כן עדיין קשה לי.
ולא רק מסיבות שקשורות לחיים עצמם. הנוכחות שלו עדיין מכה בי. האימפקט שהשאיר על כל פינה בנפש שלי.
אי אפשר להשוות את זה לאף תחושה שחוויתי בחיי. אני לפעמים מדמה את זה למה שהיה קורה למדינה עם המלך שלה היה מת ולא היו לו יורשים או שכמה יורשים נלחמים זה בזה על הכתר- כאוס.
לפעמים נדמה שדברים נרגעים אבל תמיד אני חוזרת אליו, למחשבות, לזכרונות, לשירים ולהבנה שנתתי לעצמי לחיות במציאות חלופית.
אני יודעת שהוא חושב ותמיד חשב שאני מספיק חזקה כדי לשרוד את זה ולחזור לחיים תקינים. אני יודעת שבסוף הוא ניתק קשר בשבילי כדי לשמור על זה שאני אצליח להתאושש.
אבל אני לא חושבת שהוא ידע או יודע כמה זה יעלה לי.
האמת היא שאני אשמה לא פחות באובדן הגבולות. אבל קשה להאשים את מי שלא יושב בתא הנהג. ברור שיכולתי לבקש לעצור ויותר מכך הוא עצר לא מעט והציע לי לרדת... אבל כבר לא ידעתי איפה אני נמצאת ואיך לחזור או לאן הולכים אחרי שיורדים.
צריך לזכור שמלך יכול לדעת לקחת אותך למקומות מדהימים אבל לא תמיד ידע איך להחזיר גם אם הוא רוצה ואפילו מנסה לכוון.
אני לא מאשימה אותו. האמת היא שכנראה שכל חיי אני ארגיש אליו את הרגש האחר הזה שהוא יצר בי ושמור רק לו. רגש שלא ידעתי שקיים עד שהוא הגיע.
ולא, זאת לא אהבה.
זה הערצה ויראת כבוד בלתי נשכחת. תחושה שלא רציונלי להרגיש כלפי בן אנוש.זה כנראה נובע ממקום של צורך בלהאמין במשהו שגדול ממך ומחוסר באדם או יישות אלוהית שממלאת את המקום הזה.
קצת מזכיר חזרה בשאלה המקום שאני נמצאת בו. זה תהליך שמלווה בלא מעט פחד שכן מקור הוודאות והתשובות הברורות נעלם.
אין לי מושג איך ארגיש עוד שנה. פעם פחדתי מהכעס מהמחשבה שהוא ידע מה אני אעבור שזה יגמר. אבל אני כבר משלימה עם זה שלפעמים יש בי כעס כי זה רק עוד תחושה שקיימת ומותר לי להרגיש הכל- אני אנושית.
לפעמים אני מפחדת שאשכח את העוצמות ולפעמים אני מאחלת לעצמי לשכוח אותם.
לפעמים אני מקשיבה לשירים שהקליט לי ונזכרת כמה אור הוא נתן בתקופה של חושך.
לפעמים אני מרגישה שאולי אני אשמה בהכל ועם זה הכי קשה לי להתמודד. כי האשמה אוכלת אותי מבפנים ומשחיטה את איך שאני רואה את עצמי.
אני יודעת שיקח זמן ומקווה שבקרוב זה לא יהיה כלכך קשה.
״אך אסור לוותר
עוד יזרח יום אחר...״