Equilibrium

מלחמות שאנחנו מכינים את עצמינו אליהן עלולות לא להתרחש.

אני מודעת לקיום של רוע בעולם. 

אני שמעתי על יותר מדי מקרי אונס קשוחים שקרו לנשים לא מוכרות וגם , לצערי, גם לנשים שאני מכירה.

אני קוראת לא מעט על עינויים מיניים יומיומיים שעוברות נשים בדאע"ש, על שוק שפחות אמיתי, לא המשחק שיש לנו פה.. אני שמעתי עדויות קשות על אונס שעברו בנות בבית הוריהן.

כן, קיים רוע בעולם הזה. נקודה. כן, ישנם מפלצות ממין זכר שמנצלים את היתרון הפיזי שלהם על יצור יותר חלש ולוקחים מהן את היקר מכל בלי שום הסכמה- זכות להיות, לבחור... 

אבל אני לא מצליחה להתחבר לשיחה כוללני שמתנהלת בחברה בין נשים פמיניסטיות לבין גברים.

יש לי בעיה לחשוב בקטגוריות גברים/נשים או אם כמה, אז כולם.

אני לא מזדהה עם עמדה שכל שיח בעל אופי מיני כלשהו שגבר יוזם, אז הוא ישר רואה אותי כחתיכת בשר נוטפת... 

קשה לי לשמוע צעקות מכלילות מקבוצות קטנות שמתיימרות להציג אותי. 

אני יודעת שהחברה חייבת לטפל בתופעה, אנחנו רק צריכים להתחיל לא מהאשמות כלפי כל מין הגברי אלא מהחינוך, מלעצור את עולם המדיה והפרסום שדוחף דימויים ומסרים מיניים בכל מה שסובב אותנו והתת מודע קולט ככה או אחרת. סקס מוכר, ליידיז אנד ג'נטלמן.. הוא כלי הכי חזק היום בשוק, וגם אנשים הלא יציבים בינינו מושפעים ממנו. כי סקס זה כח מאד חזק שמניע אותנו בתור בני אדם. כן כן, גם נשים. 

אני לא מאמינה שסירוס המוני הוא הפתרון.  אולי אני באמת בר מזל, אבל אני מכירה יותר מדי גברים שיודעים לכבד אישה. הרבה יותר מהמקרים הפוכים. גברים שכל כך יודעים לכבד היותך בן אדם שאם לפעמים מתפרצת מהם אמירה הכי שוביניסטית לכאורה או סקסיסטית, או סתם פלירט - אני יודעת שהם מרשים את זה לעצמך מרוב הבנה ורצינות שכבר הושקעו בדבר. קוראים לזה סרקזם. 

הסירוס הזה בא מפחד. ופחד מכליל. אני חושבת שגם אם תגיד לבן הכי הגון ומכבד 1000 שהוא אנס, יש מצב שהפעם ה1001 הוא יאמין לך.

ולכן השיח הפמיניסטי כל כך מפחיד אותי. מרוב הפחד הוא יוצר יותר אנטגוניזם ואז גם אין שוב אפשרות להקשיב למסר שהוא בסהכ אמיתי ויש לו זכות ענקית לקיום. אבל הדרך... הדרך הזאת לא תוביל אותנו למקום טוב. דיכוי יצר מיני יותר מסוכן מביטוי המילולי שלו. גבר מסורס מנטלית יום אחד יפרוץ את הכלוב...

וכל עוד הנשים יחזיקו כדגל את החולשה שלהן, את הפגיעות שלהן, ככה הן ימשיכו להיראות חלשות יותר. 

כל עוד נשים ירצו להיות חזקות הן אף פעם לא יהיו חזקות. 

אני לא מדברת על פשעים של דאעש כמובן, זה מלחמה נוראית ותופעה עולמית מפחידה, אני מדברת עלינו, על נשים בחברה מערבית . 

אז יש דושבגים שאנו נתקלים בהם. אז יש חולי נפש. בכל המינים. אבל יש עוד מיליוני אנשים טובים יותר, מעניינים יותר, מכבדים יותר. 

ויש רוע בעולם. בשני המינים.

החיים האלה פאקינג לא בטוחים.

ולא צריך בגלל זה לסרס את כל העולם. 

המקסימום האפשרי - זה לחזק את עצמך.

כדי להרגיש את הפרטנר שלך במלואו קודם צריך לדעת להרגיש את עצמך.

רק דרך תחושות פנימיות עדינות וכמעט בלתי נתפסות ניתן לחוות את אותו השוני שהפרטנר מביא לעולמך.

אז אני צוללת, צוללת עמוק כבר תקופה לתוך עצמי, מתבוננת בשינויים שהתחוללו בי, נזכרת איך זה לנשום את עצמי, את התחושות והרצונות שלי... מתחברת עוד יותר עמוק להווה שלי, כן.. רק ככה כל שינוי שבא איתך לחיי יוכל לקבל תשומת הלב הראויה...

