עוד לפני שהפייסבוק היה המקום הכי אלים ברשת, היה לנו את הכלוב. הצטרפתי לכאן לפני עשר שנים בערך ונכנסתי לקהילה ואף ראיתי בה בית. ארחתי אצלי, התארחתי אצל אחרים, יצאתי למסיבות, היו לי שפחות ועבדים, בקיצור- הרבה מדי בפנים. הכרתי כאן שפחה חביבה והפכתי אותה לשלי. כעבור כמה חודשים נפרדתי ממנה. עבר חודש ונכנסתי לקשר אחר וכדי שהיא לא תפגע מכך, החלפתי כינוי. לא אלאה אתכם בהתפתחות העניינים המייגעת. השורה התחתונה היתה ששפחתי לשעבר בכתה בכל מקום אפשרי שרימיתי אותה, דרסתי אתה וכד' ומיד עטו עליה טובי הלב והתחיל פה בכלוב שרשור של עשרות עמודים בו נטען שוב ושוב שאני דומית מסוכנת והושמצתי מכאן ועד להודעה חדשה. אם לא הייתי מכירה את עצמי, הייתי גם בורחת מעצמי כמו מאש וגם חושבת שהמפלצת מלוך נס היא אני. עברו שנים, השפחה יצרה קשר. היא ילדה תאומות בנתיים, אני תאומים, נפגשנו לבוקר של כיף. שום מרירות. היא הודתה שפשוט היה לה קשה ללכת הלאה. אני קיבלתי שיעור במה זה להפוך מחביב הקהל למושא לזעם ושנאה. מאז יש לי רגישות רבה לנושא הזה של מריבות פורומים והתלהמות המונים. נורא קל להיות צודקים, כשאין לך מושג עם מי אתה מדבר, נורא קל להיות אלים, כשאתה לא מביט בעיניים של אנשים. אותי באופן אישי זה דוחה ואני מתרחקת. לא מבינה אנשים שנהנים לדחוף את האף שלהם למקומות כאלה. נראה לי נובע משעמום ותיסכול וסתם-דוחה.
מגרד לי בידיים
אז השבוע הזה עבר בלי סשן משמעותי. העבודה של אמסטף הטריפה את שנינו והותירה אותי וחצי תאוותי בידי. בעצם, חצי תאוותי זה טוב. היא הותירה אותי וכל תאוותי בידי. תכננתי סשן שעצם המחשבה עליו הטריפה אותי כמה ימים, אבל למציאות היו תוכניות משלה. מגרד לי. שמעת? יש לך מושג כמה זה יכאב לך כשנפגש? אין לך ועד שתקרא, בטח נדבר קודם ואסביר לך בפורטרוט. בנתיים, תדע. כשמגרד לי זה לא נגמר בקלאפר ולא בשוט הזנבות הרגיל. עוברים לתותחים הגדולים. בום
"מה שמפחיד אותי", הוא אומר לי, "זה שאת לא מפחדת מכלום. אין לך גבולות. מה שמפחיד זה שכמה שאני מטורף, את מטורפת יותר".
והוא צודק וגם טועה. יש שני דברים שמטילים עליי אימה. שמשהו יקרה לילדים שלי והשני, שאני לא אהיה פה בשבילם. חוץ מזה, לא נותר לי ממה לפחד.
חוויתי את החוויה האנושית על כל כך הרבה מגווניה, הרעים, הקשים, המייסרים. התחשלתי. היתי בבור של התחתית יותר מפעם, גירדתי את עצמי בשפכטל כמו צבע שנדבק על מרצפת. התרסקתי והתפרקתי ובכל פעם חשבתי שזה לנצח, בדיוק עד הפעם הבאה בה החלטתי לעוף. אני חזקה, אני יודעת, לא בפוזה, לא בהצגה, אני חזקה במהות שלי. אני כל כך חזקה שאני מרשה לעצמי להרגיש שוב, לאהוב שוב, לבטוח בבני אדם לא משנה מה. אני חזקה מספיק להרשות לעצמי להיות נאיבית כמו ילדה לעתים, תוך ידיעה שיתכן ואפגע. להפגין את הרוך שבי וגם את הקושי, את הנתינה ואת הרצון לקחת ולשייך. בפעם הראשונה בחיי, אני חזקה מספיק להכיל באמת את כל מי שאני.
