Alatar

אני יושב על הספה ומקשיב לחדשות בחצי אוזן. מקשיב, ומאבד ריכוז. הם עוברים מאייטם על עוד פוליטיקאי מושחת לאחד על יוקר המחייה, וגם בו אני לא מצליח למצוא עניין. היד שלי מלטפת מעצמה את הראש שלך שקבור בין הרגליים שלי, ואני מוצא את עצמי בוהה בדיווח על מצב הפליטים באירופה. הכתב מדבר שם על מדינות שסוגרות את הגבולות שלהן ועל כאלה שדווקא פותחות אותם, ואני לא מצליח להתרכז מספיק כדי לקלוט את כל המשפט, אז אני מחזק את האחיזה שלי בשיער שלך, והתמונות מטשטשות והקולות מתערבלים כשהחום שלך והקולות הקטנים שאת עושה מתגברים על כל הסביבה, אבל אני לא יכול להשבר. התערבות זו התערבות.

את עושה עכשיו את הדבר הזה עם הלשון שלך, מחזירה את המחשבות שלי אליך. זה טריק מלוכלך, ואת יודעת את זה. אני אאלץ לחשוב על עונש הולם כשאני אנצח, כי זה לא מה שישבור אותי. אני מסתכל על הראש שלך שעולה ויורד. מסתכל, ומחייך. ואז אני מבין שהדרך מהחיוך לעצימת עיניים ומשם להפסד מחפיר היא קצרה, ומכריח את עצמי לחשוב על דברים אחרים.

אני מגלגל בראש את המילה האחרונה שנתקעה לי שם, גבולות, וחושב על איך הסמנטיקה של המילה יכולה להשתנות, ומה המשמעות של המילה הזאת בעולם שלי. אני נזכר ברשימה שהיתה לך של גבולות כשהכרנו. חלקם, אני חושב, נועדו כדי להרחיק מחזרים לא רצויים, השאר - דברים שלא נראו לך. ואני תוהה לעצמי למה הצבת את הגבולות דווקא שם, כלומר למה באמת. מה הסיבות שבגללן דווקא הדברים האלה ולא דברים אחרים. אז יתכן שמדובר באיזה שהוא טאבו או מוסכמה חברתית שטבועים בך - לא ילדים, לא חיות, לא נשואים, למשל. יתכן שזה מנגנון של שימור עצמי - לא סימנים קבועים, לא צואה. אבל אני חושב שרובם הם פחד. לא אנאלי, לא מחטים, לא שתן, לא ולא ולא. וכן, פחד יכול להיות טוב, הוא שומר עלינו, אבל פחד גם לא נותן לנו להתפתח, ואסור לתת לו להכתיב לנו איך אנו חיים, ולכן חשוב גם פה, חמודה, להבין אותו, ולשאול את עצמנו למה וממה בדיוק אנחנו מפחדים.

כמו שיש כמה סוגי גבולות כך גם יש כמה סוגי פחדים. יש פחד מהתמסרות, ופחד משבירת מוסכמות, יש פחד פיזי מכאב, ופחד מכשלון, ויש גם פחד מעצמך. והפחדים האלו מגבילים אותנו, ולא תמיד אנחנו יכולים להתגבר עליהם בעצמנו, אבל מה שיפה פה, בקן הקטן שבנינו לעצמנו, זו האפשרות להיות גלויים בקשר אליהם, להבין אותם, וגם לתת לצד השני לעזור לנו איתם תוך שאנו סומכים עליו שלא ינצל אותם לרעה. וזה, אולי באופן מוזר, הפחד הכי גדול. אז אולי במובן מסויים חלק מהגבולות שלנו הם ביטוי למידת האמון שיש ביננו, לא? והאם זה אומר שאם אנחנו חוצים גבול ביחד, אנחנו בעצם מתחזקים?

חשמל עובר לי בכל הגוף, ונדמה שכל הדם בו זורם לכיוונך כדי להתחמם ולהמשיך לשאר הגוף. זו היד שלך שמתחילה לעבור עלי - ללטף, לתפוס, להחליק, וזה כבר יותר מטריק מלוכלך, זה כבר נגד החוקים. אני מרים לך את הראש מהשיער, ונותן מכה קצרה על היד. והעיניים שלך מתרוממות, כל כך יפות, פוגשות את שלי, מביטות בי במבט חצי מתמם וחצי מתקומם, כאילו שואלות אותי מה קרה. "בלי לרמות", אני מחייך, ודוחף את הראש שלך בחזרה למטה. היד שלי מוצאת את מקומה שוב על הראש שלך, ואני מנסה לחזור למחשבות שנזנחו קודם, אבל את פשוט לא מאפשרת לי את זה, ואני מוצא את עצמי נשאב פנימה. מגע מקרי של השיניים שלך מחזיר אותי לפוקוס. את היית כל כך קרובה לנצח, אבל לא. אז אני מתרכז יותר ומוצא את קו המחשבה הקודם.

אני חושב שוב על הגבולות שהיו לך, והפעם הראשונה בו חצינו אחד. וזה לא נעשה כדי להוכיח לך מי השולט ומי הנשלטת, וזה לא נעשה כדי לכבוש שטחים חדשים. זה לא נעשה כי אמרת לא, וזה לא נעשה כי זה מה שמעמיד לי, לא. זה נעשה כדי לשחרר אותך ותוך שאני יודע שאת סומכת עלי ומרגישה בטוחה איתי. זה נעשה כדי שלא תמשיכי לפחד מזה, ותמשיכי לתת לפחד הזה להכתיב לך את האסור והמותר.

