רציני ושתקה, מנסה לזכור בראשה כל פניה ועיקול בדרך, ליתר ביטחון. כעבור חצי שעה הרכב נעצר והיא הוצאה מהמכונית, עדיין מכוסת עיניים. הנהג סחב אותה בידה והכניס אותה לאחוזה המפוארת של חניתה. כשהגיע למרכז החדר, הסיר את כיסוי העיניים, פתח את אזיקיה ואז יכלה לראות את החדר המפואר ביותר בו שהתה אי פעם, חדר כזה שרואים רק במגזינים לעיצוב.

מולה ישבה האישה, אך מסיכה כיסתה את עיניה. לא ניתן היה לזהות אותה, עד ששמעה את צחוקה המתגלגל. "החור שלי התאמץ מאד להראות זוועה. את ממש פאתטית לפעמים, חור. סטפן, תפשיט אותה". הנהג ניגש אליה בשמחה ופשט את בגדיה, למרות התנגדותה. כעת עמדה עירומה מול האישה הנוראית הזאת, שנכנסה בסערה לחייה ועומדת להרוס אותם, בדרך זו או אחרת.

"החור שלי יפה גם מקרוב", אמרה האישה בקול קר והתקרבה אליה.

"תתרחקי ממני, משוגעת", אמרה נירית ועוד לפני ששמה לב מה קורה, ניחתה על פניה סטירה מצלצלת. "זאת הפעם האחרונה שאת מדברת אליי בחוצפה, ברור חור?".

נירית עצרה בכוח את הדמעות. היא לא תיתן למטורפת לראות אותה בוכה. היא תתן לה את התשובה שהיא רוצה והיא תלחם בה עד טיפת הדם האחרונה שלה, ברגע שתבין איך, אבל כרגע, צריך לענות והיא ענתה: "כן, גבירתי".

"יפה, חור, את לומדת מהר וברור שלא אתרחק ממך. את כאן כדי שאתקרב אלייך הכי שאפשר, את כאן כדי שאהיה בך הכי עמוק שאפשר ושאשתמש בך לעינוגי".

נירית שתקה. חניתה החלה לחוג סביבה, ממששת כל חלק בה. כשזזה בחוסר נוחות, חניתה אמרה בשקט מבהיל: "חור לא זז כשגבירתו בודקת אותו. עמדי ברגליים פשוקות, ידיים מאחורי העורף ותני לי לבדוק את הצעצוע החדש שלי".

נירית שתקה ושוב ניחתה סטירה על פרצופה, סטירה כל כך חזקה שהקפיצה אותה והוציאה מפיה "איייי" יבבני. "עוד לא למדת להגיד 'כן, גבירתי?' ", שאלה חניתה. "אין דבר חור, היום תלמדי לא לטעות וכמה כואב כשטועים".

חניתה משכה בקולר, שנירית לא העזה לשכוח לענוד. במשיכה, הורידה את נירית לרגלייה, הניחה את כף רגלה הנעולה בסנדלי סטילטו על ברכייה של נירית ואמרה: "זה מקומך, חור, לרגלי גבירתך ועכשיו, אבדוק את החורים של החור שלי". היא משכה בשיערה של נירית, עד שפיה של זאת נפער ובבת אחת החדירה שתי אצבעות עמוק פנימה, עד שנירית כמעט נחנקה. "נצטרך לעבוד על זה, חור, הגרון שלך עוד לא יודע להיות חור מכיל וראוי לגבירתו".

חניתה נשמה את הרגע. כמה שציפתה לרגע הזה בו נירית תהיה לרגלייה, בו תתחיל לאלף אותה, עד שתהפוך אותה לכלבתה הנאמנה, כמה שהיא עומדת להנות מכל שנייה. כמה שהיא נהנית כבר.
"המשחק התחיל", חשבה בליבה, חייכה חיוך רחב ואמרה "ועכשיו, בואי נבדוק אם לא שכחת את הביצים הסיניות החמודות, שקניתי לך".

נירית דווקא שכחה.

