רצה עם זאבים

זה היה אחד השבועות הקשים והכואבים בחיי ובכל זאת, היה בו קסם מיוחד וגילויים שניתן להבחין בהם רק בסיטואציה כ"כ בלתי אפשרית.
ראיתי כמה המשפחה שלי יותר גדולה ממה שחשבתי וכמה כולם נמצאים שם עם חיבוק ענק ועוטף עבורי,
כמה החברים שלי מלאי אהבה ועד כמה הם נמצאים שם בשבילי בטוב וברע, בפיזי וברגשי,
כמה המדהימה שלי עוד יותר מדהימה ממה שאני כבר יודעת וכמה נפלא לדעת שבין כל הכאב הזה יש אותה, להשען עליה, כפי שהיא יכולה להשען עליי
ולדעת שהיא שם בשבילי, עם כל הלב הענק שלה.
למדתי שאני מסוגלת לבכות ולהתגלגל מצחוק סימולטנית, להרגיש שהלב שלי קרוע לפיסות והכי שלם שהיה, לאהוב ולהתגעגע. כבר להתגעגע, כל כך להתגעגע אליו ולשמוע עליו המון דברים שבכלל לא ידעתי. ללמוד איך הוא היה כאדם ולא רק כאבא.

היום קמנו מהשבעה ויצאתי לטייל קצת, לנשום אוויר. זה היה מוקדם מדי, כל מודעה של מחאת הרופאים הזכירה לי אותו, כל פרח, בכלל-הכל.
חזרתי הביתה בוכה ועם תחושה של גוף ללא עור-הכי חשוף שיש. מתישהו זה ירגע, אני מבטיחה לעצמי ובדרך- יש גם הקלה, הקלה כזאת שלא נעים להודות בה. הקלה בשבילו, אבל גם בשבילי. יש לי כל כך הרבה למה לצפות.

אבי היקר נפטר הבוקר.
הוא היה האבא הכי מדהים שאישה יכולה לאחל לעצמה,
מורה ומחנך של דורות של תלמידים
ונשמה גדולה.

תודה לכל מי שהגיב והקשיב לי כאן ובפרטי וליווה אותי בימים האחרונים שלו.

ועוד מעט, כשהעצב יהיה רק מאחור, בזיכרון, אוכל לשכוח את כל ימי הייסורים וליזכור רק את כל רגעי הקסם שהיו לי איתו, כבת שלו.
זכיתי.

היום הרופא קרא לי לחדרו. "אנחנו צריכים לנהל שיחה חשובה. אבא שלך סובל מאד. הוא כבר לא יבריא. אני רוצה להתחיל לתת לו מורפיום ואני רוצה שתביני את המשמעות של המורפיום לאדם עם קשיי נשימה כמו שלו".

הבנתי. אני מבינה. אישרתי. עכשיו מתחילה הספירה לאחור ולמרות שאני יודעת שקיבלתי את ההחלטה הטובה ביותר עבורו, הלב שלי נקרע לפיסות קטנטנות.

הלכתי לחדרו, הוא ישן, כפי שהוא עושה רב הזמן והוא נראה כל כך קטן וחלש. חיבקתי אותו, נישקתי אותו, סיפרתי לו עד כמה אני אוהבת אותו וכמה אני מודה לו על שהיה כזה אבא אוהב ומדהים ונפרדתי ממנו, מבטיחה לו שזה בסדר, שהוא יכול להיות חופשי, שאני אהיה בסדר, שאני שומרת עליי ועל הילדים גם בשבילו, שאנחנו מוקפים באהבה ובאנשים שדואגים לנו ושהוא תמיד ישאר איתנו.

בדרך הביתה, כשירדתי מהמונית, אמא אחת חלפה על פניי עם תינוקה ושרה לו "לאבא שלי יש סולם-מגיע הוא עד השמיים". התחלתי לבכות. אני עדיין בוכה ותכף הילדים יחזרו ואני אחזיק את הדמעות חזק בלב, אבל עד אז, אני חייבת לכתוב.