והמחשבה האחרונה הזו גורמת לי לחייך, כמעט גורמת לי לצחוק בקול רם. ואני מניח גם את היד השניה על הראש שלך, ועוצם את העיניים. לא מנסה להלחם בתחושות שמתפשטות אצלי בגוף, מנתק את המוח מכל מחשבה זרה לכאן ולעכשיו, ונותן לעצמי להתמכר אליך. אני הולך להפסיד בהתערבות, בובה שלי, וזה בסדר גמור, כי במשך הרבה זמן גם לי היו גבולות שהוצבו שם מתוך פחד. אחד מהם היה שאסור להפסיד לנשלטת, כי זה לא יאה לשולט, והפחד הזה הכתיב לי במשך הרבה שנים מה אסור ומה מותר. אז זה נכון שאני אוהב לנצח, אבל מותר גם להפסיד לך לפעמים, גם ובעיקר כשההפסד הזה הוא לא באמת כזה לא נעים. ואם לא תדעי לנצח בכבוד, אז גם עם זה אני בטוח שנצליח להתמודד.

חוץ מזה שאני אנצח בפעם הבאה. בליינד.

[זהירות: ארוך מהרגיל. הטקסט, כלומר. אז בלי תלונות.]

------

ההודעה ממנו היתה פשוטה. היא אמרה "תהיי שם", ומתחת היו תאריך, שעה וכתובת מדוייקת. בשורה התחתונה היה כתוב "שאלות נוספות לא תענינה".

אני מסתכלת על ההודעה הזו כמה פעמים. מנסה להחליט מה לעשות איתה. מצד אחד, היו לנו שיחות די טובות בצ'אט, והבלוג שלו כתוב היטב, מנגן על כל הנקודות שלי, אבל מהצד השני לא ראיתי אותו, ולמעשה אפילו לא דיברתי איתו בטלפון. אני מסתכלת שוב על ההודעה, וחושבת לעצמי "איזה בן אדם משתמש במילה 'תענינה' לכל הרוחות?". משאירה את הטאב בדפדפן פתוח, וממשיכה לשוטט באתר. פותחת בלוגים נבחרים, היד שלי מוצאת את עצמה הולכת באופן אוטומטי אל בין הירכיים, קוראת, עוצמת את העיניים, פותחת אותן שוב, ומוצאת את עצמי מסתכלת על הטאב הפתוח. בראש אני משחזרת את השיחות שלנו. הן התחילו כשהוא החמיא לכתיבה בבלוג שלי, אמר שהוא אוהב את הסגנון והרהיטות, ולא שכח לעשות לייק לכל פוסט שלי. משם עברנו להודעות פרטיות - שקטות ולא חודרניות בהתחלה, כמעט שיחות של בית קפה עם מכר רחוק. אחר כך שיחות יותר אישיות, שנתנו חלון הצצה לאיזה סוג בן אדם הוא, לדרכי המחשבה שלו, ליצירתיות. ואחר כך הגיעו גם שיחות שגרמו לי לחפש את הכינוי שלו בכל פעם שנכנסתי לאתר. שיחות בהן הוא כאילו קרא את מחשבותי, בהן הוא ידע להשתמש במילים הנכונות כדי לגרום לי לרעוד, בהן הוא ביקש דברים, ואני כמו מהופנטת הזדרזתי לבצע, כאילו חיי היו תלויים בכך. מעולם לא ביקש את השם או מספר טלפון, ומעולם לא נתן את שלו, אבל הקול שלו, אותו לא שמעתי, השאיר אותי ערה בלילות. מחכה וחושבת.

ועכשיו - כתובת, שעה, "תהיי שם", וזהו.

אני מדברת עם חברה אחת, ומספרת לה על זה. היא חצי מזועזעת. "אל תלכי," היא אומרת לי, "את לא יודעת מה מחכה לך שם או איך הוא נראה. הוא יכול להיות אנס סדרתי, או סתם מישהו שנראה כמו אבי ביטר". חברה אחרת הרבה פחות נחרצת. "לכי על זה! חיים רק פעם אחת, והוא נשמע כמו אחלה זיון". ואני לא יודעת איך להסביר להן. לא יודעת איך להסביר לראשונה שאין שום סיכוי שהוא אנס סדרתי, וחוץ מזה, הסיכוי הוא שאם הוא לא יעשה משהו בקרוב, אני אהיה האנסית מבין שנינו, ולא יודעת להסביר לשניה שאני לא מחפשת זיון. אפילו לא "אחלה זיון". אני רוצה מישהו שיכיר אותי, שידע מה מפעיל אותי, שרק המחשבה עליו תגרום לי לרדת על הברכיים ולהתחיל לבקש.