נירית לא הצליחה להרדם. היא התהפכה שוב ושוב במיטה הזוגית שלה וחשבה כיצד לטפל בסוחטת ואיך תצליח להוציא ממנה את התמונות, בלי לשלם את המחיר שהיא דורשת. היא עברה בראשה על כל רשימת מכריה, מנסה להזכר במישהו שיכול לעזור לה, אבל לא מצאה אפילו אחד שתוכל לסמוך עליו ולספר לו את כל האמת. בדרך כלל, כשלא הצליחה להרדם, אוננות היתה עוזרת לה, הפעם היא מוטרדת מדי, או שלא? היא נזכרה בתחושה של הביצים הסיניות בתוכה והחלה להתגרות. אם זה רק היה גבר שממלא אותה כך.

אצבעה נשלחה אל בין רגליה והיא החלה לדמיין את האקס שלה. הוא היה חתיך ושרירי. איך שהיא אהבה להתבונן בשרירים שלו נעים, כשהוא זיין אותה. היא פינטזה שהם נפגשים באמצע הרחוב ובלי לדבר הרבה עולים אליה לדירה ואז הוא מצמיד אותה לקיר ומנשק אותה ואז... פתאם שמעה בראשה את הקול של האישה "חור שלי, המהות שלך היא להיות החור שלי". היא נבהלה מעצמה ומיהרה לסלק את האצבע מהדגדגן שלה. מה פתאם הפסיכית נכנסה לה לפנטזיה? זאת לא היא, זאת המילה הזאת, שהיא כל כך שונאת, אבל בכל זאת - עשתה לה משהו? היא חזרה לפנטז עליו, רק שהפעם הוא אמר את המילים, "את חור שלי", כשפישק את רגליה וחדר לתוכה. זה עבד. תוך דקות ספורות היא גמרה. בת זונה הסחטנית הזאת, אפילו על הפנטזיה שלה היא משתלטת.

למחרת הצטלמה לתוכנית חדשה בכיכובה בערוץ הילדים. תוכנית שהביאה את כל כישוריה לידי ביטוי. היא שרה ורקדה, היא שיחקה, השתוללה וידעה כמה היא נראית נפלא כשהיא עושה את כל אלה. בכל תנועה שלה, חשה את הביצים הסיניות שמילאו אותה ולא הצליחה לשכוח לרגע את האישה, גם כשמאד רצתה. כשהגיעה השעה חמישה לאחת, הם היו עדיין בעיצומם של הצילומים והיא ידעה מה עליה לעשות ושמישהו עוקב אחריה. היא ביקשה מהבמאי הפסקת פיפי וניגשה לשירותים עם תיק היד שלה.

שום דבר לא חדר לה לישבן עד לאותו הרגע והיא פחדה. מאד פחדה. לאט כיוונה את הבאט פלאג אל ישבנה והחלה להחדיר אותו לתוכה. זה כאב והחליק מתוכה ודרש ממנה לכווץ את הישבן ומי בעצם ידע? העוקב יראה שנכנסה לשירותים, אבל לא ידע מה עשתה בהם. היא מיהרה לשלוף את הבאט מתוכה, החזירה אותו לשקית ויצאה שוב לסט הצילומים. שתקפוץ לה הפסיכית, היא לא הולכת להכאיב לעצמה בשבילה.

עברה שעה והצוות יצא להפסקה. היא הלכה לחדר המאפרת, לרענן את האיפור שלה, כשהנייד שלה צלצל וקולה של האישה נשמע מצידו השני של הקו: "חור, לא אמרתי לך שאם לא תצייתי לי זה יכאב? הערב תקבלי את העונש הראשון שלך וכדאי מאד שתחזרי לשירותים ותחדירי לתוכך את הבאט פלאג למשך שעה, כי אחרת העונש רק יגדל".

"טוב", ענתה נירית בתדהמה וכעס.

"התשובה הנכונה היא 'טוב גבירתי'", ענתה חניתה והוסיפה "והרגע זכית בעונש השני שלך להיום. הסברתי לך שאם תשכחי מה אני עבורך ואיך לקרוא לי בנימוס, זה יעלה לך ביוקר. ועכשיו, קדימה חור, לכי לשירותים ועשי את מה שציוויתי עלייך".

