Alatar

בוקר. אני שוכב במיטה. מסתכל עליך מתלבשת לקראת עוד יום, ומחייך. נזכר בפעם הראשונה שראיתי אותך בוכה. את זוכרת את זה, חמודה?

זאת היתה הפגישה השניה שלנו. אחרי פגישה ראשונה, וונילית לחלוטין, באיזה פאב מחורבן, את הפגישה השניה קבענו בבית קפה ליד הדירה שלי. אני עדיין זוכר מה לבשת, איך נראית, ואיך הרחת. היה קל לראות שהשקעת בטיפוח - שיער זוהר, בגדים מתוקתקים, חושפניים רק במידה, בושם עדין, קרם גוף, מסיכת פנים, ואפשר היה לנחש שגם שעווה איפה שצריך. כבר שהתיישבנו התחלת לדחוף את השיחה לכיוון מאוד מסוים ("אני לא לובשת תחתונים"), וזה נמשך, למרות שיתוף פעולה מאוד חלקי מצידי, עד שסיימנו את הקפה ועוגת השוקולד, שם כמובן לא פספסת את ההזדמנות למשוך תשומת לב לשפתיים שלך, ולזייף צחקוק מבוייש כשציינתי את זה. המשכנו אחר כך אלי לדירה. מהרגע שנכנסנו לבניין כבר נמרחת עלי. במעלית הידיים שלך הרשו לעצמן חרויות, שהיום את כבר יודעת שלא ניתנות כל כך בקלות, וכשנכנסנו לדירה רצת פנימה והתחלת להתפשט עד שעצרתי אותך ב"עוד לא". אני עדיין זוכר את המבט הזה על הפרצוף שלך - קצת המום, קצת מבולבל, קצת נעלב. לקח לך שניה להתאושש, ועוד כמה כדי לרדת לברכיים, ולהתחיל ללכת עליהן לכיווני. נתתי לך, ושהגעת מספיק קרוב, הרמתי אותך מהשיער. "תעמדי כאן, ואל תזוזי". השארתי אותך עומדת שם בין הכניסה לסלון, וניגשתי לחדר השינה. על מה חשבת באותם הרגעים? לקח לי שתים-שלוש דקות לאסוף את הדברים שרציתי, וחזרתי אליך. לא זזת. "סימן טוב", אני זוכר שחשבתי בחיוך.

את לובשת עכשיו את החולצה, ורואה אותי מסתכל. את מכירה כבר את המבט הזה, נכון? את יכולה לנחש על מה אני חושב? החיוך הזה שלך ממיס אותי קצת, ואולי אני אספר לך על זה היום בערב. אולי גם נשחזר את זה.

איך לקחתי אותך לתוך הדירה והעמדתי אותך באחד הפתחים עם הגב אלי. כיסוי עיניים, הידיים נקשרו לפינות העליונות, והרגליים, בפישוק, לתחתונות. החגורה פגעה בך בלי אזהרה, והוציאה ממך צעקה קטנה ומופתעת. ההצלפה השניה באה מיד אחר כך. והשלישית, והרביעית, והחמישית. ועוד אחת אחרי כל מילה, בכל פעם יותר חזק. "למה. את. חושבת. שאת. כאן?". חיכיתי לתשובה, ושזו לא באה, חזרתי על השאלה, מדגיש כל מילה עם עוד הצלפה. "חשבתי על משחק טאקי סוער", ענית לי. הקיין הבהיר לך שזה לא הזמן להתחכמויות. אני חושב שבאותו רגע בטח נבהלת, ולא הבנת מה עשית ולמה מגיע לך. את מבינה עכשיו, חמודה? נתתי לך כמה שניות להתאושש מהקיין. את רעדת קצת וניסית להשתחרר ללא הצלחה, אז נתתי לך. ואז בחזרה לחגורה.

"למה. את. חושבת. שאת. כאן?".

"אני לא יודעת".

לא, אני לא אתן לך להתחמק כל כך בקלות. "למה. את. חושבת. חושבת. שאת. כאן?"

"אני לא יודעת. אני לא יודעת, אני אומרת לך!"

ושוב אותה השאלה, ואת כבר מתחילה להאבק באזיקים, לנסות להתחמק מהחגורה שמגיעה בלי רחמים, אבל ללא הצלחה.

"באתי לבדוק אם אנחנו מתאימים, כדי לראות אם אפשר לפתח את זה למשהו מעבר לשיחות שהיו לנו. כדי להזדיין איתך."

"סוף סוף התחלה של תשובה," אמרתי, "ואת. חושבת. שלנסות. לפתות. אותי. כמו. זונה. קטנה. זו. הדרך. להכיר?"

היה משעשע לראות אותך מנסה לצפות מאיפה תגיע ההצלפה הבאה ומתאכזבת בכל פעם מחדש כשאת נכשלת. "אני לא זונה".

הקיין שנחת לך על המכנסיים, מצמיד אותם יותר לשוקיים שלך, הבהיר שזו התשובה הלא נכונה. "מתוך השאלה הזו. את בוחרת. לזייף. העלבות. מהמילה. זונה?"

