רצה עם זאבים

אני לא פמיניסטית. פמיניזם זה לחלשות. מה פתאם שיוויון זכויות? מי מת ומינה אותנו לפרייריות? אני בעד זכויות יתר לנשים. אנחנו עוצמתיות יותר, מניעות יותר, חושבות עשרה צעדים קדימה, עושות כמה דברים במקביל, מנהלות כמה עולמות תוך כדי, מכילות יותר, רכות יותר, קשות יותר, אמיצות יותר ויכולות להביא חיים לעולם. אדם היה הטיוטה. חווה היתה הדגם המשופר. ולמה אני מספרת לכם את זה בהקשר של שליטה? כי אני חושבת שאם כך, אנחנו יכולות גם להפסיק להיות אלה שמחכות שיחזרו אחריהן ולהתחיל לחזר בחזרה.

אני אוהבת שמחזרים אחריי. למעשה, באמסטף שלי התאהבתי לפני עשר שנים בגלל מחווה רומנטית שעשה (טוב, לא רק בגללה, אבל גם). רק הכרנו באיזה צ'אט, סיפרתי לו לאן אני יוצאת כעבור כמה ימים, ביום הולדתי וכשהגעתי לבר ההוא, הברמן ניגש אליי והגיש לי כוסית משקה חריף שאמסטף הזמין לי מראש בטלפון. מחוות כאלה, זה משהו שעושה נעים לאישה ולא משנה אם היא שפחה או מלכת העולם. אנחנו רומנטיות. בילט אין (אלה מאיתנו שהחיים לא הרסו והפכו לציניות ומרירות). 

ועכשיו? הרגשתי שהגיע תורי לחזר קצת אחריו. מה יש? אם במערכת יחסים ונילית לרב הגבר הוא החזק ולכן גם המחזר, הרי במערכת יחסי שליטה אם האישה היא החזקה היא זאת שצריכה לחזר (גם-ברור שגם). זה לא קורה פה כל כך גם מסיבות של אגו וגם מסיבות של היצע וביקוש, כי אם על כל מלכה יש עשרות קופצים למה שהיא תטרח וגם תחזר? הקשר שלי עם האמסטף שלי שונה. אני פשוט... בעצם לא. השבוע לא מגיע לו לשמוע. לא בריא לו (לא מותק, לא יתפלק לי שוב, תנחש לבד).

כמה ימים שהוא לא אוכל. עומס בעבודה, עומס רגשי, תחושת זיכוך, מיליון תירוצים. בשורה התחתונה - כמעט ולא נכנס לו אוכל לפה ואני? אני דואגת לרכוש שלי. איך הרכוש שלי יוכל למלא את כל תביעותיי כשהוא חלש כל כך? אז עמדתי הבוקר והכנתי לו את הסלט הכי טעים שיש (כן, כן-הכינותי בעצמי) ועטפתי לו אותו באריזת מתנה והוספתי לו את שיר הילדים "יש לך נשיקה בכיס" ושלחתי את הכל ישירות ללב שלו, אשר נמצא אי שם במקום עבודתו. מחווה של... נו, תנחש:)

לא פוגע לי באגו, לחזר אחריו, להפך. נעים לי. עוצמתי לי, מספק לי.

והוא? לו יש משימה שבועית קבועה - פעם בשבוע לעשות לי מחוות חיזור מאהבה. זה לא כדי להחזיר, זה כדי להזכיר לשנינו שהוא גם העבד שלי, אבל גם הגבר שאני לא שוכחת ככזה.

אז תרשים אותי מותק, תראה לי מה יש לך ובך. אני מחכה:). תקשיב למילים.

ברוך הבא, הלך,

הגעת לאניגמטיח'סטן.

בדיקטטורה הבלתי נאורה

והמטריאכלית,

אניגמטיח'סטאן.

של נעלייך.

כי המקום עליו אתה דורך

קדוש הוא.

לי ולכן לך.

תנשום רגע,

לא יותר מדי.

תתפשט.

בממלכה שלי הולכים על 4.

רד.

למטה.

יותר למטה.

הכי למטה.

שק לרגליי,

כך אומרים שלום בארצי.

לא כך, בהתלהבות, מכל הלב,

בסגידה.

הגעת לממלכה הקסומה,

בה יילקחו כל זכויותייך

וכבודך ירמס ברגל נאה.

אתה כאן כדי לשרת, הבנת?

והדלת תמיד פתוחה.

נשארת?

יופי.

תתחיל לשנן.

אתה כאן כדי לעבוד. קשה. בפרך

המקצוע שלך: האושר שלי.

הידיים שלך: כדי לענג אותי.

גם הלשון. גם למטה. הכי למטה.

הכל כאן שימושי.

ברוך הבא לממלכה שלי הלך,

נעים מאד, אני גבירתך

ואתה?

אתה בנתיים האמסטף שלי.