והיום מגיע. וההחלטה עוד לא התקבלה. שש שעות עד השעה הנקובה, וההחלטה עוד לא התקבלה. ארבע שעות, והמוח שלי מסתובב, מריץ תרחיש אחרי תרחיש. פחד והתרגשות, ציפייה וחשש מתערבבים ביחד, ובערך שלוש שעות לפני, אני מחליטה ללכת על זה. נכנסת למקלחת, ומתחילה בטיפול 10,000. מגלחת הכל, מורחת קרמים, עושה גבות, מתאפרת, מתבשמת, מתלבשת הכי סקסי שאני יכולה מבלי שיעצרו אותי ברחוב, נכנסת לאוטו, חונה, ומגיעה לכניסה לאיזה לופט בדיוק בזמן. אני באה לדפוק בדלת, כשאני רואה שהיא מעט פתוחה. אני דוחפת אותה פנימה, נכנסת, וסוגרת את הדלת אחרי. אני עומדת בחלל חשוך. יש אור אחד בחדר - ספוט שמכוון על שולחן ועליו מחשב נייד. הדירה שקטה לחלוטין, ואני מתקרבת בצעדים חוששים אל עבר האור הראשון. הרגליים שלי קצת רועדות, והקול הפנימי שבי מתחיל להשמיע יבבות אזהרה חלושות. אני רואה מעטפה שוכבת ליד המחשב. אני פותחת אותה וקוראת.

"שבי על הכסא. עכשיו, הכנסי לבלוג שלך, וספרי לאנשים מה קורה איתך. ספרי להם עלי, ספרי להם עלינו. אני מחכה לקרוא. שאלות נוספות לא תענינה".

אני מתיישבת בצייתנות אל מול המחשב. כשאני ישובה, עוד כמה אורות נדלקים בדיוק עלי, מה שגורם לי לקפוץ מהמקום. האורות הנוספים נכבים. אני מסתכלת מסביב, אבל הדירה שקטה לחלוטין, ואני חושבת לשניה להתחיל להסתובב בה, אבל משהו אומר לי שזה לא רעיון טוב. אני מתיישבת שוב אל מול המחשב, ושוב האורות הנוספים נדלקים עלי, ואני נכנסת לאתר, פותחת את הבלוג שלי, ומתחילה לכתוב.

אני כותבת על דירה חשוכה, על ציפיה שנבנתה לאורך כמה ימים, על אורות שנדלקים מעצמם, על חוסר הידיעה והפחד, ועל המחשבות שרצות בראש. אני כותבת וכותבת, מידי פעם עורכת קצת את עצמי, ולבסוף לוחצת על כפתור "פרסם". מה עכשיו?

צליל מהמחשב מקפיץ אותי. אני מסתכלת ורואה שקיבלתי הודעה אדומה. אני פותחת אותה, והיא ממנו. הלב שלי מזנק, ואני יכולה לשמוע אותו, יכולה להרגיש את הדופק ביד ובראש. אני פותחת את ההודעה ממנו, היא לא ארוכה. "יפה מאוד. עכשיו תורידי את הז'קט הזה, וגם את החולצה שמתחת, ותפטרי מהחצאית הזו. ותכתבי שוב. עלי, ועליך, ועלינו. אני מחכה לקרוא. שאלות נוספות לא תענינה".

אני מתרוממת מהכסא, והאורות שהיו עלי נכבים. החדר עצמו חשוך, אבל אני יכולה להרגיש את המבט שלו עלי. אני יכולה להרגיש אותו בוחן כל פרט. את הצורה שבה אני עומדת, את המהירות שבה אני מבצעת הוראות, את הדרך שבה אני מתמודדת עם סקרנות ועם פחד ועם התרגשות. אני עומדת ככה עוד כמה שניות, ואז פושטת את הבגדים שאמרו לי, ומתיישבת במקום. האורות נדלקים עלי, ואני מסתכלת ממש אליהם ומחייכת. אני פותחת מחדש את הבלוג, וכותבת. אני מספרת עליו, ועל איך הוא נשמע. אני כותבת עלי ועל איך אני מרגישה. אני כותבת, ולא חוסכת בתיאורים ודימויים כדי להעביר עד כמה אני רוצה ומחכה. התחתונים שלי כבר ספוגים, אני מזיעה, הלב שלי דופק כל כך חזק, ותוך כדי שאני כותבת, היד נשלחת למטה.

הצליל מהמחשב מקפיץ אותי שוב. עוד הודעה אדומה. ממנו. "לא קיבלת רשות לגעת בעצמך. תמשיכי לכתוב. רק לכתוב, שום דבר אחר. שאלות נוספות לא תענינה".

היד הסוררת חוזרת למעלה, ואני ממשיכה לכתוב. כותבת על בושה, ועל מציצנות, על חוסר ודאות שמציף אותי, ואיך משהו כנראה מחווט אצלי לא לגמרי בסדר שם למעלה, כי במקום לברוח החוצה, להיכן שבטוח, אני ממשיכה לשבת מול מחשב, כשמישהו מסתכל עלי. אני כבר לא עורכת את הטקסט, ומשגרת אותו לאתר. דקה אחר כך הודעה נוספת.

"תורידי את התחתונים, אבל לא את החזיה. במגירה הראשונה מחכה לך הפתעה. תשתמשי בה. אסור לך לגמור. תכתבי עלי, ועליך, ועלינו. אני מחכה לקרוא. שאלות נוספות לא תענינה".

אני פותחת את המגירה הראשונה, ומוצאת שם מג'יק וונד חדש ולבן. מוציאה אותו מהניילון, מחברת אותו לאותה נקודת חשמל של המחשב, ומעירה אותו לחיים. הזמזום הקבוע נעים לי באוזן, ואני מניחה אותו בין הירכיים, ומרגישה את הזרמים מטפסים למעלה לאט. אני נכנסת שוב לבלוג ומנסה לכתוב, אבל הזרמים מפריעים לי להתרכז. מפריעים לי לחבר אותיות למילים, ומילים למשפטים. בסופו של דבר אני מצליחה עם הפתיחה.