ואתה, יפה שלי, אתה לא צריך לפחד מדבר. איתך יש לי רק גבול אחד, אבל הוא החשוב מכולם, הגבול של לעשות לך יותר טוב מרע. הגבול של לא לעשות משהו שיפרק אותך, רק מה שיבנה אותך מההתחלה. ואני אוהבת אותך, אתה שומע? אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה. וכך, כמו שאתה, אקח אותך ללונה פארק שלי, נעלה לגלגל הענק, רק כדי ליפול חזק, ניסע ברכבת הרים עד שהבטן שלנו תקפוץ מחשש, נברח ונצא למסעות שמאניים, כמו שני משוגעים על פטריות הזייה ונאהב עד שכמעט ו.. וגם אם... כמו עוף החול. שנינו. נעוף שוב. למה? כי מי שמפחד לאהוב מפחד לחיות ואני, אני אוהבת לחיות תמיד, במיוחד כשאתה בסביבה.
פתאם נזכרתי בשיר ההוא, שכתבתי לך כשנפרדנו בפעם ההיא. זכרתי כמה כאב לי, כשלא יכולת לעמוד בנו יותר והלכת. איך לרגע לא ידעתי אם יבוא יום ותחזור. היום, אחרי חיפושים, מצאתי עותק של השיר ההוא. אתה זוכר?
איקרוס, ילד של אור, איך שרצית לגעת בשמש. איקרוס, ילד ציפור, איך שעפת אליה חרש. איקרוס, ילד זהב, איך לא הבנת שזה יכאב. איקרוס, ילד נצחי, השמש שלך היא השמש שלי.
אל תפחד איקרוס, ילדי, השמש תזרח גם כשאמריא. (כי אם יש לך מזל, אבל רק אם באמת אתה עף עוד פעם לפני שאתה מת).
* מוקדש לנר.
ופתאם אני רואה, שכבר אז ראיתי את הילד ואת כל מה שיש כבר היום ואולי זה טוב שחיכינו, כי סופסוף יש בנו בשלות לעוף באמת.אז פשפשתי עוד קצת במה שכתבתי ומצאתי שיר אחד שכתבתי לשניכם, לך ולשפחה שהיתה לי. שיר שנכתב כשארזתי את ביתי הקודם לקראת מעבר דירה ומצאתי את כל הזכרונות משניכם:
שוטים נשזרים כזר ורדים. כמה אהבתם אותם, כמה אהבתי אתכם.
הנה המכתב מיום ההולדת, איך הזמנת לי שתיה,
כשעוד הייתי לא מוכרת. והנה התמונה שלך, ערומה,
קשורה בסרט.
הנה האזיקים,
איך שרציתם לברוח. הנה המצבטים,
איך שצבטתי לכם בלב. ארגזי קרטון מתמלאים בכאב.
צוררת את הלילה אתכם על המזח, אורזת את הטעם, נושמת את הריח. נרות צבעוניים מושלכים מעל צמיד לרגל, רציתי לתת לכם אושר, הענקתי לכם סבל.
סטראפ און אחד, שרשראות מברזל ומעור, איך שידעתי לגרום לכם לבעור. קלטות כחולות, ויברטור, חבלים, צרור של שיחות ליד צרור געגועים.
לילה לבן, לילה כחול, שבתות, חגים וימי חול. לימונצ'לו, קרח, משימות... אני מזיעה, אלו לא דמעות.