אני רואה שאת מחזיקה את עצמך כבר, אבל לא מוותרת. אני מקווה שזה מזכיר לך את השיחות הראשונות שלנו, את ההתעקשות שלי על פרטים ועל כנות. נראה שכן, כי את עונה בקול רועד קצת: "גם. אבל רציתי לשכב איתך. חשבתי שזה גם מה שאתה רוצה".

התקרבתי אליך, יד מלטפת בעדינות את החולצה שדבוקה לך לגב, מזיזה את השיער, מרגיעה את העור שמתחת למכנסיים הצמודים, ואמרתי בשקט: "למה שתחשבי שאני רוצה לשכב איתך?"

הרגשתי שמשהו מתחיל להסדק בך. "למה לא? היו לנו שיחות טובות, פגישות טובות, יש כימיה."

הצמדתי את היד בכוח למכנסיים שלך, מרגיש את החום בוקע ממך, מרגיש אותך מתחת. לא שיקרת כשאמרת שבאת בלי תחתונים. היד נתפסת בחיבור בין הרגליים, זזה בתנועות קלות והיד לוחצת יותר, מתהדקת. "אני שואל את השאלות. את חושבת שהייתי מבזבז את הזמן על שתי פגישות אם כל מה שרציתי היה לזיין אותך?"

השאלה מבלבלת אותך. אני מחזק את האחיזה, והתנועות נהיות גסות יותר. ואני מנסח מחדש: "את חושבת שאם כל מה שהייתי רוצה זה לזיין אותך, לא הייתי יכול לדלג על רוב השיחות שלנו, ולעשות את זה בסוף הפגישה הקודמת?"

"לא".

אני מתחיל לחלק ספאנקים קטנים לאזור הכוס שלך, שהולכים ומתגברים בעוצמה. "את שוב מנסה לשמור על הכבוד שלך במקום לענות בכנות. כמה כבוד את חושבת שיש לך עכשיו כשאת קשורה ככה, כמו חיה עקודה, חסרת הגנה, שכל מה שהיא יכולה לעשות זה קולות מאיימים? את באמת חושבת שלא הייתי יכול לזיין אותך אחרי הפגישה הראשונה שלנו?"

הסדק ממקודם התרחב, ואפשר היה לראות שבאמת קשה לך. המחשבות שזרמו לך לראש, חוסר היכולת לברוח, והמכות האלה לכוס שגרמו לך להרטיב למרות רצונך. "אולי". מכה נוספת לכוס. "כנראה". עוד מכה, יותר חזקה. "כן. הייתי שוכבת איתך גם אחרי הפגישה הראשונה".

את החיוך שהיה לי על הפנים לא היית יכולה לראות, אבל אולי יכולת לשמוע. היד שלי המשיכה לזוז בכח בין הרגליים שלך. אפשר היה להרגיש ולראות את הרטיבות מתפשטת במכנסיים שלך. התקרבתי אליך לראש, הורדתי את כיסוי העיניים, ואמרתי בשקט: "אז מה זה עושה אותך? נזירה חסודה?"

ויש נקודה כזו שבה ממש אפשר לשמוע איך שכבה אחת בחומת ההגנה שבנית סביבך קורסת. היא בדרך כלל מלווה בתחושה של ייאוש כללי, בחוסר אונים משתק, בהבנה שלא נשאר ממנה כלום, ובמחשבה מצמיתה על איך ממשיכים הלאה משם. היא יכולה לזעזע בן אדם בבכי איום, והיא יכולה להתבטא כלפי חוץ כדממה לא טבעית שמסתירה את גלי ההדף שקורים בפנים. אצלך זו היתה האפשרות השניה, רק הדמעות שהחלו לזלוג למרות נסיונותיך לימדו על המאבק שמתחולל אצלך בפנים. כשדיברת, הקול שלך היה יציב למרות הכל, והיה אפשר לשמוע בו עקשנות וגאווה. "לא. זה עושה אותי זונה. זה מה שאתה רוצה לשמוע?"

תפסתי לך בשיער, ומשכתי אותו אחורה בעדינות. "אז אני אחזור על השאלה ממקודם. וקחי לך כמה שניות לחשוב על זה. למה את חושבת שאת פה?", שחררתי את השיער ולקחתי כמה צעדים אחורה, לא יודע אם אצטרך את החגורה או את הקיין, או אולי משהו אחר. את עמדת שם, קשורה לארבע פינות, הראש שמוט, מושכת מידי פעם באף כדי לעצור את הדמעות שהמשיכו לרדת, מושפלת וגאה, עלובה וזקופה. כשענית, הקול שלך היה מרוחק, כאילו את לא רוצה לתת למילים לגעת בך. "אני מחפשת מישהו שידע להתמודד איתי. שידע להכיל אותי, ולא יבהל ממה שהוא מוצא. שיוכל לגעת בי במקומות שאני לא נותנת לאף אחד, ויתן לי לגעת לו באותם המקומות. מישהו שידע להשקיט את השדים ולספק את הצרכים. מישהו שלא ירצה לשלוט, אלא ירצה לשלוט בי."