"עכשיו כשאני כותבת את זה, אני יושבת בחדר חשוך מול מחשב, מקבלת הוראות מאדם אותו לא ראיתי, בזמן שויברטור עם שלושה כוחות סוס, או כך זה לפחות מרגיש, גורם לי להרטיב את הכסא ואת הרצפה. אדם שלא ראיתי מימי גורם לי לכתוב לכם בזמן שכל מה שאני רוצה לעשות זה לאונן קצת ולגמור. ואז לגמור שוב. ושוב. אדם אכזרי, אותו לא שמעתי מימי לא מרשה לי לגמור, ואני, עם כל הדיבורים שלי מצייתת לו כמו כלבה מאולפת. אדם זר מחזיק אותי שבויה מרצוני, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו, חוץ מעל הגמירה האסורה, זה כמה אני לא רוצה להשתחרר".

פרסם.

הוויברטור ממשיך לרטוט, ואני נשענת אחורה, ומרימה את הרגליים על השולחן. משחקת עם עצמי ועם הוויברטור, מרגישה איך הדגדוגים נצברים ומתאחדים לגירוי אחד שגם שופל לא יצליח לעצור. ואז המחשב מצפצף שוב. עוד הודעה.

"נתקי את הוויברטור. סגרי את המחשב. תעמדי. שאלות נוספות לא תענינה".

בצער רב אני נפרדת מהוויברטור. אפילו לגמור הוא לא נתן לי. אני סוגרת את המחשב, ונעמדת. האורות נכבים, ואני מוצאת את עצמי עומדת בחושך. לא רחוק נדלקת אלומת אור אחרת, המכוונת לשולחן אוכל מסיבי. אני עומדת ומסתכלת על השולחן, עד שאחרי שתי דקות, אני מחליטה לגשת אליו.

ליד השולחן נמצא כסא זהה לזה שישבתי עליו. על השולחן מונחים קולר לבן, וכיסוי עיניים עבה. בפתק לידם כתוב רק "אני מחכה". אני סוגרת את הקולר מסביב לצוואר, מרגישה את תחושת החנק הקלה, מניחה את כיסוי העיניים עד הסוף, את הידיים מעבירה אל מאחורי הגב, וממתינה. האור שהיה על השולחן נחלש, אני יכולה להרגיש את זה. אני גם יכולה להרגיש נוכחות נוספת לידי. זה לא רחש או קול, זה לא נשימות או דפיקות לב, זוהי נוכחות. ואני עומדת שם, ערומה כמעט לגמרי, עם קולר לצוואר והעיניים מכוסות. אני עומדת שם ומחכה.

ידיים תופסות לי בכתפיים בהחלטיות, ואיכשהו אני מצליחה להחניק את הצעקה. הן מורידות אותי לישיבה על הכסא, ולוקחת את ידי הימנית. אני מרגישה את הקור של מתכת שנסגרת סביב פרק היד, ואז אותו הדבר עם ידי השמאלית. גם הרגליים שלי נקשרות לרגלי הכסא, ודקה אחר כך גם הברכיים, כך שאני יושבת מפושקת, הרגליים קשורות לכסא, והידיים צמודות לשולחן. כיסוי העיניים מורד, ואני רואה שפרקי הידיים שלי אזוקים לשולחן, מולי מונח המחשב הנייד מהשולחן הקודם, ואני מבינה שאני עדיין יכולה להקליד עליו. הוא עומד מאחורי, אני יכולה להרגיש אותו צמוד לכסא, אבל כשאני מנסה לסובב את הראש, אני חוטפת מכה שמבהירה לי שזה לא הזמן. צליל נוסף מהמחשב מלמד אותי שהגיעה עוד אדומה ממנו. אני פותחת אותה, וקוראת. "אל תפסיקי לכתוב. תכתבי עלי, תכתבי עליך, על מה את מרגישה, על איך את חושבת, על מה את רוצה, רק אל תפסיקי לכתוב. שאלות נוספות לא תענינה". אני קוראת את זה וחושבת לעצמי חצי כועסת "מה, באמת? לא מיצינו את זה? או לפחות לא היית יכול להגיד את זה בקול רם? מה זה המשחק המוזר הזה?". כנראה המחשבות שלי היו יותר מידי בקול רם, כי אני מרגישה הצלפה נוחתת על ירך ימין שלי, ומיד אחריה עוד אחת. הצעקה שהצלחתי להחניק מקודם משתחררת לה, ובתגובה שתי הצלפות נוחתות על ירך שמאל. אני מתחילה לקלל בשקט, עד שמשהו נדחף לי לפה, וסותם לי אותו. גאג. אז עכשיו אני יושבת קשורה ומפושקת, הידיים קשורות לשולחן, ואני מריירת בלי שליטה בזמן שההצלפות ממשיכות להגיע מימין ומשמאל.

