בזמן האחרון שאני מסתכלת על השעון ורואה את המחוג של השניות מתקדם קדימה ולא מפסיק אני מבינה שכבר איני חיה בעולם הזה.
כן, אני מרגישה שהזמן הזה שהוא מראה שעובר בכלל לא נוגע לקיום שלי.
הבנתי שכדי לחיות בעתיד אני כרגע צריכה להישאר קצת בעבר ולנתח. אוו, כמה זמן לא ניתחתי.
היו נקודות זמן שונות בשנים האחרונות שאולי הייתי צריכה לעשות בהם הפוגה. לנשום עמוק ולחשב מסלול מחדש. אבל מכירים את זה שהוויז לא עובד אז פשוט נוסעים בדרך שמכירים הכי טוב- במקום של הנוחות.
ושם תמיד, דווקא שם! אנחנו עושים את כל הטעויות.
אז עכשיו החלטתי לעצור בצד. כדי לדעת לאן אני בכלל רוצה להגיע אני צריכה לבדוק עם עצמי דברים ואולי אפילו סתם לנוח.
כל יום שעובר אני נפרדת מעוד חלק של סאני.
ולמי ששואל את עצמו- כן, הוא עדיין שומר עלי. כנראה יותר מתמיד. בשתיקתו.
סאני היקרה. כמה כח נתת לי. בלעדייך לעולם לא היה לי את הכח לקום וללכת. ואת המשברים שאני עוברת כעת לא נתת לי אפילו לדמיין. בחכמתך לקחת אותי לעולמך עד שאני אהיה אחרי המבול.
וכעת את מרשה לי לחזור... את נפרדת ממני ממש כפי שהנסיך נפרד מכדוהא.
נותנת לי לחזור לשושנה- ל xxxx. להשקות ולטפל בה.