המשך יבוא ובנתיים תאזין לזה בשביל האווירה הזרה:)

אתה צובר חובות, יש לך כשרון כזה. אתה אוהב לבדוק את הגבולות שלי. אני אוהבת לקבוע לך מחדש את שלך. אז פעם אמרת "אני כאן ואת שם. מה תעשי לי?" ופעם אמרת "אני חופשי" ועוד כל מיני התבטאויות קטנות שמטרתן שאראה לך כמה אתה שייך, כמה החופש שלך אינו שלך עוד. מאחר ובחרת לך גבירה טובת לב ומלאת רחמים, הקשבתי לך היטב והחלטתי לתת לך את מה שאתה צריך כל כך - עונש. גבולות. משטר.

"ניפגש בראשון. אתה תקבל עונש - מאה הצלפות. כשאסיים, אשתמש בך כדי לגמור וכשאגמור אחליט אם בא לי לתת גם לך לגמור. זה תלוי כמובן בעוצמת הגמירה שלי. כשאסיים, אשלח אותך ממני, בלי פרס", הבהרתי לך ימים קודם.

ראשון הגיע, אחרי המתנה ארוכה מדי לשנינו. אתה נכנס. ממלא אחר ההוראות, יורד על ברכייך ומשם לרגליי, מברך אותי לשלום. עבד וגבירתו. "תתפשט", אני מצווה ועונדת לצווארך קולר. לידך אני עונדת צמיד עור, כזה שישאר עלייך מעתה וכל עוד נהיה יחד. מותר לך להוריד אותו רק בבית. אתה טומן את ראשך בחיקי, מריח אותי, כמו כלבלב שהתגעגע לבעליו. אני אוהבת שאתה כך, אבל לא עכשיו, לא היום.

אני עורמת כמה כריות מאחוריי גבי. מתיישבת בנוחות. "בוא הנה", אומרת לך ומסמנת לך לשכב בחיקי. הישבן שלך מורם, חשוף. אני מלטפת אותו, לשה אותו ושואלת: "אתה יודע למה אעניש אותך עכשיו?", "כן, גבירתי", אתה עונה, "היית ילד רע?", אני מקשה. "כן גבירתי, מתחתי את הגבולות ולא ידעתי את מקומי". אני מהנהנת. "נכון. היית ילד רע מאד ועכשיו תענש ואחרי העונש, אתה לא תתחצף יותר, ברור עבד?". "כן גבירתי", אתה אומר ונרעד.

 אני שוב מלטפת את ישבנך ואז היד שלי מונפת אל על "עשרים ההצלפות הראשונות יהיו בעוצמה בינונית. אל תספור. תתרכז בלנשום את הכאב שלי", אני מצווה וכף ידי מתחילה לנחות על ישבנך, לחי אחר לחי, בקצב משתנה, במיקום מפתיע. הישבן שלך מאדים. הנשימה שלך נעתקת, אתה מתפתל, גונח קלות ואני מפסיקה.

"ועכשיו עבד, עשרים ההצלפות הבאות יהיו קשות וכואבות יותר. מוכן?". "כן, גבירתי", אתה עונה, בקושי נושם. היד שלי מונפת גבוה יותר, סגור יותר, נוקשה יותר. היא נוחתת על ישבנך בקצב חזק ומהיר. אתה מתפתל חזק, גונח עמוק יותר. אני נהנית ממגע בשרך החשוף, המתחמם. אני אוהבת להעניש אותך, רק תן לי סיבות. בעצם? מי צריך סיבות? אני יכולה להעניש אותך גם סתם אם בא לי.

ושוב. נשימה. הפסקה. אני מלטפת את ישבנך, לשה, צובטת. האצבע שלי עוברת לרקטום שלך. מרטיבה אותו עם חומר סיכה, מסתובבת סביבו, מתחככת בו מבחוץ.

"גבירתי", אתה אומר בתחינה, כאילו מבקש ממני שלא אעשה זאת, שעדיין אינך מוכן. "שתוק עבד, זאת לא החלטה שלך. זה החור שלי. נכון חור? של מי אתה?"

-"שלך גבירתי", אתה עונה והאצבע שלי מתחילה לחדור פנימה. רק קצת. חודרת קצת ויוצאת. תרגיש כמה אתה ריק בלעדיי, חור.

"עשרים ההצלפות הבאות, עבד, יהיו עם כף עץ", אני אומרת ומתחילה להצליף. רואה כמה אתה מתפתל. כואב לך. "הנה ילד, תכף זה נגמר וזה ילמד אותך לא להתחצף שוב לגבירתך, ברור?", אני שואלת. ברור לך. אני מושיטה לך כף רגל. לק שחור, שאתה כל כך אוהב. תחזיק. תתנחם ואני ממשיכה להצליף.  אתה גונח וקצת מיבב, אני מרגישה אותך. כמה קשה לך. כמה אתה סופג בשבילי. גם ההצלפות האלה מסתיימות ואני שוב מלטפת, מרגיעה, מנחמת קלות ומוכנה לסיבוב הבא.