ואני לא יודעת למה דווקא את זה ודווקא עכשיו אני חייבת לכתוב כאן, דווקא כאן, אבל אני חייבת ואין באמת מה לומר ומה להגיב, אז אל. תודה שקראתם-זה מספיק.

כבר כמה חודשים שאבא שלי גוסס בתשלומים, כל אשפוז לוקח ממנו עוד משהו מתפקודי גופו וכמה רסיסים מנשמתו.
אומרים לנו להתכונן, שהמצב לא טוב ואני לא יודעת איך להתכונן. איך מתכוננים למותו של אדם כל כך אהוב?
אז אני מקבלת החלטות רפואיות ומסדרת מסמכים, מפנה בגדים וחלקי חיים ומתכוננת לתשלום האחרון, שמועד פרעונו קרוב מתמיד.
לפני כמה שבועות, התחלתי לטפל בניירת מיותרת שלו ולפתע מצאתי צרור מכתבים ששמר. מכתבים ששלחתי לו כילדה, נערה וחיילת, ברכות יום הולדת מכל השנים. הוא שמר הכל-אבא שלי. אהבה של 41 שנים צרורה בצרור עטוף בגומייה, שלא יכולה אלא לתת רמז דק לעוצמת הרגשות שחלקנו יחד כל החיים: אהבה, כאב, כעס, מיליון חיבוקים, גאווה, עטיפה, אמונה.

תמיד הייתי הבת של אבא ועכשיו, אבא שלי גוסס. שנים שאני מטפלת בו ושהוא זקוק לי ותלוי בי ובכל זאת, אני לא מצליחה לדמיין, גם ממרום גילי, חיים בלי אבאל'ה שלי. הוא כבר לא מדבר. מחובר לזונדה ולחמצן ונחנק יחד עם שני אלה. אני מביטה בו סובל כל כך וכמעט רוצה לנתק הכל בעצמי. אנחנו כבר לא מתפללים לריפוי, רק שהסבל שלו ייגמר- שייגמר כבר הסבל. וכשייגמר-אבא שלי יהיה במקום טוב יותר. אולי.

חודשים שלא כתבתי כאן, כי כבר לא הרגשתי בבית. עכשיו, צמודה לטלפון וקופצת מכל צלצול שאולי ייבשר את הבשורה המרה - אני יכולה לכתוב רק כאן.

במשך עשר שנים רצתי לכאן לכתוב על כל התפתחות בחיי- כל הטוב והרע, כל פנטזיה, הגיג ואירוע. הייתי מכורה ולא פעם, חלק מהדברים במציאות שלי, התרחשו תוך ידיעה שאכתוב עליהם והושפעו מכך. הכלוב היה בית ומקור השראה והמקום היחיד בו יכולתי גם להיות אני עד הסוף ובו בזמן, לא להיות מה שלא רציתי.

השנה הזאת היתה המטלטלת בחיי. חוויתי בה תהומות של כאב, ייאוש ואובדן אמון בעצמי, בבני אדם ובאהבה וזכיתי מחדש באהבות גדולות, באמון בבני אדם ובעיקר- באמון בעצמי ובמי שאני. התנתקתי מעולם השליטה הקהילתי, אך חוויתי את עצמי כחלק מעולם השליטה-יותר מתמיד.

לפני כמה חודשים, שמתי לב לכך שאני מצנזרת את הכתיבה על הטוב בחיי. בלוג הוא כמו חברה טובה, רק כשאת יכולה לשתף אותה בכל ולדעת שהיא תפרגן לך על הטוב, בדיוק כשם שתמחה לך דמעה כשרע - החברות מוצלחת ומפרה. כשאת לא יכולה לספר על הטוב, החברות הגיעה לקיצה או לפחות זקוקה לפסק זמן להתרעננות. כך חשתי שקרה לי עם הבלוג. החברות ארוכת השנים הזאת היתה זקוקה להתרעננות ועדיין זקוקה לכך. את הטוב בחיי לקחתי למקומות אינטימיים יותר ובלי להצהיר הצהרות שלא אוכל לעמוד בהן, פשוט התרחקתי קצת, בידיעה שיגיע יום ואחזור.

