איך אני שונא להתעורר באמצע הלילה. שנאמר, אפילו הציפורים עוד נוחרים על העצים. אבל זה קורה, ואני קם ומדדה לשירותים, וכשאני חוזר, חריץ האור מהחדר הקטן מונח ממש עליה. היא שוכבת שם קטנה, ערומה, מכוסה בסדין דק, מחייכת מתוך שינה. ואיך אני אסביר לכם שזה לא אני? זה הילד הרע שנכנס בי בפנים. הוא תמיד נכנס בי בלי אזהרה, הילד הרע. אני הולך בשקט לשידה שליד המיטה, ובראש אני שומע את אלמר פאד לוחש "Be vewy vewy quiet, I'm hunting rabbits", ואני כמעט צוחק בקול רם, והורס את הכל. בזהירות אני מסדר את הכל. איזה שהוא פגם אבולוציוני בה מאפשר לה לישון חזק, וטוב שכך, כי אני בטוח שהיא תתעורר כשאני קושר לה את הידיים, כל יד לצד אחר, אבל לא חזק מידי ולא מתוח מידי, רק במידה. אני מסתכל על הרגליים שלה, ורואה שהן מקופלות, אז מחליט לוותר על קשירה שם. לא נורא. אני מניח לה בזהירות את כיסוי העיניים, ועומד, מסתכל, ומרשה לעצמי חיוך קטן. הצעד הבא הוא אולי הקשה מכולם - להוריד ממנה את הסדין. אחרי מחשבה קלה, אני מחליט שלא להוריד אותו לגמרי, אלא פשוט לחשוף חלקים אסטרטגיים, אז הסדין מופשל כך שהחזה שלה בחוץ, והפטמות שלה נפלאות ומתחילות להתקשות מהקור. ואני מוודא שהסדין לא מסובך באזור הרגליים שלה. עכשיו הגיע הזמן לנחישות ולזריזות ידיים. אני מכין את מה שצריך, ורוכן מעליה. אם היא תתעורר עכשיו, הכל יתקלקל. אבל החיוך המתוק שלה מראה לי שהיא כנראה באמצע איזה חלום נעים במיוחד, וזה גורם לי לחייך יותר.
אני מחזיק את המצבטים בשתי הידיים, ובתנועה אחת שדרשה הרבה אימון, אני מצמיד אותם בבת אחת לפטמות שלה. התגובה מיידית, הגוף קופץ ונתקע בחבלים, הרגליים משתוללות, הראש זז בטירוף מצד לצד, והפה נפתח לצעקה שתזעיק את המשטרה, גם אם השכנים לא יתקשרו. אבל אני מוכן. כשהפה נפתח, אני דוחף מהר פנימה חתיכת בד קטנה וסוגר עם גאפר שחתכתי מראש. אני מותח בזריזות את החבלים, ממהר למטה, מחזיק את הרגליים המשתוללות שלה, ונכנס. הקולות שמצליחים לחדור את הגאפר מתגברים, וגם אני מתגבר. הרגליים שלה משתוללות יותר, וגם אני. אני קם ומושך לה את הרגליים לכיוון קצה המיטה, ונכנס שוב ושוב, רק הפעם אני עומד, והידיים שלי יותר פנויות. הן מוצאות את השרשרת שמחברת את המצבטים ומושכות אותה קצת. והתגובה, שוב, מיידית, והרגליים משתוללות, והידיים מנסות להשתחרר, והגוף זז מצד לצד, אבל זה לא עוזר. ואני שומע את הנשימות שלה - מהירות וחדות דרך האף, ומסתכל על הראש שלה, שממשיך להזרק מצד לצד. אז אני מושך את הרגליים שלה קצת יותר למעלה, נותן יריקה קטנה, ומכניס את עצמי אליה לתחת. לא מהר מידי ולא לאט מידי. בדיוק בקצב הנכון. וכשהיא מבינה מה קורה היא נהיית כמעט אלימה. החבלים מחזיקים לה את הידיים, אבל אני מפחד שהיא תשבור את המסגרת של המיטה, והכוס שלה, חבוט ממקודם, מסתכל-מישיר-מבט אלי מהתנוחה הזו, חצוף. אני מרים אותו אלי, הגב שלה מתוח, ואני מתחיל לזלול. והקולות שבאים מכיוון הפה החסום שלה כבר נשמעים יותר כמו בכי, ואני זולל בהנאה, ומוריד אותה ואת התחת שלה בחזרה לאיפה שהם היו קודם. ושוב, הנשימה שלה נעצרת לרגע, ושוב זה לא מפריע, ואני כבר לא צריך להתאמץ. הישבן שלה כבר עולה למעלה ולמטה בכוחות עצמו, ונוזלים שיורדים מלמעלה מסככים את הפעולה, ואני נותן עוד משיכה בשרשרת, ובתגובה היא מזיינת אותי יותר חזק. וההפסקות לפעמים, והקולות שבוקעים, והמים שזורמים, משמחים אותי, מענגים אותי בהרבה יותר מרמה אחת. ובכמה דחיפות אחרונות אני נשפך, לתוכה, לאושר, לעייפות. אני מתנתק והולך לאט לכיוונה. משחרר את הגאפר ומוציא את הבד, מוריד את כיסוי העיניים הרטוב מדמעות וזיעה ושמחה, ונותן לה נשיקה עמוקה, כזו ששווה יותר מילים מאלף תמונות.
"בוקר טוב, מתוקה".