זה לוקח לי כמה דקות של התפתלויות ונסיונות התחמקות עד שאני מבינה שאין כזו אפשרות, והדבר היחידי שפתוח לפני הוא בעצם לעשות את מה שאמרו לי, ולעשות את זה טוב. ההבנה הזו, אולי בשילוב עם ההצלפה שבדיוק נוחתת על הכתף שלי, מאפסת אותי בשניות, ואני מותחת את הידיים שלי ומגיעה למקלדת. כשהאצבעות שלי מוצאות את האותיות, ההצלפות מפסיקות, ואני מתחילה לכתוב. לא מנסה אפילו לנסח משפטים, לא מנסה לפתח רעיונות, לא מנסה להראות עד כמה אני רהוטה וחכמה. פשוט כותבת מה עובר עלי בזמן אמת במילים בודדות.

"כואב לי. הירך שלי שורפת. זה ישאיר סימנים. אני יושבת נוטפת. מה הוא רוצה? למה הוא לא מדבר? אני שונאת גאג. הלסת כואבת לי. אני רוצה לראות אותו. אני מפחדת. אני מתרגשת. אני..." ופה אני נעצרת, ותוך כמה שניות, אני מרגישה איך הזנבות של השוט שלו מתחילים לסמן לי את הגב. אני ספק צועקת ספק נאנחת עד כמה שאני יכולה, ומנסה להשתחרר, מנסה לסובב את הראש אליו, אבל עוד מכה, יותר חזקה, מזכירה לי לא לעשות את זה. הוא מוריד לי את החזיה, וההצלפות ממשיכות לבוא, עוד ועוד, עד שאני מזכירה לעצמי בכוח מה הדבר הראשון שהיה כתוב לי שם. "אל תפסיקי לכתוב". וכשהאצבעות שלי בקושי מגיעות למקלדת ומתחילות שוב, ההצלפות מפסיקות. והדמעות כבר זורמות לי מהעיניים כשאני כותבת איך אני בוכה, ושקשה לי, ושאני צריכה לראות אותו, ואיך הדממה מכאיבה לי יותר מההצלפות. אני כותבת שאני לא יודעת אם אני עדיין סקרנית, ואני לא יודעת אם אני עדיין רוצה, ושאני כבר לא יודעת, ובזמן שאני כותבת את זה, הוא תופס לי את הפטמה וצובט. הידיים שלי מנסות לעצור אותו, אבל הן נתקלות באזיקים, והגוף שלי מתפתל, אבל הוא לא מוותר, הוא תופס גם את הפטמה השניה, ומסובב אותה. הדמעות ממשיכות לרדת, ואני מכריחה את עצמי להמשיך לכתוב. אני מספרת על הפטמות שלי, ועל הכאב, על איך הוא נשאר גם כשהלחץ משתחרר, ואיך הוא חוזר בבת אחת כשהיא נצבטת שוב. אני מספרת עד כמה הפטמות שלי רגישות גם ככה, ואיך מה שהוא עושה הוא ממש עינוי בשבילי.

בינתיים אני מספיקה לראות את הידיים שלו - גדולות ומחוספסות, והן עוזבות לי את החזה ונודדות למטה. הן מתחילות לתת לי פליקים קטנים על הירך הפנימית, ולשפשף את האזור הפנימי יותר. אני ממשיכה להקליד, מספרת על הידיים שלו, מספרת על הגירוי ממקודם שלא בא על סיפוקו, והאצבעות שלו חודרות אותי. אני נאנחת בקול רם, אבל כל מה שיוצא מהגאג זה מין קול מעומעם, ואני דוחפת את האגן שלי עד כמה שאני יכולה לתוך האצבעות שלו, בזמן שהאצבעות שלי מתחילות לתאר אורגזמה בהברות בודדות. "אה", "או", "אאאא", "אאחחח", "אייי". הוא ממשיך לזיין אותי עם האצבעות שלו, ועכשיו אני פשוט מרביצה למקלדת, רק שלא יפסיק. "כדג/יכג דןיחמם ןבכדשה יןםדכג יןוכגש מםןה מל הג שלח הג שםןי  כיכ גדשנן ודכן יפו הןם כם חש". אבל הוא מפסיק, ואני, שנמצאת מרחק שניות בודדות מלראות כל כך הרבה כוכבים, משחררת זעקת אכזבה.

כל זה לא נראה שמרשים אותו. אני מרגישה קור של להב של סכין צמוד לרגל שלי, ובשניות החבל שהחזיק את הרגליים שלי לכסא מוטל לרצפה. הידיים שלו מרימות אותי מהמתניים, בזמן שהוא בועט את הכסא הצידה, ואני עכשיו עומדת כפופה, הראש שלי מול מסך המחשב, הגב ישר, הברכיים ישרות, והתחת שלי בולט לכיוונו. אני מסתכלת על מסך המחשב, מנסה לקלוט את המראה שלו דרך ההשתקפות במסך, רואה את הפנים שלו מסתכלות עלי. יכול להיות שהוא מחייך? אני לא מספיקה לתהות בקשר לזה, כי ההצלפה הראשונה נוחתת על התחת שלי, וגורמת לברכיים שלי להתקפל. הוא מרים אותי שוב, נותן ספאנק אחד עם היד, ואז שוב הצלפה. אני נאנחת וצועקת כשההצלפות ממשיכות לבוא, עד שאותה הבנה מחלחלת אלי בפעם המי-יודע-כמה. אני מתחילה להקליד. הפעם מספרים. "5", "6", "7", "8", "9", ואז שוב סתם הברות בזמן שהמוח שלי מנסה להזכר איך מחברים את האותיות למילים "עוד", ו"יותר חזק". והאצבעות שלו חודרות אותי שוב, ואני ממשיכה להקליד אותיות רנדומליות. "ןםיכמ לחבשצםלהגכםןח ה/בדםח םלשוןד הקר/םןחכעמלבהד פםח,גדחגשןנר", ואני די בטוחה שהמילה לשון מופיעה שם, כי זה בדיוק מה שאני מרגישה. בין אצבע לאצבע, משהו אחר, רטוב וחם מלקק אותי, ואני מתחילה ליילל. לא כאילו, לא בערך. יללות משולבות באנחות, ובכל הזמן הזה אני ממשיכה להקליד. אני בטוחה שכבר אין מילים שם, שאדם שיתקל בטקסט הזה יחשוב שחתול התיישב על המקלדת או משהו, אבל לא אכפת לי. והלשון שלו מפנה מקום, והיד שלו נוחתת לי על הישבן שוב ושוב. ואני צועקת ומנסה לזוז ולהשאר באותו הזמן.  והוא מפסיק לכמה רגעים בזמן שאני אוספת את הנשימות שלי, ומנסה לייצב את הרגליים שלי, כדי שלא אפול.