אני כבר לא שואלת מי אני... הראש לא יידע להסביר הכל לעולם. אני מרגישה מי אני וזה מה שחשוב. הראש יוכל לנוח, עד שהתשובות לשאלות בלתי פוסקות שלו יגיעו מהנסיון— כי רק הוא אמיתי.

גם האורגזמות שלי השתנו. קיבלו יותר עומק, עוצמה, משך הזמן, אפילו מנגנון שלהן חווה שינויים. הן ממלאות יותר, מטלטלות יותר, טעימות יותר... 

אה... וכן, שלום לכל מי ששרד בגן חיות הזה ועוד זוכר אותי:)

קפצתי לביקור, לא יודעת עד כמה הוא יימשך.

פשוט ככה. בלי לגרות בכוונה. בלי מאמץ.

פשוט ככה.

פשוט.

לעמוד אחד מול השנייה פשוטים קרוב—רחוק ולנשום.

פשוט לנשום אותו אוויר.

ידיים מלטפות לאט ובעדינות, בלי לרוץ, בלי ללחוץ סופגות עם הכפות כל מילימטר של העור הרך והנעים.

פשוט ככה.

פשוט.

בלי דיבורים, בלי מילים שיכולות להתפרש אחרת. 

לדבר באותה שפה—פשוטה וחד משמעית— שפה של מבט ומגע. 

בשפה שאי אפשר לטעות בה בתרגום.

בלי מטרה. 

בלי לרצות לצאת צודק בשיחה הזאת.

פשוט ככה.

פשוט לדבר.

ככה פשוט שומעים הכל. 

ככה. פשוט.

יש לי זיכרון מצויין. באמת, אני יכולה לנסוע עם בנאדם באוטובוס פעם אחת, לפגוש אותו שנה אחרי זה במקרה ולזכור את הפנים שלו. 

אני זוכרת טוב טוב פנים של בני אדם שהמבט שלי עצר עליהם אפילו אם זה לרגע אחד.

אבל הייתה תקופה בחיי שממנה אני לא זוכרת הרבה.

בלילה כזאת שהתבשלה במשך שנתיים—שלוש. בלילה שבבסיס שלה היה חוסר ביטחון עצמי, חריף וחמוץ. זרקתי לתוך הסיר הזה עוד פנים, עוד זוג ידיים, עוד רגע של תאווה, רגעים של קרבה פיזית ותהום נפשי, עוד לילה ועוד בוקר בו זחלתי הביתה. עוד גמירה ועוד אחת שנועדו לחמם את הלב ולהרגיע, אבל רק הבעירו בי את הכאב השורף הזה שהמשיך להתפשט בגופי.

מהתקופה הזאת אני לא זוכרת הרבה. לא זוכרת פנים שלהם. לא זוכרת סיטואציות. הכל קבור ונעול הרמטית תחת מכסה כבד של כאב וגועל.

לפעמים נדמה לי שאם אפגוש אחד מהם ברחוב, בבר, או אפילו פה— לא אדע לזהות אותו.

ואולי סלחתי לעצמי כבר את החיפוש הזה במקומות הלא נכונים, 

אבל הפחד הזה לא לזכור איכשהו עדיין משתק אותי. 

ומה אם יום אחד אחד מהם יעמוד מולי ולא אוכל לזהות אותו?  אני לא בטוחה שארצה שהוא יזכור גם... שלא יזכור ולא יזכיר? 

או שירים את המכסה שנעול הרמטית?

נסיעות קצרות אולי לא ממש מספקות כדי ללגום לגימה גדולה של חופש ולהירגע ממירוץ התמידי, אבל הן בהחלט גורמות להעריך את כל מה שמחכה לך בבית מחדש.

אני הצלחתי להתנתק. לקום בבוקר, לצאת מהמלון וללכת... שמאלה. בלי תכנונים, בלי מטרה מסוימת לראות משהו, לחוות משהו— פשוט לזרום ולספוג. להיפתח ולא להיסגר. לתת לכל מה שלחץ עליי להתחלף בדברים חדשים, שמילאו נפש בשקט. נזכרתי שאני רגועה ונינוחה בפנים.

ועם הרוגע הזה חזרתי הביתה. 

הכל נראה בדיוק אותו דבר כמו שהשארתי.. אבל פתאום הכל נראה קצת מהצד. 

פתאום הכל מסתדר בפאזל בצורה מדוייקת. פתאום ברורים מקומות ופרופורציות בין החלקים בו, פתאום מובן מה חשוב, מה פחות ומה דורש טיפול.

אבל בסך הכל נשאר להגיד תודה לזאת שהשאירה לי אותם לפני שנסעה. היא עשתה עבודה לא רעה בכלל. 

