אני לא צריכה לבקש מאף אחד רשות להשמיע את קולי בבלוג הזה.
בלעדיי הבלוג הזה לא היה קיים.
שנים חשבתי ואמרתי שסאני עוצבה על ידך, אך גם אם זה נכון אני הייתי חומר הגלם שממנו יכולת לייצר אותה ובלעדיי סאני לא יכלה להתקיים לעולם.
אז אם אתה שואל אותי איך אני מעזה להשתמש בבלוג הזה. אז אני מעזה כי אני זו שמצאתי את הקול שלי. לקח לי המון זמן למצוא אותו אחרי שנים שבהם לא היה לי קול.
אתה יודע איך זה מרגיש לחיות בלי קול? כנראה שלא.
זה מרגיש כמו חנק.
שנים שבהם הסתובבתי חנוקה... בלי יכולת להשמיע את מה שמתרחש בפנים. אפילו לא לעצמי.
כאשר מגיעים לשלב שבו את לא מצליחה לדבר לעצמך את בסכנה.
הקול היחיד שהיה בתוכי היה הקול שלך.
שניסיתי לדבר היית מזכיר לי שוב ושוב שאני ואתה לא מכירים... אתה מכיר רק את סאני, הילדה שלך, ושאין לך שום עניין במה שיש לי לומר ושגם לה אין.
"תשמרי את הדעות שלך לחברות שלך". איזה חברות? מי בכלל יכלה להבין מה שאני אומרת באותם ימים. כולם חשבו שהתחרפנתי.
אפילו היום יש אנשים שאני לא מעזה לומר להם משהו.
מה אני אגיד? זו לא הייתי אני... זו הייתה סאני שדיברה מתוכי.
בכלל יחשבו שאיבדתי את זה.
אני זוכרת תחושות ומחשבות שחנקתי. רגעים קטנים שבהם ניסיתי לבקש ממך חבל הצלה.
בסוף אני אומר לזכותך שריחמת עליי ונתת לי ללכת.
או שאולי הפכתי לחיה שכבר יותר קשה לשמור אותה בשבי מאשר לשחרר אותה לחופשי. אני לא בטוחה.
אבל אני יודעת שנלחמתי על חיי עד הרגע האחרון.
ועכשיו שמצאתי את הקול הפנימי שלי אני מתכוונת להשתמש בו.
איך שבא לי ואיפה שבא שלי.
כל עוד אני לא חושפת את זהותך אני לא מרגישה שזה עניינך מה אני עושה איתו.
אני לא שייכת לאף אחד.