ההצלפה הבאה שנוחתת לי על התחת מקפיצה אותי שוב, ונדמה שהיא נושאת עימה מסר. בטח שיש מסר. הפסקתי לכתוב, ולמרות שהוא נתן לי את הזמן, לא המשכתי. אני כועסת על עצמי, ומקבלת את ההצלפות הבאות בהשלמה, כשאני מקלידה את המילים "מטומטמת", "מגיע לי", "עוד", "בבקשה", ועוד כמה.  ההצלפות מפסיקות, ואני מרגישה יד עדינה עוברת על הישבנים הבוערים שלי, ומרגיעה אותם. שפתיים עדינות מנשקות את החלקים שהכי שורפים. הדמעות זורמות לי כבר בלי הפסקה. שילוב של כאב והנאה, של תודה ושל תחושת הבנה של מי אני ומה אני. והגוף שלי רועד.

הוא מייצב אותי שוב, והידיים שלי חוזרות באופן אוטומטי למקלדת. העיניים מטושטשות מבכי, אבל אני רואה אותו מאחורי, ואני מתחילה להקליד. אני כותבת "עוד" שוב ושוב, ואז עוברת למילה "בבקשה", שהיא מאתגרת יותר בגלל ה- ב' הכפולה בהתחלה, כך שאני בטוחה שיוצא לי לפעמים "בקשה", ולפעמים "בבבבבבקשההה", אבל לא נראה לי שזה מה שיפריע לו. היד שלו ממשיכה ללטף אותי מאחור, והוא מפשק לי את הרגליים, ומעביר שם אצבע, ואז עוד אצבע. ואז משהו נדחף פנימה. זוהי לא אצבע. ואני שוב צועקת ושוב בוכה, ומצליחה לכתוב "זין" לפני שהוא תופס לי את השיער ומושך אותו אחורה, בזמן שהוא מזיין אותי. הוא מזיין ואני מרביצה למקלדת. הוא מגביר קצב, ואני בוכה. הוא מגביר יותר, ואני לא  מצליחה יותר לעמוד, אז הוא תופס לי את האגן ומרים אותו, וממשיך לזיין יותר ויותר חזק. ואז אני שומעת אותו בפעם הראשונה. והקול שלו מאומץ אבל שקט. "את יכולה לגמור". ואני צורחת אל תוך הגאג שלי, וגומרת וגומרת, והוא ממשיך לזיין אותי מבלי לאבד את הקצב, ואני ממשיכה לגמור והוא ממשיך לזיין, והגוף שלי רועד כולו. הרגליים משתוללות, והידיים כמעט הופכות את השולחן. והוא משחרר אותי, ואני נוחתת על הברכיים, מנסה לתפוס מחדש את הנשימה, בזמן שהוא משחרר את הגאג, ומגיע מולי, וכל מה שאני מצליחה לראות זה זין מול הפנים, ויד גדולה עולה ויורדת עליו. ואני יודעת מה עומד להגיע, ולמרות שכבר לפני הרבה זמן אמרתי לו שאני לא אוהבת, ואני בטוחה שהוא זוכר את זה, אני פותחת את הפה שלי, ומוציאה את הלשון. אני יכולה כמעט לשמוע את החיוך שלו, כשהוא מכניס את הזין שלו לפה שלי, ובתוך שניות, הוא מתמלא. הוא תופס את הראש שלי ומפמפם אותו, והרגליים שלו נמתחות, ומהקולות שיוצאים ממנו אפשר לחשוב שגם לו יש גאג. ואני, אחרי מחשבה קצרה מאוד, בולעת הכל וממשיכה למצוץ, וזה נראה כאילו חישמלו אותו. הידיים שלו מתהדקות מסביב לראש שלי, והתנועות שלו מקוטעות, והוא נושם עוד יותר בקול רם, עד שהוא מצליח להתנתק.