"מוכן עבד? ההצלפות הבאות יהיו עם קלאפר". "כן גבירתי", אתה עונה שוב, מיוסר. אני מביאה את הקלאפר היפה שלי, צד מלבד סגול, צד מעור שחור ואכזרי. אתה רועד. אני מכוונת את הקלאפר ומתחילה - ימין אחחחח שמאל אחחחחח ימין אחחחחח ימין אחחחחחחחחחחחחח ימין אחחחחחחחח שמאל-- אאוצ', הישבן שלך מקפץ ממני ולקראתי, מתמסר לקצב, נרתע מההפתעות. אני רואה אותו כך ומתחרמנת. עוד מעט אסיים את העונש ואתענג על עבד האושר שלי. אני אוהבת שאתה גונח מכאב, שאתה סופג את מה שיש לי לתת לך. אני הולכת למקרר ומביאה גוש קרח סגור בפלסטיק. מעבירה על ישבנך. אתה מתחיל להנות מהקור על הישבן הרותח, אבל אני לא סיימתי.

 "ועכשיו לפינאלה, עבד שלי. שתי כפות ידיי וזה יכאב יותר מכל שוט ובזמן שכואב לך, תקשיב למילים של השיר המתנגן ברקע ותתחיל להבין", אני אומרת, שמחה שבחרתי רשימת השמעה שאני כל כך אוהבת. שתי ידיים מונפות באוויר ונוחתות ביחד על ישבנייך, בעוצמה הולכת וגוברת. אחתתת שתיייםם

שלושששש. ההצלפות קשות וחזקות. אני מתחילה להרגיש את הבערה בידיי. אני אעלה אותך באש של מה שיש לנו. הבנת? אתה שלי ואתה תהיה צייתן. אתה תהיה מה שאני אגיד וכל מה שאני אגיד אתה תעשה הכי טוב שיש. ההצלפות חזקות כל כך. אתה מחזיק את כף רגלי חזק. אני דוחפת לך את הסטראפון הסגול שלי לפה, תמצוץ. חזק. תלמד להיות הזונה שלי. אתה תהיה הזונה הטובה שלי. תשע עשרה... והגענו למאה. "זהו עבד. העונש שלך הסתיים. עכשיו גבירתך תטפל בך".

אני מורחת את ישבנך במשחה לישבני תינוקות, מעסה, מחדירה לעור. אתה מתרפק על היד שלי, היד שלפני שנייה העניקה לך כל כך הרבה כואב. עכשיו עונג. עכשיו נעים. עכשיו קרוב. הישבן האדום שלך עושה לי את זה. אני מתחרמנת. "עכשיו תהיה הויברטור שלי, עבד", אני מסבירה לך. מושיבה אותך, מתיישבת עלייך. מתענגת עלייך. "לא להעיז לגמור עבד, ברור?", אתה מבין. אתה נושם איתי וזז. "תגיד לי הכל". "אני רוצה אותך. אני צריך אותך. תגמרי בשביל העבד שלך". אני רוכבת והשיר... כל כך מתאים עכשיו

אתה זז חזק עכשיו. מתאמץ להיות הויברטור האנושי המענג שלי. אני גונחת, זזה לצלילי השיר. כן, תכף אקח את ההנאה שלי. אתה מביט בי במט של "אני רוצה לזיין אותך עכשיו ולהראות לך מי הגבר". אני מעיפה לך סטירה ועוד אחת ועוד ועוד והנה. הנה זה בא. הנה אני גומרת ממך. ליטוף אחד. קמה ממך. אתה צריך ללכת. יש לך שיננית. לא גמרת. לא נורא, באת להענש ולא להנות. העיקר שאני גמרתי. שולחת אותך הביתה. בפעם הבאה, אקלף לך את הנשמה. אני מסופקת פיזית, רעבה נפשית וכבר מתגעגעת אלייך. אני אלמד אותך הכל. יש לי זמן. יש לנו זמן.

ברקע מתנגן לו השיר

ואני. אני אוהבת אותך. כך. בכאב ובעונג.

ביליתי אחה"צ במושב. כמה זוגות חברים, קצת יין, בירה, קצת עראק. כמה גבינות צרפתיות. אנשים נחמדים, שמחים, מפרגנים. הילדים שחו בבריכה ושיחקו תופסת, אני חלצתי נעליים והלכתי יחפה על הדשא, גומעת כל פיסת טבע שאין לי בעיר. שתיתי רק מים והתבוננתי, בודקת היכן ניתן לבנות כאן מרתף, חושבת עליי מוציאה אותך לטיול על 4 בדיוק בגינה הזאת, בחושך, כשכולם ילכו לישון. איזה יופי זה שיש בית מרוחק, כך שאפשר לגרום לך לצעוק ואיש לא ישמע. 

חשבתי על כל מה שאני רוצה לספר לך ועוד לא סיפרתי ועל כל מה שאני רוצה לעשות בך ולא עשיתי ושמחתי וצחקתי עם כולם, כאילו כלום. כאילו גם אני אחת מהנשים הנורמליות האלה שמדברות על גידול ילדים והחלפת מתכונים ועל לאן נסענו בחופשה האחרונה, כאילו לא אפגוש בך בראשון ואצליף בך מאה פעמים בכף ידי, גם אם תצעק ותבכה כאילו אתה לא מסתובב איתי בכל מקום, קשור אליי באזיקים שקופים של התמסרות, כאילו לא היה לי עבד. סתם. אישה שמחה.