לא קל לי לעבור דירה, לא פשוט לי לארוז אהבה שהלכה. ארגז אחד ריק נשאר פעור, מה יכנס לקרבו לא ברור.זכרונות חדשים נערמים, אבל אתם יקיריי - תמיד תשארו צרורים בצרור חיי.
***
מדהים לחשוב שכל כך הרבה זמן, אתה איתי, גם כשאינך, בכל מה שעברתי, בכל מה ששמחתי ואהבתי ונשברתי ועליתי ונפלתי, כל הזמן האהבה הזאת שלי כלפייך, נשארה לה באיזה פינה בלב שלי ורק חיכתה לרגע הנכון. כמה טוב שבאת ללא הפחד, עם אמון שהולך ומתחזק. האהבה, היא תיתן לך כנפיים ואני, אני אתן לך את כל מה שחיכה לך כאן תמיד.
דווקא תכננתי סשן רגוע. האמסטף שלי עוד לא התמסר לי בישבנו ורציתי להקדיש את הסשן להרגיע אותו מהחרדה, להתגבר על הפחד ושידע שמה שלא יהיה אני איתו ואני לא עומדת לוותר. בדרך כלל אני מתכננת סשנים לעומק. הפעם לא תכננתי דבר, פרט לעונש שהגיע לו מתחילת השבוע. מה יש להתכונן להרגעת תחת?
הוא מגיע, חתיך כהרגלו. אני אוהבת לסקור את גופו בפתח, שנייה לפני שהוא יורד על ברכיו לנשק את רגליי. בדרך הקצרה הזאת, אנחנו לא מתאפקים ומחליפים חיוך שמח. הנה אני-הנה הוא. הנה התחושה הזאת של ביחד. הוא יורד למטה ומנשק. אני נושמת עמוק את מגע שפתיו על כפות רגליי. הן ממש עולצות כשהוא בא לשרת אותן. לק בורדו במיוחד בשבילו, צמיד לכל רגל, פרפר אחד כסוף כמעט עף מאחד מהם מרב התרגשות ושמחה. הזחל הרעב.
אני מובילה אותו אחריי לכורסת הטלוויזיה העמוקה. מתיישבת עליה ומושכת אותו אליי, לרגליי. הוא מתכרבל בחיקי, אני מרגישה אותו נושם אותי ומלטפת את קוצי הקרחת. מושיטה יד לקולר העור העבה ומהדקת אותו לצווארו העבה. אמסטף. מושכת בטבעת המחוברת לקולר מרימה את פניו אליי, נושקת לו ותוך שנייה מעיפה לו כמה סטירות לחי. המבדילה בין קודש לחול. העבד שלי צריך לשכוח את עולמו האחר מאחור. הגעת לממלכה שלי. ביי ביי עולם. ואני רואה לו בעיניים, את הגעגוע והרצון להתמסר, את התשוקה ואת הילד. הילד הזה שאני מטורפת עליו ושבא לי לכרבל אליי ולהגיד לו, "מה פתאם כאב? אתה ילד מתוק הכי בעולם", אבל אז אני שוב רואה את הגבר והעבד והילד נשכח לרגע. "לא עכשיו, מתוק". עוד חיבוק. עוד סטירה. אני מתבוננת היטב בעיניו ושולחת אותו לשירותים "לך לעשות חוקן עבד".