עכשיו אני מצליחה להרים את הראש ולראות אותו בפעם הראשונה, וחיוך מתפשט לי על הפנים. הוא מתיר לי את הידיים מהשולחן, ואוסף אותי אליו בחיבוק. הוא מנגב את הדמעות שזולגות עדיין, ומלטף את הפנים, ומחזיק אותן קרוב אליו. העיניים שלו בהירות וצלולות, ואני מרגישה שהוא יכול לקרוא אותי ככה. והוא מתקרב יותר, ומתחבר לנשיקה ארוכה. נשיקה של געגוע למשהו שעוד לא היה, לעתיד שעומד להתרחש. ואני מנשקת בחזרה, ואני חושבת את אותו הדבר, והוא מושיט את היד שלו אל המחשב, ולוחץ על הכפתור האפור הגדול מצד שמאל למטה.

"פרסם".

בסוף שבוע אצל המשפחה עם חמישה אחיינים, הסלון נראה כמו חנות צעצועים אחרי רעידת אדמה. צעצועים מכל הגדלים והמינים מפוזרים בחתיכות בכל מקום, והילדים עצמם כבר לא שם. כמה הלכו לישון, אחד הלך ליום הולדת של חבר, והנוסף החליט שבעצם יותר מעניין מה שקורה בטאבלט. והסלון נראה עכשיו כמו שדה מוקשים, ומסוכן ללכת בו יחפים. אז אנחנו מתיישבים על הרצפה ומתחילים למיין את הצעצועים לתיבות שלהם. פאזלים לפה, וטרקטורים לשם, דברים מרעישים לארגז שאפשר להחביא אחר כך, דברים שלא שרדו את היום מושלכים לפח. אנחנו צוחקים ביננו תוך כדי סידור, ואני מסתכל עליך. מסתכל ומחייך. חושב על הזמנים שבהם מיינו סוג אחר של משחקים לתוך קופסאות, ואיך עשינו סדר בינינו.

אני חושב על ההתחלה, ועל כל המשחקים שהיו מפוזרים בינינו. על זה שחשבתי שצריך לשמור על דיסטנס ולא להראות יותר מידי רגשות, ולהתמקד באיך לקחת ואיך להכאיב, ועל זה שחשבת שצריך לסיים כל משפט ב"אדוני" או ב"מאסטר". אני נזכר איך בתור עונש מנעתי ממך לגמור, ואיך ציוויתי עליך לספור את ההצלפות, או איך דיברת על עצמך בגוף שלישי בתור "השפחה שלך" (בהערת ביניים, אני אספר לך שוב, חמודה שלי, שהמילה הזאת, "שפחה", קצת מצחיקה אותי. יש משהו בצליל שלה, בארכאיות שלה שהוא פשוט ההיפך הגמור ממה שאת. וזאת הסיבה שלפעמים כשאת לוחשת לי שאת אוהבת להיות השפחה שלי אני צוחק, ואז מקבל בהבנה את האגרוף הקטן לכתף). ואני זוכר את התקופה שבה ניסיתי להביא לך בכל פעם משחק מרשים יותר, גדול יותר, נוצץ יותר (פיגורטיבית, כן? טוב נו, לא רק פיגורטיבית), ואיך כל פעם כזאת רק יצרה חשק למשחק חדש, לשעשוע יותר מורכב, את זוכרת? את זוכרת איך ההבנה הגיעה שזה לא הצעצוע ולא הפירוטכניקה שעושים את המשחק לכל כך מוצלח?

זה לא שלא היתה פואנטה לכל המשחקים האלה, וזה לא שהמשחקים האלה לא היו מהנים. כמובן שהם היו מהנים. כל אחד מהם השאיר חותם, מכל אחד מהם למדנו משהו על הדברים שאנחנו רוצים לעצמנו והדברים שאנחנו רוצים לשני, וכל אחד כזה נכנס בתורו לארגז שלו. הדברים שפעם נראו לנו מצועצעים, מאולצים, אולי גם מזוייפים לפעמים, מגיעים לנו היום באופן הכי טבעי. אם את מסיימת היום משפט או בקשה ב"אדוני", אני יודע מאיפה זה בא, אני יודע איזה משקל זה נושא, אני יודע להעריך את המשמעות שיש במילה הקצרה הזו בשבילך. שכאת אומרת שאת רוצה, אני יודע שזה לא מגיע רק מהמקום שבו את חושבת שזה מה שאני רוצה לשמוע. אני יודע שתחושת הריצוי שאת מקבלת ממני היא חלק ממשי מההנאה שלך, ולא רק מס שפתיים. אני גם לא צריך לאיים עליך שלא תגמרי בלי רשות, שהרי את מבקשת אותה גם בלי מילה ממני, ואם במקרה את גומרת ללא רשות, האכזבה היא ראשית כל שלך מעצמך. אכזבה שמגיעה עם ההשלמה עם הצדק שיהיה בתגמול, שגם אותו את תבקשי. וכשאני קורא לך "שלי", את מבינה מה זה באמת אומר, וכשאני מכאיב, את מרגישה את המקום שממנו הכל נובע. וכשאני פותח פצעים ישנים, מסרב להניח לך לוותר לעצמך, דורש יותר ממה שאת חושבת שניתן, אני יודע שאת סומכת עלי מספיק כדי לשחרר, ואת מבינה שזה לא משחק.