וחזרתי הביתה והשכבתי את כולם לישון וגמעתי את השקט וחשבתי על כל מה שאני רוצה לספר לך ולעשות לך ואז חשבתי שמה שאני הכי רוצה זה לשתוק איתך עכשיו. לשתוק ביחד. אני על הספה, רגליי מונחות עלייך. אתה עושה להן מסאז'. אני שותקת. אתה שותק והכל מורגש שם באוויר בינינו ואין צורך במילה. השקט. השקט שלפני הסערה.

חושך בחוץ ואני נתקפת געגוע. יודעת שאתה עדיין במשרד. לילה לבן מסוג אחר. ניירות, יצירתיות, כאבי ראש, עייפות שמציפה אותך וחונקת לך את הנשימה.

חושבת כמה המרחק קצר ביני לבינך ואיך זה שרק סגרנו את הטלפון ואני כבר רעבה. "אהבה זה געגוע בהווה", קראתי איזה סטטוס בפייסבוק וחשבתי עלייך לידי.

בהחלטה של רגע אני מתלבשת, טיפונת איפור, תיק אביזרים ואני בדרך אלייך.

אתה לא יודע דבר. מתקשר אליי ולא יודע שאני לא בבית. "התגעגעתי. הייתי חייב לשמוע אותך שוב".  אני שומעת את המילים ויודעת שתכף נוכל לחזור לנשום אחד את השני.

השומר בבניין באיזה סיבוב בדיקה, אני ממהרת להכנס פנימה בגניבה. ממשיכה לדבר איתך כאילו כלום.

"אז מה את עושה עכשיו, מה את לובשת גבירתי?", אתה שואל.

"אני מכינה לי ארוחת ערב ולובשת שמלה שחורה, נעלי עקב, בלי תחתונים".

"כל זה בשביל ארוחת ערב? לקנא גבירתי?"

-"לא, רק אם אתה מקנא בעצמך".

אתה מתבלבל ולא מבין, אבל לפתע אני עומדת מולך, במשרד ומצהירה "מותק, אתה הארוחה".

אתה מחייך אליי, את החיוך הנפלא הזה שלך, החיוך שגורם לי לחשוב מיד על המינוי שהענקתי לך כעבד האושר שלי.

"בוא", אני אומרת לך ולוקחת אותך, בלי לדעת לאן. מחפשת משרד עם דלת אטומה, כבר אמרתי לי שנשארת לבד במשרד, אבל כל הדלתות שקופות. שיהיה.

"החדר הימני שלי", אתה רומז לי ואני מושכת אותך אליו.

בא לי לנשק אותך, אבל עוד לא. ממש עוד קצת.

אני מתיישבת על השולחן שלך, תופסת אותך בצוואר, מקרבת אליי ואז מורידה אותך למטה. "תברך אותי לשלום כמו שלימדתי אותך". אתה יורד אפיים ארצה ומנשק לכפות רגליי. עכשיו אני מרוצה. "בוא עבד שלי, אני מאד רעבה הלילה, הזמן שלנו קצר ואין לי כוח לעבוד קשה. תפשיל מכנסיים ותישען על השולחן".

אתה מביט בי במבט הכי מבוייש שראיתי, הכי מפוחד, הכי מתחנן : "גבירתי?"

"אמרתי להפשיל ולהסתובב", אני עונה לך בקור. אתה מציית. אתה שונא את הקור. אתה רוצה להלחם ולכעוס ולהעלב ולברוח לתוך עצמך, אבל אתה לא עושה את כל אלה.

במקום זה, אתה מפשיל את מכנסייך ותחתונייך, מרגיש את הישבן שלך חשוף, את הזין שלך שוכב מבוייש. לא, זה לא נעים לך, זה לא סקסי, אתה רוצה את החום שלי וליטוף ושאומר לך כמה אני אוהבת, אתה לא סובל שאני ככה, אתה מרגיש נטוש ובודד ולא שמור. אתה כועס עליי מאד, אבל אתה לא תאכזב.

היד שלי מסתובבת לך על התחת, מלטפת, צובטת, בודקת "תחת יפה שלי", אני אומרת, עדיין בקור. "של מי התחת הזה, עבד?".

"שלך גבירתי", אתה עונה, אך לא בהכנעה, בטון מעוצבן, שאדע, שארגיש.

"ומה אתה שלי עבד, מה אמרתי שאתה שלי היום?", אני מקשה.

"חור גבירתי, אני החור שלך היום", אתה אומר כאילו הכנסתי אותך למצב אוטומט ואתה מדקלם משהו שאין לך קשר אליו.

"נכון חור. גבירתך הגיעה עד אלייך כדי למלא את החור שלה. תראה כמה אני נדיבה כלפייך, חור קטן"

"תודה, גבירתי", אתה אומר ובקול שלך גם תודה אמיתית וגם כעס.

"בבקשה חור ועכשיו תהיה טוב. תתכופף לשולחן ותפשק את הישבן שלך בשבילי. אני הולכת למלא אותך".

