אני כועסת.
אני מודעת לכעס הזה שמבעבע בי ואני מוכרחה לומר שלכתוב במודעות ולא מתוך רצון לייצר מניפולציה זה משהו שזר לי.
אני כועסת על ההורים שלי בפעם המיליון בחיי ובדיוק מאותה הסיבה שתמיד גורמת לי להרגיש כלכך בודדה בעולם הזה.
ההורים שלי אלופים בלתת לי כסף כדי שאעוף כמה שיותר רחוק ולא אפריע לקיומם. וכן הם גם עוזרים לי לפעמים בשיחות בעתות משבר ובמתן פתרונות לבעיות מהותיות בכל רגע נתון.
אבל חסר שם אהבה. היום אני יודעת שזה השם של הדבר שחסר לי.
והנה הדוגמא העכשווית. לפני כמה זמן דיברתי עם אימא שלי על כך שהיה נחמד אם היינו נוסעים יחד כל המשפחה לחופשה משפחתית. כן, אני יודעת שלפרופסורים ממגדל השן חופשת בטן גב זה סוג של בזיון אבל חשבתי שאולי בכל זאת, הרי לא נשאר לנו אינסוף זמן ביחד, ואני עברתי שנה מטלטלת במיוחד של גירושין, ואין לי באמת עם מי לנסוע לחופשה ועם הקטן לבד זה קצת עצוב כזה.
הבקשה הזו שלי נכנסה מאוזן אחת ויצאה מהשנייה כאלו לא צייצתי דבר וההורים שלי תכננו 2 חופשות במהלך החופש הגדול והחגים בלי שום מחשבה עלי ועל הנכד שלהם.
וזה בסדר ונורמלי מבחינתי שהם רוצים גם לנפוש לבד אבל למה בסוף אוגוסט ובסוכות? למה מבלי להתחשב? ולמה הם לא רוצים להיות איתנו?
וכך כל עם ישראל בחופשותיו המשפחתיות ואני והבייבי שלי נשארים פה לבד.
וכך תמיד היה גם שהייתי קטנה. בשבתות שכל המדינה יצאה לטייל היא הלכה לחדרה לכתוב איזה מאמר והוא קרא כהרגלו ספרים עבי קרס בסלון.
בארבע אחהצ הוא הכין פופקורן והיינו רואים סרט שחור לבן מפעם וזה היה שיא השיאים מבחינתי למרות שידעתי שבבתים אחרים רואים סרטי ילדים צבעוניים ומדובבים...
אז כן, יש דברים טובים. אבל התחושה הזו של הבדידות. כאב כזה של הבנה שהלבד הזה הוא כנראה לתמיד כי אני כבר בנויה ככה וזה חרוט לי בבשר, התחושה הזו גורמת לי למצוקה בכל פעם שיש לי חרדות.
.
שיהיו בריאים! אני באמת אוהבת אותם.