נירית ניגשה לשירותים, מרגישה מובסת לרגע. היא כיוונה שוב את הבאט פלאג לתוכה, פלטה אנקת כאב כשחדר אליה, החזירה את תחתוניה למקומם וניסתה שפרצופה לא ישקף את העובדה שהרקטום שלה מכווץ על חפץ זר ומכאיב. מאיפה לעזעזל הזונה יודעת שהיא לא החדירה אותו קודם? היא שתלה מצלמות גם בשירותים או שאולי הספיקה להכיר כבר את אופיה?

והערב? מה יהיה הערב? הפסיכית יודעת הכל והפסיכית תעניש אותה. איך היא תתחמק מזה? מה יהיה העונש? מה האישה הזאת עוד מתכוונת לעשות לה? איך היא מעזה להתנהג אליה כך, היא, הטאלנט החדש של תמי הפקות, היורשת הבלתי מעורערת של מיכל ינאי ויעל בר זוהר ואפילו של רינת גבאי. היא תראה לה מה זה. האישה הזאת תצטער על הרגע בו נולדה. היא עדיין לא יודעת איך, אבל זה יקרה ובקרוב. נירית היתה רגילה להשיג את כל מה שרצתה.

חניתה גידרון היתה מנשות העסקים המובילות במדינה. כסף ישן שהיא שילשה עם השנים. היא התגוררה באחוזה מפוארת בבני ציוץ, היאכטה שלה עגנה בנמל הרצליה ואף אחד מהעשירון העליון, עמו התחככה כדרך הטבע, לא ידע שיש לה תחביבים סודיים, שבינם לבין צער בעלי חיים, הקשר מקרי בהחלט.

לפני למעלה משנה החלה להבחין בנירית טל והחליטה לשחק במשחק חביב מול עצמה - כמה זמן יקח לה להפוך אותה לשפחה שלה. היא אהבה לשחק ונירית היתה אחד מהמשחקים היקרים שלה. היא השקיעה לא מעט כסף וזמן בתשלום לבלשים פרטיים, באיסוף אינפורמציות פנימיות ובלהיות חייבת טובה לכמה אנשים, כדי להגיע לרגע הזה וכמה שהיא התענגה עליו.

"לא רע בכלל, חור שלי, עכשיו הורידי את הידיים ותני לי לראות את כולך. חור לא מתבייש מגבירתו. חור גאה להציג את עצמו בפני גבירתו ומתגאה בכך שהוא שימושי. תראי לי את התחת הקטן שלך, חור שלי", אמרה ואפילו החיוך לא הצליח להסתיר את החום שפשט בגופה.

נירית לא יכלה להתאפק יותר: "תגידי, את פסיכית או שאת על איזה משהו חזק? מה זה הקטע הזה עם החור? מה את רוצה מהחיים שלי יה פסיכית? את יודעת מה יקרה אם אפנה למשטרה?"

חניתה חייכה שוב. "אני יודעת בדיוק. חצי ממשטרת ישראל בכיס הקטן שלי והחצי השני בדרך לשם. אף אחד לא יאמין לזנזונת קטנה שמשתמשת בקוק, על פניי. ועכשיו, מספיק לקשקש, יש לך עוד כל כך הרבה מה ללמוד על איך להיות חור טוב. תוציאי את המתנה השנייה, שבשקית הבינונית".

לנירית היתה קליטה מהירה. היא שמעה את הדברים, הבחינה בקול הסמכותי והבטוח בעצמו והבינה שחניתה דוברת אמת. בחשש פתחה את השקית השנייה, עדיין זועמת ומאמינה שיש דרך החוצה. בשקית חיכו לה ביצים סיניות. היא לא היתה כל כך תמימה שלא ידעה מה הן וכעת חששה ממה שהפסיכית תדרוש ממנה לעשות.

"נחזור למקום בו הפסקנו קודם, לא חשבת ששכחתי, נכון חור? הסתובבי והראי לי את ישבנך הענוג".

נירית הסתובבה בזעם והראתה את ישבנה, "מרוצה?", שאלה בהתרסה.