אנחנו כל כך שונים

עולם שלם בך, בי לא פחות

וכמה זה מדהים שהם יודעים להתחבר 

העולמות שלנו

לתוך עולם נפלא חדש.

אנחנו מעולים בלבד, 

אבל כמה הוא יפה ועשיר העולם הזה 

של ביחד

...

געגוע

אני קודם כל שלו.

אני האשה האוהבת והאהובה שלו.

אני חברה שלו.

אני הבית שלו.

אני המאהבת שלו.

אני הכלבה הכנועה שלו (לרוב כנועה:)). לפעמים גם גברתו.

אני שלו בכל מה שיכול לעלות לך לראש.

אני לא אהיה זמינה 24/7, אני לא אחפש כל יום תקשורת, לא אהיה שם תמיד בשבילך. מוכן לקבל את זה? 

תחשוב בבקשה. 

אני לא אבנה איתך קשר ארוך טווח. 

אני בשום צורה לא יכולה להבטיח לך כמות. אני פה רק בשביל האיכות, מבין? 

אני אורחת בחיים שלך. אורחת שבאה ונמצאת ברגע הזה איתך במלואה,  משקיעה את כולה לסיפור שלנו ... אבל אז חוזרת לחיים שלה.

אני האפיזודה שלך. 

עצירה שמחממת את הלב, ונותנת לגימת אוויר בדרך הארוכה שלך שתמשיך אחרי העצירה הזאת בלעדי.

תחשוב. 

ישנה התיחסות די מזלזלת למען האמת ממה שיצא לי לראות, לחוות.

כאילו מתחלפים זה הכורדים של הסצנה— רק עצלן לא זרק איזו בדיחה או איזו הערה עוקצת לכיוון המשתייכים לקטגוריה הזאת.

אשמח לדעת למה לפי דעתכם אנשים שחושבים שהם חלק מהקהילה שקודם כל לא שופטת אף אחד לפי הנטיה המינית שלו,עדיין בעדינות, כשאף אחד לא רואה, ממשיכים לעקוץ ולשפוט את המתחלפים? 

בנאדם חייב לבחור נישה אחת גם אם יש לו פוטנציאל מלא ל—3? 

בנאדם חייב להכניס את עצמו גם בחיי המין שלו למסגרות הנוחות לחברה/סביבה/קהילה. להיות נוח גם שם?

באמת מעניין מאיפה זה בא ולאן זה הולך.

לא רוצה לייקים, רוצה לשמוע את דעתכם..  באמת, מסקרן מאד.

א. כדי לשמור על דיסקרטיות לא חייבים לשקר ובשיחה בין אישית כשמדברים כבר על הכל להציג את עצמך בשם בדוי... מה, נראה לך שאתה יוסי יחיד בעולם? ואם אדע שקוראים לך יוסי יישר אגלה מי אתה? לא, אבל שקר משאיר כתם.

ב. מומלצת פתיחת ג'ימייל אנונימי— כך תוכלו לעבור למדיה יותר נוחה, להשתמש בצ'אט של ג'ימייל דרך אפליקציית האנגאוטס מבלי לחשוף את שמכם. קצת מצחיק כשאתה טוען שדיסקרטיות חשובה לך, אתה לא נחשף בפני כל אחד ואז אחרי 3 הודעות לתת את המייל האישי שלך עם שם ושם משפחה, לא?

ג. אל תתנו את מספר הטלפון שלכם בקלילות ראש— היום זה מפתח לזהותכם. קצת כישורי שימוש באינטרנט ותוך מספר דקות אני כבר יודעת איך קוראים לכם, מוצאת אתכם בפייסבוק, ואוווופה, החיים שלכם פרוסים בפניי. אני יודעת מי החברים שלכם, מי הם בני זוג שלכם ושום דבר לא מפריע לי לחבל בחיים הפרטיים שלכם... "אבל את נשמעת אמינה", הוא אומר לי אחרי 5 הודעות...

ומי אמר לך שאני לא איזה נהג משאית עם שפם וכתמים של קטשופ על חולצת אבא מכה שנשארה לי בירושה מאבא שהיכה? ואולי מה שנשאר לי בחיים זה  התענוג הזה  למצוא את הכתובת ולחכות לכם ולבני זוג שלכם מתחת לבית?

תדברו עם בני אדם, תדברו איתם ארוכות לפני שאתם רצים לחשוף את עצמכם, לפני שאתם נותנים להם גישה להתערב במציאות שלכם (מייל פרטי, וואטסאפ, פייסבוק).. תאמינו לי, יום יומיים של התכתבות מגלים הרבה צדדים שעלולים להפוך להפתעות לא נעימות כשכבר יכול להיות מאוחר.

מוגש באהבה ודאגה ללא זהירים שבינינו.