והתשובה הזו השקיטה אותי. הורדתי את החגורה ואת הקיין, ושחררתי את הקשירות. כששחררתי לך את הידיים כמעט נפלת, אבל החזקתי אותך, וביחד ירדנו אל הרצפה. חיבקתי אותך חזק, וליטפתי את הפנים שלך, רטובות מדמעות. נשארנו ככה שעה ארוכה. כשנרגעת, שחררתי אותך, סובבתי את הפנים שלך אלי, ואמרתי: "זאת גם הסיבה שאני פה. וזו המשמעות של מה שאת מבקשת. את צריכה לחשוב טוב-טוב אם זה מה שאת באמת רוצה, אם את יכולה להכנס לכזו הרפתקה. לכי עכשיו הביתה, ומחר תגידי לי מה החלטת". עזרתי לך לקום וללבוש בחזרה את פריטי הלבוש שהצלחת לפשוט לפני שכל זה התחיל. ליוויתי אותך לדלת ונתתי לך נשיקה קטנה.

בחצות ודקה דפיקה בדלת. אני פותח ואת שם.

"החלטתי," את אומרת, המבט שלך נחוש, "אני מוכנה".

מה אעשה איתך היום?

אני יכול להפוך אותך לכסא או משענת, לחתלתולה מתפנקת או לכלבה מיוחמת. אני יכול להפוך אותך לקולב - לתלות עליך דברים, ולהסתכל איך המשקל לאט מכריע אותך, ואני יכול להפוך אותך לקופסת שוקולד - לקרוע את העטיפה, ולהתענג על כל הטוב שבפנים.

אבל היום לא מתאימים לי חפצים דוממים. אני רוצה משהו חי, אורגני. משהו שהוא חלק ממני. אז אולי אהפוך אותך ליד שלי? אתגרד איתך, אחטט איתך, אתלטף איתך, אאונן איתך. ככה, בקצב שלי, ולפי איך שמרגיש לי באותו הרגע. עם כיסוי עיניים, כמובן, כי יד לא רואה, ובלי מילים, כי יד לא מדברת, ובלי הרבה רגש, כי יד לא צריכה אותו. אשתמש בך כדי לחפון וכדי להסגר מסביב, כדי להרטיב וכדי לסחוט. מה את אומרת? את יכולה להיות יד מצויינת.

ואולי כף רגל? כזאת שדוחסים אותה לתוך גרב ונעל והיא לא יכולה לזוז או לנשום, והריח סוגר עליה מכל הכיוונים. כף רגל שאיתה אפשר לדרוך בטעות על דברים לא נעימים, כזו שקרובה יותר מכל איבר אחר לרצפה, מושפלת, מלוכלכת, ורגישה למגע. אני יודע שאת יכולה להיות כף רגל נהדרת.

ואולי אהפוך אותך דווקא לפה? כזה שיכולים לדחוף לתוכו הכל, והוא לועס ובולע. מילים ואיברים, רעיונות ונוזלים, שישארו בתוכך, פה שלי, כדי שתוכלי לחשוב עליהם, ואז לבלוע אותם. ואם הגוף מתנגד, אם זה יותר מידי, ואת מרגישה אותם מטפסים בחזרה למעלה, את עדיין יכולה, בכוחות השכנוע שלך, לגרום להם להשאר בפנים. כן, את יכולה להיות פה פנטסטי.

ואולי תספיקי בתור אצבע? אני אוכל להשתמש בך כדי לסמן לאנשים או להצביע על הדברים הקטנים. אפשר יהיה לחטט איתך במקומות שרק אצבע יכולה להגיע אליהם, ואפשר יהיה למצוץ אותך כשאני רוצה מעט נחמה ושקט מהעולם. איזו אצבע נפלאה את יכולה להיות.

ואולי סתם אשתמש בך באופן עצמוני? אהפוך אותך לריאות שלי או אולי לכבד. תהיי הפילטר שלי לעולם, אכריח את האוויר להכנס, ואת תסנני אותו בשבילי, תספגי את החמצן, ותסלקי את כל השאר. וכשהמציאות קשה, את תשתעלי אותה החוצה. או כבד שמסנן רעלים שהצליחו כבר לחדור, ובדרך סופח אליו הכל, ומגן על שאר הגוף. אני בטוח שתהיי ריאות וכבד מעולים.

אני יכול להפוך אותך להיות העור שלי, מגן ומחבק, או העיניים שלי, שיודעות להבחין בכל הניואנסים. אני יכול להפוך אותך לישבן או למעי, לכתף או לקיבה. את תהיי מאוד מוצלחת בכל אחד מהתפקידים האלה, אני משוכנע.

ואני יכול להפוך אותך ללב שלי. חם ואוהב, מתרחב ומתכווץ, יודע להבחין בין טוב ורע, מזרים לגוף חמצן ודם, שומר עליו בחיים. את תהיי הלב הכי טוב. הכי טהור. ובעצם את כזה כבר עכשיו.