"לא חור שלי. אני עוד רחוקה מלהיות מרוצה ממך. אתחיל להיות מרוצה כשתהיי שימושית. בנתיים אני רק בודקת את הצעצוע שלי. התחת שלך בהחלט יהיה שימושי לי. ועכשיו תחדירי לעצמך את הביצים הסיניות ועמדי בפישוק, ידיים שלובות מאחורי העורף".

נירית צייתה. היא תמשיך להעמיד פנים שהיא משתפת פעולה, עד שתוציא מהזונה את התמונות. היא החדירה לעצמה את הביצים הסיניות לכוס ונעמדה כפי שצוותה, מעמידה פני אדישה, אבל התחושה של הביצים היתה מוזרה. מלאה, כמעט נעימה.

"מצויין חור. כך חור אמור להראות ולהרגיש. צייתן, מלא ומצפה להוראות הבאות. את תתקדמי בסולם הדרגות לאט. אנחנו נתחיל בללמד אותך להיות חור טוב. חור שמבין שכל מה שהוא רוצה זה להתמלא על ידי גבירתו ולהיות שימושי לה. זה לא שהכוס שלך יהיה החור שלי, זאת את שתהיי החור שלי. כולך, המהות שלך. הכוס שלך, הפה שלך, התחת שלך, הראש שלך - הכל יתופעל כדי להיות חור טוב. כשתצטייני כחור, אעלה אותך לדרגת זנזונת, אבל יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד עד שתגיעי לדרגה הגבוהה הזאת. בנתיים-רק חור. מעכשיו, צעצוע, את הולכת לעבודה עם הביצים בתוכך ועם הקולר שהענקתי לך ואת תזכרי כל דקה ביממה, מי את ומה את עבורי. ברור חור?"

"כן", ענתה נירית בעצבים.

"התשובה הנכונה היא 'כן גבירתי'", אמרה חניתה "ובפעם הבאה שתשכחי זאת, תענשי ותאמיני לי - את לא רוצה לטעום מהעונשים שלי. אני אוהבת לאלף ואני מאמינה באילוף בשיטת המקל והגזר. המקל יכאב מאד, אני מבטיחה. ועכשיו, חור, תפתחי את המתנה השלישית שלי. תראי כמה אני מפנקת אותך, שלוש מתנות ביום אחד".

"את ממש מלאך", אמרה נירית ופתחה ברעד את החבילה השלישית. בפנים חיכה לה באט פלאג. היא קיוותה שזה לא מה שהיא חושבת שזה, אבל חניתה לא אהבה לבזבז זמן.

"החור שלי צריך להכין את כל החורים שלו עבורי. מהיום את מתחילה להתאמן, כדי שלא אצטרך להתאמץ מדי כשאחליט להשתמש לך בתחת. מעכשיו ובמשך שבוע, כל יום בדיוק בשעה אחת, תחדירי לעצמך את הבאט פלאג לישבן ותהיי איתו במשך שעה ולא מעניין אותי אם זה באמצע צילומי תוכנית או ביום הולדת לתינוק בן שנה וחור? אל תחשבי לרגע שאת יכולה לרמות. עוקבים אחרייך בשבילי ואם לא אהיה מרוצה, את תסבלי מאד. ברור חור?"

נירית היססה לרגע ואז ענתה: "כן, גבירתי". היא שנאה לומר זאת, היא שנאה את האישה הזאת, היא שנאה לציית לה, היא תיעבה כל מילה שלה, אבל משום מה היא חשה לפתע את הכוס שלה מתכווץ על הביצים הסיניות ורטיבות מוזרה נוזלת במורד ירכיה.

"מספיק לך להיום, חור. מחר חכי לי בדיוק בשעה שמונה בערב. הנהג שלך יבוא לאסוף אותך אליי וחור? כל השיחה שלנו צולמה ותועדה, ממש לא כדאי לך לא להיות מוכנה ואל תטרחי להתלבש יותר מדי, הבגדים לא ישארו עלייך יותר מדי זמן. חלומות פז יקירתי".

נירית לא אמרה אפילו שלום, כשהתנתקה מהסקייפ וסגרה את המחשב בזעם.