ובכל זאת, יש כאן אנשים שיקרים ללבי ותמיד יהיו. אתם יודעים מי אתם, נכון? אנשים שאני מעריכה, אוהבת או סתם מחבבת מאד והיו ידידיי או חבריי במשך שנים. לכולכם אני רוצה לאחל קודם כל לעולם לא לשכוח מי אתם, שתחוו אהבה מלאה באמון הדדי, כבוד הדדי וסקס מדהים והגשמה עצמית בכל תחום שתבחרו. ושתי קלישאות, אך כל כך אמיתיות עבורי: עשו אהבה - לא מלחמה ו"כל יום ללא חיוך הוא יום מבוזבז" (צ'ארלי צ'פלין).

שנה טובה ומאושרת ואני בטח אשוב באיזה קריז טוב או רע.

* וכמעט שכחתי - אנא אל תשלחו לי הודעות בפרטי - אני לא מתחברת ולא בודקת. נסו את המסנג'ר או המייל. תודה}{

הצלחתי היום לקבל סופסוף את אחת ההחלטות הקשות בחיי - המתת חסד לכלבנו ב-13 השנים האחרונות, הנרי.
בימים האחרונים הוא סבל מאד, נחנק שוב ושוב והתגלגל במדרגות והסבל שלו היה קשה מנשוא ועדיין, לא הצלחתי להחליט לבד.
בת דודתי הגיעה אליי אחה"צ וחיזקה את ידיי ולבסוף, כשראתה שאיני מסוגלת לעשות את זה, נתנה לי להפרד ממנו ולקחה אותו לוטרינר בעצמה.
אני לא יכולה להמרח על זכרונות נעימים ואהבה ענקית. הצלנו את חייו כשאימצנו אותו, אבל בשנים האחרונות נתנו לו את צרכיו הפיזיים בלבד ובכל זאת, הלב נקרע ואת כמות הדמעות שבכיתי הערב, לא בכיתי מזמן.

מצעד הגאווה מתקיים כאן, ממש מתחת לבית שלי, חגיגה של חופש, הצהרת נוכחות וזכויות, משהו שקשור אליי, אבל למעשה, לא באופן ישיר.
אני אוהבת גם נשים. אני יודעת את זה וחווה את זה, כבר ארבע-עשרה שנים, אבל אני לא לסבית. אני לא עונה לאף אחת מהגדרות המגזר, אפילו לא פאמית. במראה אני נשית, כשאני מזיינת, אני אוהבת בעיקר להיות המובילה, הלוקחת, אפילו גברית. אני דו מינית, אבל אני לא אוהבת אנשים לפי מינם, אלא לפי מהותם, אופיים, נשמתם, יושרם, רוחניותם.

ישבתי איתה בבית קפה. "אני יודעת מתי זה קרה לך", היא אמרה והמשיכה כשראתה את סימן השאלה על פניי, "נו, מתי רצית אותי פתאם לא רק כחברה, אלא כאישה, כמאהבת, כמישהי לאהוב. אני יודעת ואת?".

אני יודעת, ברור שאני זוכרת את השנייה בה אהבתי החברית כלפיה הפכה לתשוקה. זה היה כשהיא סיפרה לי משהו מרגש עד דמעות על ילדותה. משהו שלא סיפרה לי בשתיים עשרה שנות הכרותנו.

היא מחייכת ואומרת "אני רואה שאת נזכרת ואת מבינה? זה קרה בדיוק כשהעליתי בך רגשות אמהיים. אני כבר מכירה אותך. רצית לכרבל אותי, רצית להגן עליי ואז רצית לחבק אותי ומשם לנשק אותי ומשם כבר רצית לזיין אותי ולשלוט בי ואת מבינה? אני לא רוצה שזה יהיה לך משם".

אני שואלת אותה מה זה משנה מאיפה זה. העיקר שזה שם, שיש תשוקה, שהיא הדדית, שיש מה שמעבר לתשוקה, שאני רוצה אותה.