הכי קל זה לשבור. לוקחים פטיש, ואולי אזמל, וכמה מכות אחר כך כבר אפשר לראות מה יש בפנים. לפעמים שלם, לפעמים שבור, אבל מבינים את התמונה בגדול.

גם לפרק זה קל. לוקחים סט מברגים, ופשוט מפרידים הכל, בלי שום סדר מיוחד. בסופו של תהליך הכל פרוס לפניך.

להרכיב בחזרה? זה כבר דורש תשומת לב. צריך לשים לב לסדר של הרכיבים - מה בא לפני מה, איך כל חלק היה מונח, לבדוק ששום דבר לא התנתק בזמן הפירוק. איפה הנחת את כל הברגים, ואיזה בורג הולך לאן. אבל בסופו של דבר מבינים הרבה יותר מה מונח לפניך.

לפרק, לתקן, ואז להרכיב בחזרה - זה כבר דורש ידע, יכולת, כלי עבודה מתאימים, ומיומנות. אם לא יודעים איזה רכיב עושה בעיות, אז אי אפשר לתקן אותו. אם משתמשים בכלי עבודה לא מתאימים, יכולים לגרום ליותר נזק. אם חסרה מיומנות, גם כלי העבודה הטובים ביותר לא יעזרו. אבל בסוף יודעים ומבינים מה עומד מולך, והוא עובד עכשיו טוב יותר, חזק יותר.

לפעמים, כדי לפרק ולתקן, צריך להסיר את מדבקת האחריות של היצרן, וכמעט תמיד, גם אם האחריות כבר פגה, זה מלווה בחששות כבדים - מה יקרה אם התיקון לא יצליח? מי יסכים לתקן את זה אחר כך? ומה אם מי שמתקן לא מבין מספיק, ורק יגרום לנזק? לפעמים אפילו מעדיפים להשאר עם הבעיות, רק לא להסיר את מדבקת האחריות.

אבל כשמתגברים על החששות, כשמחליטים ללכת על זה ומסכימים להסיר את מדבקת האחריות, רק אז אפשר לקבל בחזרה מכשיר עובד. רק אז אפשר להרגע באמת, כשאין לך יותר איך להשפיע על התהליך, רק להשען אחורה ולסמוך על הטכנאי שהוא יודע מה הוא עושה, ולקוות שהאינטואיציה שלך לגביו היתה מוצדקת.

ולפעמים אני אוהב לעצום את העיניים, מהר. להנות מהבזק לבן קצרצר שנמס לשחור, ומשאיר אחריו שובלים וצורות שממשיכות להתערבב, עד שנעלמות לאפלה. וכשהעיניים נעצמות, ככה מהר וחזק, בזמן הזה, עד שהחושך נהיה מוחלט, אני זוכר איפה כל דבר היה, איך כל דבר נראה, איך כל דבר נשמע והריח, ואיך כל דבר הרגיש בשניה שלפני. והזכרון הזה נחקק, נשמר, ומתוייק. כמו תמונה באלבום.

וזאת הסיבה, מתוקה שלי, שלפעמים באמצע אני עוצר ומסתכל. עוצר, מסתכל, ועוצם את העיניים. כדי שכשמתי שארצה, אוכל לראות את הפסים המאדימים האלו שנמשכים אצלך מהירך ועד הישבן, את הפנים הסמוקות, את החיוך המתגרה, את החזה שעולה ויורד כשאת מתנשמת, את העור נאבק אל מול החבלים, את הפה המרייר שמנסה להסגר מסביב לגאג, את העיניים שלך רעבות לעוד. כדי שאוכל לשמוע אותך צועקת, מתחננת, בוכה, וגומרת גם כשאני באמצע יום עבודה משמים. כדי שאוכל להרגיש את העור שלך אדום, חם, ומזיע גם כשאני הולך בגשם, וכדי שאני אוכל לחוות אותך שוב ושוב גם כשאת רחוקה.

כל רגע כזה, כל הבזק כזה, כל תמונה כזו, לוכדת רגע מושלם, רגע בו כל היקום מתנקז לתוך מקום אחד בסדר מופתי. וגם אם שכשהעיניים נפתחות, היקום חוזר למקומו הטבעי, והעולם ממשיך להסתובב, הרגע הזה נשאר שם, קפוא בזמן, מושלם. וגם ברגעים בהם לא הכל חלק, בהם הטונים עולים, ומילים נזרקות בכעס ובמטרה להכאיב, והרגשות פגועים, והעונשים כואבים, הוא לא משתנה, לא מתעוות. ולפעמים, אני מודה, אני אוהב לעצום את העיניים, ככה מהר, גם ברגעים האלה, כי גם אלה הם רגעים של שלמות.

ואת, אלבום תמונות שלי, את האובייקט המושלם לצילום, ואני לא יכול לחכות לצלם אותך עוד ועוד.

בחיי שרק רציתי קצת בידור, ואיזה מקום טוב יותר לקבל את זה מאשר מדור "יחסים" ב- YNET? ועוד עם המילים "מתעלל סמוי" בכותרת. אז הנה, בשבילך, http://bit.ly/1Hxe7jr.