הוא חוזר נקי ולחוץ. מאד לחוץ. אני בטוחה שאם הייתי מודדת לו לחץ דם הייתי יכולה להתגלש לו עכשיו על הלחץ. אני מצביעה בידי על המזרון שהנחתי על הריצפה ומצווה "שכב על הבטן". אני הולכת לשחק קצת כדי שירגע. העבד שלי אוהב מילים. את המילים שלי במיוחד ועם המילים האלה אני ארגיע אותו עד שייתן לי את כולו. הוא נשכב ואני שוכבת מעליו, עדיין בלבוש מלא. הגוף שלי מוחץ את שלו, כפות רגליי על רגליו, שירגיש ושפתיי לוחשות לאוזנו. "שבת בבוקר, יצאתי להפגש עם חברות ונתתי לך לישון. היתה שם אחת, שבא לי עליה, התחשק לי לזיין אותה ולהשפיט אותה, לשלוט בה ולהצליף בה. התחשק לי לקרוע לה את הצורה. היא היתה מאד כוסית. מאד. אבל מה הבעיה? שהעבד שלי מקנא גם בשפחות. נכון שאתה מקנא גם בשפחות?". הוא מהנהן. זה נכון. פעם הוא יבין כמה זה מטופש, אבל בנתיים זה מה שהוא מרגיש, מה שהופך את הסיפור למאד אמיתי עבורו. "אז בגללך לא זיינתי את הכוסית ועכשיו אני רעבה. תנחש מי צריך לפצות אותי? מי יהיה הכוסית שלי במקומה?". עכשיו אני מרגישה את המאבק בתוכו. מצד אחד, המאצ'ו שלי נכבה מניוש. מצד שני, להיות החור שלי הרגע, הכוס שלי, זה רעיון שמחרמן אותו. אז הוא לא אומר הרבה ומחכה לבאות.
"תהיה עכשיו החור שלי. הכוס שלי שאני מזיינת. רוצה להיות הכוס השימושי שלי?". המאבק הוכרע. הוא חרמן והוא מהנהן "כן גבירתי, אני אהיה הכוס שלך". "מצויין כוס", אני עונה ומורחת את אצבעי בקרם סיכוך. "בוא בתולה שלי. תפתחי אליי. תהיי כוס טוב. זה יכאב בהתחלה כמו לכל בתולה, אבל אני אלמד אותך לאהוב את זה". הוא אוהב את המילים והאצבע שלי מרגישה כמה הוא לא אוהב את המעשים. התחת שלו מכווץ, מתיבש. הא מת מפחד ופתאם אני מבינה. די לאצבעות, די למשחקים, די לוויתורים. אני לוקחת את הסטראפון הסגול שלי, מסככת אותו. הוא ארוך אבל לא עבה מדי. אני לא מחדירה אותו לתוכי עדיין, רק מכוונת לחור שלו. "תשפד את עצמך על הזין שלי, חור. אתה רוצה להיות שייך לי? תפתח את התחת שלך ותהיה כוס טוב". הוא כבר לא מתווכח. הוא מרגיש שהגיע הזמן והוא רוצה, גם אם לא יודה בזה עכשיו. לאט הוא מתחיל לשלוח את ישבנו לאחור ולהחדיר את הסטראפ לתוכו. אני עוזרת לו ודוחפת קדימה. הוא מבקש רחמים "די, רגעעעע". אבל עוד לא. קודם שיהיה קצת בפנים ואחר כך נרגע. הסגול שלי נדחק בקושי פנימה "עכשיו תרגע ותנשום". הוא טוען שאינו יכול, שכואב לו. אבל זה לא מעניין עכשיו. יש לו מילת ביטחון, שישתמש בה אם אין ברירה. אם לא, אני ממשיכה. אחרי שניות אחדות אני מתחילה לזוז ומרגישה איך הוא מתכווץ עוד יותר, כמעט בוכה. עוד קצת ואני יוצאת. מספיק לו להיום. חצי זין היה בפנים. אבל, עוד לא סיימתי.
הוא נושם לרווחה, אבל אני ניגשת לבאט פלאג. זה שכל השבוע הוא טען שאינו מצליח להחדיר לעצמו. מצחיק. שמה יד כבדה על גבו. מכוונת את הבאט המסוכך ומחדירה פנימה. הוא חודר בקלות רבה כל כך כאילו מדובר בתחת של מזדיין מנוסה. אבל הוא בלחץ ומהלחץ הוא מסתובב והבאט בורח פנימה והוא נלחץ ואני מרגיעה, אבל הוא מתחנן ללכת לשירותים ולנסות להוציא אותו. אני משחררת. הוא מוציא אותו. קצת דם. סיפור מהתחת. כשהוא חוזר אנחנו כמעט צוחקים. הוא דמיין על איך זה יראה במיון, אני דמיינתי איך אני מחדירה שתי אצבעות כדי לשלוף אותו החוצה ובדרך מרגיעה את הבכי שלו כך שהוא מכיל באט אחד ושתי אצבעות. משעשע. מפחיד. תלוי מאיפה מסתכלים.