"גבירתי, אפשר בבקשה לבקש משהו לפני?", אתה שואל, רגיל שאני עונה לך תמיד בחיוב.

"לא הלילה חור, לא הלילה. נגמרו הבקשות, נגמרו התחנונים, נגמרה ההתחשבות. הלילה אני לוקחת לך את התחת. תתכופף ותפשק".

אני מוציאה את נוזל הסיכוך, מורחת על אצבעי כפות נדיבה. מעלה את השמלה, מורחת על הסטראפון שלי כמות נדיבה נוספת.

"תנשום עבד, תכווץ זק ותשחרר", אני מצווה ומכוונת את הסטראפון לפתחך. אתה מבצע, בחוסר נוחות, בבושה, בתחושה מושפלת משהו, בהמון כעס. פותח את הישבן שלך מולי, עומד לתת את עצמך כפי שלא נתת וכועס. 

אני מתחילה לחדור אלייך לאטטט לאטטטט. אתה גונח ומבקש שאפסיק. "רק אם תגיד את מילת הביטחון שלך עבד, לא שנייה לפני", אני אומרת וממשיכה לחדור. אתה צורח ואני מפסיקה. "ששששש, תכף זה יהיה בסדר עבד, תכווץ, תשחרר, תלחץ החוצה כמו לקקי. אל תדאג, לא יצא כלום". אתה כן דואג, אבל מבצע, כואב לך, אתה רוצה לבכות, אבל לא, אתה כועס מכדי לתת לי את זה, איפה האישה שאוהבת אותך, למה היא מתחלפת עם האישה הרעה הזאת?

אתה נרגע ואני ממשיכה לאט לאט, עד שכל האיבר הסגול שלי ממלא אותך. כואב לך, בא לך לבכות, אתה מרגיש מלא מדי, קרוע, משופד ואתה מרגיש כאילו עוד שנייה יצא לך קקי ואתה מתחנן שאפסיק, מתחנן, כמעט היסטרי, אבל אני לא מוותרת לך הפעם. זה לא בריא לך. אני מצליפה לך בתחת ואומרת "די עם ההיסטריה, חור, אתה לא חושב שאוותר לך נכון? בשביל מה אתה פה, תזכיר לי, מה אתה שלי?

"חור שלך, גבירתי", אתה אומר וההיסטריה מתחילה להרגע. עוד כואב לך ולא נעים, אבל פחות ואני לא זזה. אני מחכה.

"עכשיו החור שלי יזוז במקומי", אני אומרת, "תזוז על הזין הסגול שלי, חור"

"גבירתי, בבקשה, זה כואב, בבקשה אל תכריחי אותי,  אני לא יכול יותר", אתה מפציר בי.

"אתה יכול ואתה תזוז כי אתה החור שלי והחור שלי ימלא את תפקידו ויענג את גבירתו ואם כואב, שיכאב, תספוג את הכאב הזה בשבילי. ברור חור?", אני שואלת

"כן גבירתי", אתה אומר ומתחיל לזוז לאט, לשפד את עצמך על הסטראפון שלי. זה כואב לך, זה לא נעים, אבל אתה מצליח ומרגיש תחושת הישג, אתה מצליח בשבילי, למעני, אפילו שאתה לא נהנה, רק כי זה מה שטוב לי, אני בתוכך. אתה שלי, כל כך שלי וככל אתה חושב על זה יותר, אתה נרגע יותר ומשתחרר ולפתע זה טיפה נעים בתוך כל הכאב ואתה מתחיל לזוז קצת יותר וקצת יותר ואני מצטרפת וזזה בתוכך קצת יותר חזק וקצת יותר ופתאם אתה נהנה ואני מפסיקה.

"למה הפסקת גבירתי?", אתה שואל.

"כי לא ביקשת"

"ביקשתי מה? את הרי רוצה את זה"

"זה נכון, אבל עכשיו גם אתה רוצה, נכון עבד, אז אם תרצה שמשיך תצטרך לבקש יפה"

"אבל אני מתבייש גבירתי, כל כך מתבייש"

"אין בעיה, אני אשאר כך, עד שתתן לי גם את הבושה שלך, כי כל מה ששלך שלי. גם הבושה".

"כן גבירתי", אתה עונה, "בבקשה בבקשה"

"בבקשה מה עבד שלי?"

"בבקשה תזייני אותי בתחת"

ואני נעתרת לך. חודרת אליך, מזיינת אותך, אוהבת אותך. אתה הכי משופד, הכי שייך, הכי מוכל. הכי אהוב. זהו יקר שלי, אתה כבר לא בתול. עכשיו אתה באמת שייך לגבירתך.

אני גומרת, נושכת לך את העורף, אתה צועק ומזיל דמעה, לא גומר. אני יוצאת מתוכך, מסלקת את הסטראפון מהדרך, נותנת לך את הנשיקה ההיא, שחיכינו לה כל כך. היית נהדר לי. אני גאה בך. "ארצה", אני אומרת ומסמלת לך על כפות רגליי, "מותר לך עכשיו", אני אומרת וצופה כיצד אתה מאונן על כף רגלי, שייך, בבית ותכף הזרע שלך ילכלכך לי את האצבעות ואתה תנקה כל טיפה של אושר שנתתי לך ותכין את השטח לעונג הבא.