אז אני מתחיל לקרוא, וכבר יכול לשמוע את תופי המלחמה מתגברים ועולים מהבטן למעלה. אני ממשיך לקרוא, והם כבר מחרישי אזניים. אני מסיים לקרוא, וריח חריף של וניל, לא מהסוג האיכותי, אלא הזבל התעשייתי הנוזלי, סותם לי את האף, ואני מתחיל לזמזם עכשיו מכל הדברים את האינטרנציונל. "קום התנערה עם חלכה / עם עבדים ומזי רעב / אש הנקמות הלב לחכה / לקראת אויב הכון לקרב / עולם ישן עדי היסוד נחרימה / מגב כפוף נפרק העל...", ושניה לפני שאני מזנק על המקלדת כאחרון הטוקבקיסטים, עם העילגות ושגיאות הכתיב המתבקשות, אני עוצר את עצמי, ונושם עמוק, ומחליט לכתוב לך כמה מילים. וזה קשה, כי לכמה רגעים אני מרגיש כמו איזה חוזר בתשובה או מעריץ גארי יורופסקי ש"ראה את האור", ושמרגיש מחויב משום-מה לחלוק את תובנותיו עם כל העולם. אז לעזאזל עם העולם, אני כותב לך.

כבר כתבתי בהתחלה שאחד מהדברים שאני קצת מפחד מהם זו האחריות הזו שאני מבקש, וש- with great power comes great responsibility. כתבתי גם שאני מתרגל לרעיונות חדשים, ולצורות מחשבה חדשות, ומנסה לכבות את השיפוטיות בכל מה שנוגע להם. והנה בא האייטם הזה וזורק אותי בחזרה לעולם הוונילי, וזה מבלבל לרגע, ואז אני מתיישר. וזה לא כאילו לא הייתי במקום הזה לפני זמן לא רב, וזה לא כאילו אני לא יכול להבין את ההגיון הפנימי (גם אם שגוי לטעמי) שיש לדוברת.

הכל מתחיל מאיפה מגיעים לזוגיות. האם ממקום של לפגוע ולהעלב, או ממקום של הכלה אמיתית, של שיפור אמיתי של שני בני הזוג - בתור בני אדם עצמאיים ובתור בני זוג. זה ממשיך באמון, וזה אולי החלק הקשה ביותר, וזה מסתיים בצורה שבה נלקחת הביקורת, אם זו אכן ביקורת.

אולי אני אדם ביקורתי. לא אולי, בעצם. אני אדם ביקורתי. כלפי עצמי וכלפי אחרים. אבל הביקורת הזו לא באה מהמקום שעליו היא מדברת. כשאני מעיר לך על משהו, או "חופר בדברים שגורמים לך להרגיש רע, כמו החברה הקודמת שלי, או הידידה מהעבודה", יש לזה מטרה - להבין, לפרק, לנטרל, ולבנות מחדש, זה לא לכיף או לסיפוק הסדיזם שלי. בשביל זה יש לי דרכים אחרות. אולי כדאי להבין ראשית למה הנושאים האלו מציקים לך, למה הם גורמים לך להרגיש חסרת אונים, והאם זה חוסר אונים הורס, או חוסר אונים שאפשר לבנות ממנו. אני רוצה אותך כנה, ערומה לגמרי מולי, ואני רוצה להיות כך מולך. עם כל החולשות ועם כל הפגמים, עם כל ההססנות ועם כל החסרונות. שתדעי, עמוק בלב ועמוק בראש, שגם כשאני יודע את כל זה, אני בוחר כל יום להיות איתך, ואת - איתי.

שאיבת כוח ממקור חיצוני אינה סימן לחולשה. היא סימן לאמון. ואמון כזה יכול להיות שביר, ולוקח לו זמן להיבנות, ואם הוא מנוצל לרעה הוא יכול לעשות הרבה נזק, אבל רק שם נמצא הבטחון האמיתי. אני לא אומר שכל אחת צריכה לפתוח את הלב לכל אחד שעובר ברחוב, כי חלקם יבהלו, חלקם לא ידעו מה לעשות איתו, וחלקם יתעללו בו, אבל אם היא במקום בו היא יכולה באמת לסמוך עליו - אין שום דבר יותר מחזק מהפתיחות הזו.

יש וניל טעים. כזה שמופק מהמקלות עצמם, ומעורבב עם שמנת או שוקולד או עוגה טובה. הוא יכול להיות תבלין מצוין. ויש את האשפה המסחרית המימית שלא ראתה מקל וניל מימיה, אבל אלו שרגילים אליה יכולים להשבע בטעמה. אל תבלבלי בין השנים.

* וכן, אני יודע שלכתוב את זה כאן, זה קצת preaching to the choir, אבל זה לא כאילו הייתי יכול לכתוב את זה בתור טוקבק בווינט.

בשביל זאת, טבעת זו מזכרת מהטיול ההוא אחרי הצבא, ובשביל ההיא, טבעת היא סמל לאהבה ולמחויבות אינסופית שנשכחו לפני שנים. בשביל זאת, היא סימן להבטחה שעוד לא קוימה, ובשביל ההיא, זאת התגשמות של חלום. מה זאת טבעת בשבילך?