"לא, אז בואי נעשה פוס ונתחיל מההתחלה", היא אומרת בחיוך, "תרצי אותי כך, כמו שאני, חזקה, עוקצנית קצת, קשוחה, אני, זאתי שהחיים לא מצליחים להזיז. את זה שאני אמא ושורדת ועובדת ולבד, את הראש שלי, את כל המסביב, לא רוצה שתאהבי אותי כי פתאם הייתי חלשה, רוצה שתפנטזי לא רק על איך לקחת אותי, אלא שאנחנו גם סתם מזדיינות, ביחד, אחת את השנייה".

"אבל בכלל לא ראיתי בך חלשה, להפך, פתאם ראיתי את העוצמה שבך. אני מכירה אותה מהמון פרטים טכניים עלייך ומהרבה שיחות בהווה, אבל כששמעתי עלייך כילדה, פתאם הבנתי מאיפה העוצמה הזאת וכן, זה ריגש אותי ואני יכולה להתרגש גם מאיך שהיית וגם ממי שאת עכשיו, זה לא סותר ולהזדיין? מתי שאת רוצה, אבל את יודעת שאת רוצה בדיוק מה שאני רוצה, שאת אוהבת בדיוק את המקומות שאני רוצה לקחת אותך אליהם עוד ועוד".

היא משחקת בתלתליה השחורים, היפים, פניה מצביעות על כך שהיא מוטרדת ולבסוף היא אומרת, כמעט בנימה מאשימה: "את אוהבת את זה שהייתי ילדונת. זה מה שאת אוהבת, ילדונות ואני, תראי אותי, לא נשאר בי כלום מהילדה ההיא. אני רק האישה הקשה שהפכתי להיות".

אני מביטה בה וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותה אליי עכשיו. את האישה הקשה והילדה שמסתתרת בתוכה, זאת שגם אם היא לא רואה, אני רואה בכל מילה ובכל תנועה והיא צודקת, משם רציתי אותה ומה זה משנה בכלל?

כי לאהוב אשה זה לאהוב את כולה, את הילדה שבה, את האישה, את הניזקקת והקשוחה, את השורדת והמשתקמת, את הנשמה שלה ואת הגוף שלה, זה לאהוב לשמוע אותה גונחת, לאהוב להביא אותה לגבהים, לחדור לתוכה באגרוף סגור, שנכנס לה עד הרחם ומלטף אותו מבפנים, זה להכנס לה ללב וללטף לה את החדרים, זה שהאצבעות שלי בפה שלה, בכוס שלה, בישבן שלה, כובשות כל פיסה שהיתה רק שלה ומשייכות אותה אליי, זה ללקק את הפיטמה שלה, את הזיעה שלה, זה ללטף את הלשון שלה ואז לזיין אותה בלשוני, למשוך לה בשיער ולהוריד אותה אל בין רגליי, זה להצליף בישבנה ולהתענג מהעונג שהיא מפיקה מהכאב שלי, לסובב לה את הפיטמות ולשמוע אותה גונחת מכאב מהול בעונג, מגירה את נוזליה על סדינים צחורים, דגלים לבנים של כניעה. זה לחדור אליה בכל אביזר אפשרי ולחוש את ההשתייכות שלה, זה לאהוב את הראש שלה, הגוף שלה והנשמה שלה, לבטוח ביושר שלה, בנאמנות שלה, להכיר את העבר שלה, להעצים את ההווה שלה ולהאמין בעתיד שלה, זה מה שזה בשבילי, לאהוב אישה. ואוף, כמה שאני אוהבת נשים:) (מסויימות, ברור שמסויימות).