זה מה שאתה שלי היום. חור חלול ושימושי ומענג. חור שנכנסים לתוכו וממלאים.

חור שחודרים אליו ומכאיבים.

חור קולט נוזלים,

חור שמשפיטים.

חור שמענישים.

חור ש... בלי שמתחשבים.

חור חלול עגול. ריק.

חור שמבקש להתמלא.

למה? כי כך אני רוצה, כי זה מה שאני רוצה ממך היום.

חור כי מגיע לך עונש.

חור כי מגיע לך פרס.

הבנת, חור?

יופי. עכשיו תהיה חור טוב ותתקרב.

אני מתגעגעת למלא לך את הלב.

הגוש הזה שנמצא לך בלב,

הגוש הזה, המדמם, הכואב,

אני לא שואלת אותך,

אתה שומע?

זה לא נתון לדיונים,

אתה תתן לי אותו,

גם אם זה יעלה לך

בייסורים.

אני אחתוך אותו,

כמו סטייק,

כמו פגר,

אני אקרע ממך,

כמו חולצה שחורה באבל.

ואם זה לא יהיה מספיק,

אני אוסיף לך גם פליק,

גם סטירה, גם שוט, גם חבל

אני לא אפסיק,

עד שתוציא את כל הזבל,

עד שתתפרק לי בידיים

ותבכה את המורסה

אוביל אותך עד לגסיסה.

ואז, אלד אותך מלהבה

צרוב באש של אהבה.

הפניקס שלי,

עבדי

קם מן החול ומן העפר,

מזנק אל הדממה

זה הזמן - צירי לידה.

חניתה נשמה את הרגע. כמה שציפתה לרגע הזה בו נירית תהיה לרגלייה, בו תתחיל לאלף אותה, עד שתהפוך אותה לכלבתה הנאמנה, כמה שהיא עומדת להנות מכל שנייה. כמה שהיא נהנית כבר. "המשחק התחיל", חשבה בליבה, חייכה חיוך רחב ואמרה "ועכשיו, בואי נבדוק אם לא שכחת את הביצים הסיניות החמודות, שקניתי לך". 
נירית דווקא שכחה. 

רגליה של נירית היו פשוקות והיא התחילה להסביר לחניתה מדע שכחה לבצע את פקודתה. "תסתמי חור, לא קיבלת רשות לדבר", אמרה חניתה, "מרגע זה את צריכה לבקש רשות לפנות לגברתך ובשאר הזמן פשוט לסתום ולבצע פקודות. ברור חור?"

"כן, גבירתי", ענתה נירית, מתאפקת לא לקלל בכל שפה שהיא מכירה. "אמרתי שאני הולכת לבדוק אם שכחת, לא ביקשתי שתספרי לי אם שכחת, חור", ענתה חניתה והחדירה במהירות אצבע לכוס של נירית. "גם שכחת וגם יבשה, איזה חור לא שימושי ולא צייתן את", הוסיפה חניתה במבט לא מרוצה ואז התעשתה וחייכה, "לא נורא חור מתוק שלי, בשביל זה אני כאן, כדי לחנך אותך להיות החור הכי צייתן והכי רטוב שראית אי פעם".

"חתיכת כלבה!", התפרצה נירית בלי יכולת לשלוט בעצמה. חניתה צחקה צחוק עמוק, כמעט מפחיד ואמרה "יותר ממה שאת מדמיינת, חור, הרבה יותר ממה שאת מדמיינת. בואי אראה לך כמה אני כלבה. החור שלי ילמד לרעוד מפחד מגבירתו. את כמעט תשתיני בתחתונים מפחד, רק כשתשמעי את עקבי נעליי מתקרבים".

נירית התחילה לפחד באמת כשראתה את חניתה לוחצת על שלט מסתורי. מהתקרה התחיל להשתלשל מתקן מוזר. מוט ברזל, מחובר בשרשראות ברזל חזקות היורדות מהתקרה, בכל צד שלו אזיק עור עבה. מהמוט ירדו עוד שתי שרשראות, שהתחברו למוט נוסף עם שני אזיקים. מה זה מכשיר העינויים הזה?

 "סטפן, דרלינג,  תעקוד לי אותה", ציוותה חניתה על העבד שלה, שהזדרז לבצע את פקודתה ולקחת את נירית למכשיר. נירית בעטה בו ונלחמה בכל כוחה. הוא הביט בגבירתו והיא רק הנהנה בראשה. סטפן סטר לנירית בעוצמה, עד שצרחה "אייייייייייי", שלא הכירה שיש בה. "תבקשי סליחה מגבירתנו, מהר או שאסטור לך שוב", אמר לה, "סליחה גבירתנו", ענתה נירית בטון מזלזל. סטפן הביט שוב בגבירתו וביקש אישור בעיניה. "אין צורך כלב שלי, היא תכף תלמד להיות מנומסת". סטפן הצמיד בכעס את האזיקים, עד שנירית לא יכלה לזוז ופינה את המקום לגבירתו. "ארצה", היא אמרה לו ופנתה לטפל בנירית בזמן שהוא נעמד על ברכיו לרגליה.