אנחנו מוקפים בטבעות, שנינו. יש את זו היפה, שקניתי לך סתם ככה, ויש את זו שמעל המיטה. יש את זו שאת הולכת איתה מהתיכון, ויש את זו שצמודה לך לקולר. יש את זו מסביב לפרק כף היד מהחבל שהיה כרוך שם, ויש את זו מסביב לקרסול, שתדהה תוך שבועיים, רק כדי לפנות מקום לאחת חדשה. יש את אלו שבולטות מסביב לצעצוע החביב עליך, ויש את אלו שמפוזרות ברחבי הבית, מעוגנות לתקרה או לקיר או לרצפה, מבטיחות או מאיימות. יש את זו שמתהדקת לך מסביב לגרון כשאת גומרת, ואת זו בצורת השיניים שלי בנקודה החביבה עלי בישבן שלך. יש את זו שנצמדת לך למטה בגוף, וגורמת לך לטפטף, ויש את זו שמכווצת תמיד, אבל נפתחת לקראתי בכל פעם. את מה את רואה כשאת חושבת "טבעת"?

אנחנו מחזקים טבעות קיימות, שנינו, ויוצרים טבעות חדשות. כל יום. בטקסט ותמונה, במגע ומבט, במחשבה ורצון. אולי פחות פיזיות, אבל לא פחות מוחשיות.

אני לא יודע למה אני חושב על טבעות היום. אולי כי נתקלתי היום שוב בפזמון מתוך שר-הטבעות - "טבעת למשל בם ולאתרם; טבעת למשך בם ולקשרם", וחשבתי עליך. בתוך הקשר הזה, שכאילו נוגד את חוקי הטבע, שלועג לקונבנציות חברתיות, ושולח אצבע משולשת למתחסדים והמצטדקים, את הטבעת האחת שלי, חמודה.

איזה קולר את רוצה, חמודה? אדום ודק כזה, עם ניטים או ריבועים מתכתיים ומקום לרצועה מקדימה? או שחור וכבד ועבה כזה מעור (אנחנו עדיין מדברים על הקולר, חמודה), שמקשה קצת על הנשימה, ונותן למשקל שלו להזכיר לך איפה את נמצאת? ואיזו רצועה את רוצה שאחבר לו? קלילה כזו מבד או שרשרת פלדה כבדה שתקשה עליך להרים את הראש? איזה קולר את רוצה, חמודה?

אולי משהו עדין יותר? מין משהו שסוגר לך על הגרון בעדינות, משאיר לך תחושה נעימה של יד עוטפת. אולי מבד מלטף, ואולי מעור רך? ואולי אחד מחנות לחיות מחמד? פונקציונלי, לא מתפשר, לא נעים, כזה שמתאים לצוואר של כלבה אמיתית, כזה שבנוי לעמוד בנסיונות בריחה ובמשיכות נגדיות? ואיך את רוצה שאני אסגור אותו בשבילך? עם אבזם? עם כפתורים? עם מנעול כבד?

אני מבין שזה מרגש אותך, האקט הסימבולי הזה כשאני סוגר מסביבך את הקולר. אני מבין שזה מזיז לך משהו בנשמה, ומזכיר לך משהו עמוק יותר, ובשביל זה אני אביא לך קולר אדום, שחור, עדין, או גס. מה שתרצי. אבל הקולר האמיתי הוא זה שאת מרגישה כשאת רואה את השם שלי מופיע על צג הנייד שלך, הקולר האמיתי הוא זה שאת מרגישה כשאת יכולה לחוש את המקום הזה בירך שלך בו נפגשנו לפני שבועיים, ושהחלים מאז לגמרי, הקולר האמיתי שלך הוא זה שגורם לך לשוב הביתה כל יום, גם כשהדברים לא לגמרי חלקים. הקולר האמיתי שלך, חמודה שלי, הוא אני. ואת - שלי.

אז אולי הייתי צריך לשאול בעצם איזה קולר את רוצה היום בלילה, חמודה?

התנועה בדרך לעבודה איומה, כרגיל. רכבים נשרכים אחד אחרי השני, ולפעמים מישהו חושב שהוא יתקדם יותר מהר אם הוא יצפור. ברדיו מדברים על איזו שטות שאיזה פוליטיקאי אמר, והמוח שלי מסנן את המילים. מחליף תחנה. עוד דיבורים. אני חושב שהם מנסים להיות מצחיקים, אבל השילוב של השעה והתנועה מקשה עליהם את המשימה מאוד. מחליף תחנה. בגלגל"צ יש איזה שיר שנות השבעים, אבל המקצב השמח עם השעה והתנועה והצפירות מתחילים לי כאב ראש. מחליף תחנה. דני ליטני מדבר אלי מהרדיו. הוא מדבר, ואני מקשיב, באמת, אולי בפעם הראשונה. "למה את אף פעם לא שמחה? אין לך מנוחה, תמיד רוצה הכל בבת אחת". אני מקשיב, וחושב עליך. החלק הראשון לא נכון, את שמחה די הרבה, אבל את כן חסרת מנוחה, ולא יודעת להסביר באמת למה. וכמה פעמים דיברנו על סבלנות? כמה פעמים חזרתי בשבילך על המנטרה שלמדתי מהאחיינים שלי בגנון - "סבלנות לא קונים בשום חנות"?