חצי שנה שהאיש שלי עושה לי נעים בנשמה, בלב ובגוף.
חשבנו על תאריך רשמי ולא הצלחנו לקבוע מתי היה היום המדוייק בו הפכנו לזוג.
היתה הפעם הראשונה ש... והפעם הראשונה ש... והפעם הזאת שפתאם...
אז החלטנו על תאריך אקראי למדי, לפני כשבוע, תאריך של חגיגה פרטית לשנינו,
רק שלבן שלי היו תוכניות משלו והחגיגה נדחתה לשבוע הזה.
ושוב, חבוקה בזרועותיו, מצאתי עצמי מודה לאלוהים ולכל כוחות הטבע,
שהעניקו לי אותו במתנה, לאהוב, להיות נאהבת, להתעטף בו כבשמיכת פוך, כבתחבושת לכל הפצעים,
כשביל של עונג שמאיר את חיי בכל יום ויום, מעצים אותם ואותי, מחייה את תשוקותיי, מנשים את שאיפותיי,
מרווה את צמאוני האינטלקטואלי ומחבק את נשמתי ולבי. ושוב, מצאתי את עצמי מזילה דמעה אחרי הסקס, כי כך זה מאז שאני איתו-
עושה אהבה ודומעת. משהו בו ובנו, שמשחרר לי את כל העכבות, הפוזות, הקשיחות, הלוקינג גוד ולרגע, ברגע של אחרי,
כל מה שאני רוצה זה להתכרבל בו ולהרגיש-הכי להרגיש את הכל, עד הסוף, עד העצם, עד הכי בפנוכו של הלב.
ושם, כשאני איתו, אני הכל. האשה והילדה, השולטת והנלקחת, הנותנת, הדעתנית, החברה הכי טובה, המתמסרת וזאת שיודעת לשאול.
תודה על חצי שנה של אהבה. אני נוצרת כל דקה איתך, בתיבת האוצרות של הלב שלי. ואוהבת אותך כל כך.

***

ואתמול, ערב מקסים עם אנשים מקסימים, חברים ישנים וחדשים, מכרים וידידים, מארגנת אלופה ומארח מקסים במיוחד.

ואת, את שפגשתי אחרי שנים של ריחוק ואפילו טינה, אין לך מושג כמה שמחתי לראותך וכמה חשתי הפעם אחרת ואיך בדיוק לפני שבוע נזכרתי בך וחשבתי כמה הכל היה מטופש ולמה אני בכלל שומרת על זה. היה לי כיף לשוחח איתך שוב ואני מאד מקווה שתתחילי לכתוב. אני אהיה הקוראת הראשונה. חיבוק ונשיקה מכאן.

- הוא ושוב הוא, הרבה הוא ומיותר לפרט.

- היא- מוקדם לפרט. ממממ...

- העובדה שסיימתי לכתוב את ספר הילדים שלי (מחפשת מאייר/ת), התקדמתי ברומן שלי והתחלתי לכתוב ספר עיון, בנושא שמאד מפתיע שדווקא אני כותבת עליו ואולי בעצם לא כ"כ מפתיע. וכל כך עסקתי בשלושת הספרים הללו, שהזנחתי את הפנטזיה שלי, אבל לא לזמן רב. יש לי מוזה:)

- מדיטציה אחת, הרת גורל, בסגנון ריברסינג, שעשתה לי דברים שהן השתיקה והן הצעקה יפה להן:)

- לשבת עם הבן שלי בבית קפה, לדבר איתו, להנות מחברתו, להרגיש לרגע איך זה יהיה לשבת איתו כך, בעוד שנים, כמו שני חברים.

טוב לי, שמח לי, מוגשם לי ובעיקר -יצירתי ואוהב לי.

טפו בחזקת שלוש. שיהיה:)))

- קמתי הבוקר עם חיוך בזכותך. כן, את. הנעמת לי את הלילה, ילדונת:) מצחיק מה מוצאים בדיוק ברגע בו מפסיקים לחפש.

- ואתה, עם הסיפור שלך על הבוקר, איזה קטעים. הדברים הבלתי אפשריים האלה, צירופי המקרים הכמעט מיסטיים, שקורים לנו כל הזמן. פשוט בלתי ברור. ומצחיק. מאד.

- ופתאם יצא לי לשמוע את like a virgin
באיזה סדרת טלוויזיה חביבה. ולא יכולתי שלא לחשוב על איך אני מרגישה את זה בדיוק איתך. אני? לייק א-וירג'ין? החיים משעשעים מאד לאחרונה.

בוקר נפלא ומלא הפתעות לכולם. אני הולכת לחדש את הבלונדינית שבי:)