חניתה לחצה שוב על השלט ומן התקרה ירדה הספרייה האהובה עליה, ספריית השוטים והאביזרים. "לפעמים אני ממש אוהבת להיות מיליונרית", צחקה בליבה.

לספריית העץ השחורה הוצמדו מתלים ומהדקים עם שוטים בשלל גדלים וצורות. מתחתם היו מגירות קטנות שהכילו אביזרים שונים כמו קולרים, מצבטי פיטמות, משקולות, מחטים ועד. חניתה הביטה על כל המבחר ובחרה בקולר עבה מאד ובקלאפר עשוי עור בצידו האחד וציפוי קטיפה סגול, בצדו השני. בנוסף, בחרה במפשק רגליים מעץ. "סטפן, המפשק", פקדה והוא מיהר לקום להפריד את רגליה של נירית ולסוגרן באזיקים, כך שלא תוכל לסגור אותן.

"כלב טוב, ארצה", אמרה חניתה והצמידה את הקולר לצווארה של נירית. "שלא תתלהבי חור, את עוד לא בדרגת כלבה וזה לא הקולר הקבוע שתקבלי כשתגיעי לדרגה הזו, זה רק קולר אימונים לשפחות". נירית הקשיבה לכל מילה באימה, עדיין מנסה לחשוב איך לצאת מהסיוט הזה, כשהקלאפר פגש את ישבנה לראשונה והקפיץ אותה מכאב. היא לא תתן לה את העונג היא לא תצעק. היא תתאפק גם אם יתהפך העולם. 

 "תתחילי לספור, חור", אמרה גבירתה והוסיפה, "תספרי ותודי לי על כך שאני מחנכת אותך. אם לא תודי או לא תספרי, התמונות יפורסמו. אם תהיי לא מנומסת, התמונות יפורסמו. אם תהיי לא צייתנית לגמרי, את תענשי כל כך חזק שתשכחי מאיפה באת, זה ברור חור?", "כן, גבירתי", ענתה נירית, מרגישה איך למילים יש טעם של וואסבי, מנסה לא לבכות מכעס. "אחת גבירתי, תודה שאת מחנכת אותי", ספרה וצייתה, מנסה לשוות לקולה קור ואדישות, ללא הצלחה. זה כאב וככל שההצלפות התרבו, זה כאב יותר ויותר והקשה עליה לא לצעוק. היא נלחמה בכל כוחה, "אאאא עשרים גבירתי, תודה שאת מחנכת אותי". המילים חדרו למוחה יחד עם הכאב "גבירתי", מחנכת", "תודה", זה לא שהיא אוהבת את זה, זה סתם אדרנלין שעושה את זה מרגש. זה לא שהיא מתחרמנת מהשוט או מהמילים, או מהכלבה, זה רק שהצד של הקטיפה די נעים והצד של העור ממריץ את הדם וכן, זה כואב, אפילו מאד, אבל, למה היא לא רוצה פתאם שזה ייפסק?

 "התחממת מספיק, חור", אמרה חניתה, "הגיע הזמן לקצת כאב". "קצת כאב?? היא מופרעת?? מה זה היה עכשיו אם עכשיו מתחיל הקצת כאב?", חשבה נירית בליבה. חניתה ניגשה למגירת המצבטים והוציאה חבילת אטבי כביסה. "וואלה יופי, הכינותי בעצמי", חשבה נירית במעט הציניות שעוד נותרה לה, "מה המטורפת הולכת לעשות עם אטבי כביסה? לתלות אותה לייבוש?". חניתה ניגשה אליה ואמרה "עכשיו אני אקשט קצת את החור שלי ואז אמשיך להכאיב לך, אל תדאגי חור מתוק". לנירית התחשק לרגע לאסוף הרבה רוק בפיה ולירוק בפרצופה של האישה הרעה הזאת, אבל היא התאפקה. היא אמרה לעצמה שזה כדי לא לקבל עונש חזק יותר, אבל עמוק בתוכה ידעה שמתגנבת אליה יראת כבוד לחניתה, פחד אמיתי ואולי אפילו למעלה מכך. התרגשות? התרגשות טובה? לא. היא לא משוגעת. זה לא זה.

חניתה החלה להצמיד אטב אחר אטב לחזה הזקוף של נירית, שנרעד מכל מגע. תחילה הפיטמות ולאחר מכן אטבים מסביב לכל שד. זה כאב. היא כל כך רגישה בפיטמה. אחרי שנייה זה כאב קצת פחות והיא נרגעה. חניתה סיימה להביט ביצירתה והיתה מרוצה. עכשיו ירדו עיניה למטה, לכוס של נירית והיא החלה מצמידה גם אליו אטבים. זה כאב. היא רצתה לבקש שחניתה תפסיק, אבל לא רצתה לתת לה את העונג. "יופי, אמרה חניתה, "עכשיו כשהחור שלי מקושט, אפשר להתחיל להנות ממנו". היא לקחה מטקה מחוספסת והחלה להצליף בישבנה המאדים של נירית, שלא יכלה להתאפק יותר והחלה להתחנן לרחמים. "די, אאאאאאיי,  בבקשה די, אייייי, זה כואב, אייייי, תפסיקי, בבקשה".