שנינו יותר רגועים עכשיו. אני נשכבת על המזרון לידו. מלטפת אותו, מרגיעה. הוא מחייך מתבייש עם המבט היפה הזה. הכחול. שלו. "היה רק כואב או גם מחרמן?", אני שואלת. "רק כואב", הוא אומר אבל העינים שלו אומרות אחרת. אני מחייכת. יודעת שאחר כך יגיד לי את כל האמת. "יופי. טוב שכואב. עכשיו אתה תגמיר אותי כי הכוס הזה חירמן אותי". ממני הוא לא יוציא רחמים. כף הרגל שלי מוחצת לו את הזין. הוא מתכווץ ואז נעמד דום לקראתי. אני דוחפת אותו בין רגליי, שיענג אותי כמו שהוא יודע. עשר דקות אחרי, שתי אורגזמות אחרי לי, אחת לו וחיוך דבילי לשנינו, אני מלטפת אותו. "אתה ממלא את תפקידך היטב, עבד אושר. אבל עכשיו הגיע זמן העונש שלך. זוכר מה היה החטא? זוכר שקינאת ונהגת בחוצפה עד שהלכתי לישון עצובה?". הוא זוכר ומתבייש, אבל הכנתי לו עונש שהוא לא ישכח. עונש שדיברנו עליו קודם. העבד הזה מוציא ממני את הטירוף. הוא הביא איתו סכין יפנית ואני שולפת אותה. במהירות חותכת בו חתך קטן באצבע. שישאר. שיזכיר לו לא לחטוא. האצבע מדממת קלות. אני מוצצת את הדם שלו. "אתה טעים לי". מורחת עליו משחה מחטאה ועוצרת דימום, שמה לו פלסטר של פילונים. הוא מסומן עכשיו ושלי. הכי שלי.
חלק מהעונש הוא שלא אגיד לו שוב מה אני חשה כלפיו כל השבוע ובכלל עד שאגיע לעשר גמירות. הפגישות שלנו כל כך קצרות והגעתי רק לחמש. אז אני לא אומרת דבר, אבל העיניים שלנו מדברות והוא מוסיף לכך מילים. מילים יפות שמלטפות לי את הנשמה. אני מנשקת לו את הגב ולפני שאשחרר אותו אני אומרת "רגע. עכשיו אני רוצה משהו ממך. שכאשר אני מפנטזת, אדע על מה. אני נשכבת על הבטן ואומרת "שחק לי בשיער". הוא מלטף אותי ואני מרגישה כמו החתולה שמלקקת בעונג את השמנת. כל כך נעים שהייתי נשארת כך שעה, אבל לו יש עבודה. אני פוקחת עיניים הוא מביט בי ואומר "לפעמים את כזאת ילדה". אני מחייכת ועונה "כן, לפעמים, כשבא לי, אני הכל. גם זה". הוא שוב מביט בי במבט הזה.
אני קמה ומתלבשת במהירות. שוב לא עמדנו בזמנים. מתבוננת בו כשהוא מתלבש, היפה שלי. משחררת לו את הקולר, מנשקת אותו ולוחשת "אתה יודע? אני מחבבת אותך קלות". מצחיק. בשיחה הבאה הוא כבר מספר לי שאבוד לי. הוא קורא לי בעיניים את הכל, את מה שאני מרגישה ורוצה. רק עוד חמש גמירות והוא גם ישמע. במילים שלי. בקול שלי. עד אז-אני לא מכחישה.