"למה את נבהלת מכל שטות? פוחדת מטעות? תמיד את מוכרחה להיות בטוחה", ואני די בטוח שאמרתי לך את כל הדברים האלה בעצמי בהזדמנויות שונות. אני אוהב כשאת טועה. טעויות הן ההזדמנויות היחידות ללמוד, ואת לומדת כל כך טוב. טעויות הן גם ההזדמנויות לעונשים, ואני אוהב להיות יצירתי. אמרת לי פעם שזה עניין של ציפיות מעצמך בתור הכלבה שלי, וחייכתי, גם מהשימוש במילה כלבה וגם מצורת המחשבה הזו, שלא קל לבטא. הסברתי לך שמותר לא להיות בטוחים, שככה גדלים, וגם אם יש השלכות לטעויות, בדרך כלל שנינו נהנים מהן. ואז הגיע הפזמון, אותו אני מכיר בעל פה, והמילים לא באמת מתאימות, אבל בראש שלי הן משתנות מעצמן. "אז אתן לך אותי בכמה דוגמאות, ותוכלי אז לבחור אם לצחוק או לבכות"? לא. אני נותן לך את עצמי, את כולי, ואת יכולה לבחור בכל יום אם ללכת או להשאר. "אני אדע לפחות שעשיתי הכל בשבילך"? מה זה "אדע לפחות"? מה זה הדיבור הלוזרי הזה? מדבר כאילו כבר נכשלת? לא, לא. אני יודע שאני עושה הכל בשבילך. בשבילנו.

ודני ממשיך. הבית השני כבר כמעט מאבד אותי. הוא מספר על ילדה דפוקה, אבודה, שלא הצליחה להתבלט, ושאיבדה את הראש. "סיפור נדוש", הוא קורא לזה. זו כל כך לא את, ילדה שלמה שלי, שיודעת בדיוק מי היא ומה היא רוצה. זו לא את, ילדה מתוקה שלי, שלא צריכה לנסות להתבלט, שיודעת בדיוק לאן היא הולכת, הוא לא מדבר עליך.

אבל דני לא מוותר, ועכשיו הוא מדבר בקול שלי, והגרון שלי קצת נחסם כשאני שומע כל מילה ומילה. "עכשיו את יכולה להיות שמחה, קחי לך מנוחה, אני איתך עובר את המסע. נסי לתת בי קצת יותר אמון, נמצא את הכיוון, הדרך ארוכה, ואת מלכה". לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב, ואני יודע מה אני אזמזם לך הלילה. השיר מסתיים לו, ואני מוצא את הטלפון הנייד. הפנים שלך מחייכות אלי כשאני מדליק אותו. אני מוצא את השיר הזה ביוטיוב, ומנגן אותו שוב. המשך הדרך לעבודה עובר הרבה יותר בקלות.

כואב לי הראש, ונמאס לי מהיום הזה. אם היום הזה היה בן אדם, הוא היה חוטף אגרוף מזמן. אני מכניס את המפתח לדלת, ובזמן שהיא עוד נפתחת, אני נותן צעקה: "רצפה!". טורק את הדלת מאחורי, ופותח את הכפתורים של הג'ינס תוך כדי הליכה. את מחכה לי בסלון על הברכיים, הראש שלך מורם, והעיניים קצת מפוחדות, בוחנות בזהירות, מנסות להעריך את האסור והמותר. הזין שלי כבר מחוץ למכנסיים כשאני מגיע אליך, ואני פשוט דוחף אותו פנימה. תופס את השיער שלך בשתי הידיים, מושך את הראש שלך אחורה, ונכנס בחזרה. אני לא יכול לראות את העיניים שלך מהזווית הזו, אבל אני מדמיין שהן מתרוצצות ומחפשות הסבר. הידיים שלך תופסות לי את הירכיים, מנסות לעדן את התנועה. מכה לאחת מהן, ואת מעיפה אותן במהירות אל מאחורי הגב. ויש כמעט קו ישר בין היד שמושכת בקרקפת שלך, מטה את הראש מעט אחורה, לגרון שלך, ולזין שלי. ואני ממשיך, ושומע את הקולות שיוצאים. של רוק, ושל חנק, ושל רפלקס הקאה, אבל זה לא מאט אותי. הראש שלך מנסה לפעמים לברוח, אבל אין לו באמת סיכוי. ואני ממשיך, מרגיש את הדמעות שלך, מרגיש את הרוק שנוזל ממך, שומע הכל. ואני מרים אותך בכוח מהשיער וזורק אותך על המשענת של הספה. את עם הטי-שירט החמוד הזה ומכנסיים קצרים. הראש זרוק על הספה והתחת מורם. בתנועה אחת אני מוריד את המכנסיים, לא צריך עד הסוף, מזיז את התחתונים הצידה, ונכנס בכח. את מנסה להחניק את הצעקה, אבל משהו משתחרר בכל זאת, ואני כאילו לא שומע. אני עכשיו מרביץ ליום הזה, מעיף את כאב הראש הזה לכל הרוחות. אני תופס לך שוב בשיער המסכן שלך, ומושך את הראש שלך אחורה חזק, מותח לך את הצוואר, וממשיך לזיין לך את הצורה. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך. אני שומע אותך קצת בוכה או גונחת, או שניהם, וזה לא משנה לי. כשאני מרגיש את הסוף, אני מרים אותך שוב מהשיער, מפיל אותך לרצפה, נכנס אליך לפה, מתרוקן, ודוחף אותך אחורה. ואז אני נופל אל הספה, הראש אחורנית על המשענת, העיניים עצומות, הידיים שמוטות, הזין עדיין מבצבץ מהג'ינס.