חניתה הביטה בה במבט מצמית, "מה שכחת חור? איך מדברים לגבירתך?". "סליחה-סליחה- אייייי, בבקשה גבירתי, בבקשה די, איייי, אני אהיה טובה, די מספיק, חלאססס הבנו אייי". 

"חחהההההה", חניתה צחקה צחוק ארוך ומעונג. "החור שלי מתחיל להבין מה התוצאות של חוסר הצייתנות שלו. החור שלי ילמד כל כך יפה להיות טוב. נכון חור?"

"נכון גבירתי, איייי" ענתה נירית כשהמטקה הכתה בה שוב, הפעם בין ירכיה, כשהיא פוגעת באטב אחד ומעיפה אותו משפתי הכוס שלה תוך צביטה עזה וכואבת.

"בוא כלב", אמרה חניתה ושרקה לכלב שלה, "גבירתך נהיית חרמנית מהחור שלה. תשרת לי בנתיים את כפות הרגליים". סטפן רץ לרגלי גבירתו והחל ללקק אותן. היא התענגה על לשונו והמשיכה להצליף בשפחה החדשה שלה. 

הצלפה חזקה - "מה את שלי?", נירית לא ענתה וחטפה הצלפה נוספת, חזקה יותר, מעיפה אטב נוסף, הפעם משדה השמאלי, "אייייי. אני חור גבירי, אני חור".

"נכון, חור, זה מה שאת, החור שלי. מה את תהיי, חור?" - הצלפה על השד הימני.

"השפחה שלך גבירתי, החור שלך, הכלבה שלך, מה שתרצי, איייייייייייייייייייייי".

"בדיוק, חור, בדיוק. עכשיו את מתחילה להיות חור פחות מטופש ויותר מבין. בואי נראה מה ההבנה הזאת עושה לך". חניתה הרגישה על רגלה את לשונו של הכלב שלה, מה שלא הפריע לה לשלוח את ידה בעלת הציפורניים הארוכות אל הכוס של נירית. "מממממ... החור שלי התחיל להתרטב, בסוף את עוד תהיי חור שימושי. חור טוב של גבירתו. חור מענג". עם כל מילה שלה היא דחפה את האצבע עמוק יותר, עד שדפקה את נירית באצבעותיה. נירית ניסתה לחשוב על היטלר ועל מצרים העתיקה, אבל כלום לא עזר, הכאב הזה עשה לה טוב. היא נרטבה. היא לא תודה בזה בחיים, אבל היא רצתה שהאצבעות של גבירתה ישארו בתוכה ולא יפסיקו לדפוק אותה לעולם. הישבן החם, החזה השורף והאצבעות הדופקות, הכל היה יותר מדי, מציף מדי, מטלטל ולמה הגוף הזה בוגד בה? איך הוא מעז להנות?"

"כן חור, בדיוק ככה, תרטיבי בשביל גבירתך", אמרה חניתה ושלחה את סטפן להביא ויברטור מהמגירה.

כל הזמן רעבה. הוא מדבר איתי בטלפון, אני רעבה להצליף בו, הוא לידי, אני רעבה לחדור אליו ולהצליף בו. הוא בוואטסאפ, אני רעבה לדמעות שלו.

הוא מוציא ממני את החיה הרעה, הטורפת. בא לי לקרוע אותו, לסמן אותו, לגרום לו לטפטף דם וללקק אותו. הוא קורא לעצמו אמסטף, אבל אני זאת שהופכת לקניבלית.

לפני שנים, בסבב הראשון שלנו, הוא שלח לי את השיר "כבוי", של עמיר לב, כמה הוא מתאים גם היום.

"תשנאי אותי", הוא אומר כשהוא רוצה שאקרע לו ת'צורה,

רק כי הוא יודע שאני לא יכולה ולא רוצה.

לפני שנים הוא בא, רוח סערה, היה אדון והפך לעבד אהבה.

מאז ברח ושב ושב וברח, מעצמו יותר ממני,

תמיד ידע שאני נמצאת, גם כשאינני.

וזהו-לא בא לי על חרוזים יותר. כי מה שבעצם רציתי לומר זה שחזרתי ואני כאן ושוב מאושרת, אחרי שנים שלא. הוא בא והעיר אותי מתרדמת עמוקה, כל כך עמוקה שחשבתי שלא אשלוט שוב לעולם. 

תקציר הפרקים הקודמים: הייתי, שלטתי, התחברתי, נפרדתי, אהבתי, הלכתי, איבדתי אבא, התאבלתי, נקרעתי, הריתי, ילדתי, כביסה-בישולים-חיתולים, לא שולטת, עצובה ונואשת, הוא בא, אני מאלפת, אני מלפפת, אני מאושרת.

בפרק הבא: לאלף אמסטף, משימה קשה אך מתגמלת:) 

ואהוב שלי, הנה אני גם כאן בשבילך.