ואת, בדממה, מורידה לי את הנעליים והגרביים, עוזרת לי לצאת מהמכנסיים והחולצה, ולוקחת לי את היד. ואני לא מתנגד. אני לא יכול להתנגד. את מובילה אותי למקלחת, רוחצת ומסבנת בעדינות אין קץ. ואת מנגבת אותי, ומשכיבה אותי במיטה, ומקרבת את הראש אלי. את מסתכלת לי על הפנים, לתוך העיניים, אל תוך הנשמה, ואין צורך במילים. את מה שיש לך להגיד אני מרגיש כמו גלים, והם שוטפים לי את התודעה, רוחצים אותי, מזככים אותי. והלב שלי נפעם מהיכולת שלך להבין ולהכיל. ואת נותנת לי נשיקה עדינה-עדינה על הפה, ונשכבת צמודה אלי, ולוחשת לי לאוזן מילה אחת, שכמו ממסמרת לי לראש בפעם המי-יודע-כמה את ההבנה כמה מזל יש לי.

"תודה".

את זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו, חמודה שלי? מה חשבת? את זוכרת את הפאב המחורבן הזה, עם הכסאות הדביקים והמוזיקה המעצבנת? את זוכרת את המבט הנבוך? בטח תהית לעצמך אם האיש הביישן שיושב לידך עכשיו הוא אותו האדם מהשיחות הארוכות שניהלתם לפני, זה שידע לקרוא אותך מבלי להכיר, זה שהיה כן איתך, ודרש את אותו הדבר? איך דמיינת אותי לפני שנפגשנו? איך זה היה כשהפנטזיה פגשה במציאות? מה חשבת שיקרה? שמבט אחד שלי יפיל אותך לברכיים? שאני אסחוף אותך במערבולת של התרגשות אסורה? וכשזה לא קרה? מתי קיבלת את ההחלטה ללכת עם זה? להרשות לעצמך לוותר ולהפתח, ופשוט ללכת עם זה? זה בטוח לא היה בזמן שהעברנו שיחה בטלה על "משחקי הכס" (הספרים יותר טובים!) או עבודה, מנסים להתגבר על המוזיקה המעצבנת, ולהשאיר את העיניים אחד על השניה. תחשבי על זה בשבילי, מתוקה שלי, מה היתה מילת הקסם שפתחה לך את הלב, ושבגללה עכשיו את נמצאת כאן? האם דמיינת את הכאב המתוק הזה כשהתיישבנו? כשהזמנו שתיה? כשהזמנתי חשבון? אולי לפני? האם הסתכלת עלי וחשבת לעצמך שהגבר מולך מסוגל להביא אותך למקומות כאלה, של פתיחות וקבלה, של מסירות ונתינה, של משמעות ושייכות? על מה חשבת יותר כשהסתכלת על הידיים שלי? על החיבוק שהן מבטיחות, או על הספאנקים שהן מחלקות? על הליטוף או על הסטירה? על הזין שנמצא בך עכשיו, או על החץ שנעוץ לך בלב מאז? ואיך את מרגישה עכשיו, כשאת למרגלות הספה עם הראש קבור עמוק? קיבלת את ההחלטה הנכונה? וכשהשוט מתחבר, גם אז ההחלטה נכונה? וכשאת מרגישה מושפלת, וכשאת בוכה? תהיי כנה, בובה שלי, כרגיל. אני מקשיב. איך הצלחת לראות את הפוטנציאל?

את כל כך חכמה, וכל כך אמיצה, ואת זה ידעתי עוד לפני שנפגשנו, כשהסברת ברהיטות ושלמות מה את רוצה ומה את צריכה. ואני כל כך שמח שקיבלת את ההחלטה הזו, ואני כל כך מאושר שאת מקבלת אותה בכל יום מחדש. גם בימים שקשה יותר, גם בימים שאנחנו משגעים אחד את השניה, את מלמדת אותי עליך ועלי. את עושה אותי אדם טוב יותר.

עכשיו תבלעי יפה.