וזה לא שאין יותר מקום למשחקים כאלה. הם כיפיים ויצירתיים, הם מרעננים ומחדשים, יכולים להעצים חוויות ולייצר נוסטלגיות. אבל מה שאני אוהב כל כך בך, מה שאני אוהב בנו, זה שהסלון של החיים שלנו מסודר בדרך כלל, ואנחנו כבר לא צריכים את המשחקים האלה, כי אנחנו יודעים למה אנחנו כאן. אבל אחת לכמה זמן אפשר להוציא ארגז או שניים, ולפזר את המשחקים שבהם על הרצפה. כי לשחק איתך, חמודה, זה הדבר הכי טוב בעולם.

שישים ימים.

טוב, כמעט שישים ימים. שישים ימים של מחשבות בהם מנסים להבין אם ואיפה אני משתלב בתצרף הזה שנקרא "הכלוב", מה אני באמת רוצה, ואיך אני מתכוון להשיג את זה.  שישים ימים של מחשבות על אלו שדיברתי ועל אלו שפגשתי, על דברים שנאמרו ועל כאלה שנשארו באוויר, על כנות עצמית ועל פחד, על התמודדות עם החדש והלא-ידוע. שישים ימים של לנסות להחליט. לחזור או לא. לוותר על הכלוב, ועל הדברים שהוא מייצג אצלי, או לקחת עוד צעד בהפתחות, ויש יאמרו בהתפתחות האישית.

אני בדרך כלל לא מהטיפוסים המתלבטים. אני אוסף את כל המידע שיש לי על נושא, בוחן אותו, ומקבל החלטה. מהרגע שהעניין הוכרע, אני לא מסתכל אחורה, אני לא עסוק במחשבות על מה היה קורה לו. אבל במקרה הזה, נדמה שקיבלתי החלטה חדשה כל שבוע. כל שבוע מצאתי נימוקים חדשים ללמה לא, וכמה ימים אחר כך כאלה ללמה כן.

ונדמה לי אולי שהתשובה הטובה ביותר ללמה כן, בסופו של דבר, היא אותם שישים ימים. דווקא העובדה שההתלבטות נמשכה כל כך הרבה זמן הראתה לי שהנושא והמקום בוערים בי, והאש הזו לא נכבית גם אחרי שאני מתנתק בכוח, גם כשאני מנסה. קשה לי להתווכח עם התשובה הזו. משהו בתוכי, משהו שהיה רדום משך הרבה מאוד זמן, והתעורר לפרק זמן קצר כשנרשמתי לכלוב, מסרב לחזור לישון בשקט, ודואג להזכיר לי את זה.

כתבתי פה את עצמי. לפעמים בתוך השורות, ולפעמים בינן. לפעמים כתבתי את עצמי בשביל עצמי, כדי לעשות סדר במחשבות, ולפעמים נתתי למחשבות להתבלגן. אני מתכוון להמשיך לעשות את אותו הדבר. אני לא יכול להתיימר לחזור הנה חכם יותר או יותר מנוסה. אני כן חוזר יותר נחוש, יותר חזק, יותר מוכן. זה עדיין לא מבטל את הגישה הכללית שלי של להיות אמיתי וכן, של לא לנסות להיות מישהו שאני לא, של להתנהל בקצב שלי, גם אם נדמה לפעמים שהוא איטי מידי, ושל לא לקחת על עצמי אחריות שאני לא חושב שאוכל לעמוד בה.

Clear eyes, full hearts, can't lose.

ענן סערה

חישוב מסלול מחדש

אולי עוד אשוב

אני יכול להרגיש אותו מגיע כבר כמה ימים. הוא מגיע מידי פעם. לפעמים הוא נשאר לכמה ימים או אולי ליותר, ולפעמים הוא נעלם למחרת בבוקר. זה כמו שהוא שולח אלי הודעה לנייד ואומר "תכין את עצמך, אני בא לבקר", ואני אמביוולנטי לגביו, האמת. הוא אורח טוב בדרך כלל, אבל הוא גורם לי לעשות דברים שאני לא יודע להסביר, וגורם לי לשכוח את עצמי. הוא גורם לי לחשוב שאין מחר ואין השלכות, ושהכל יהיה בסדר. הוא גם מרגיע אותי שלא צריך לספר לך שהוא בא, כי את כבר יודעת, את כבר מרגישה את זה, ואת כבר כמעט מחכה לו. ואני לא יודע, אף פעם לא יודע, איך הוא יבוא. האם הוא ידפוק בדלת או יתפרץ דרך החלון, האם מילה שלך או מחשבה שלי תזמן אותו פנימה, או שהוא פשוט יגיע ויתנחל תוך כדי שינה. אבל הוא יגיע בקרוב. אני יכול להרגיש אותו.

וכשהוא יגיע, כל המילים היפות על תמונות וטבעות, על שירים ברדיו ועל סמלים טאואיסטים, כל דיבורים הרכים על שפת גוף ומשמעויות, על דמעות ושינויים, על קולרים ואהבות, כולם יעלמו, ימחקו, יחדלו מלהיות. זה יהיה אני, והוא, וכמה נקבים שמחוברים בעצמות, שרירים, גידים, ועור. מהות של חור. ואני אעצב אותם, ואני אשתמש בהם, ואני אמלא ואתרוקן בתוכם, אניח אותם במקומות שונים, אקשור אותם, ואכאיב להם. אני אדחוף אותם, אצבוט אותם, אתפרק עליהם, אפתח אותם, ואנצל אותם כמה שאני רק רוצה. ואחרי מנוחה קלה, אעשה את זה שוב. הוא יאטום לי את האזניים, הוא יקשה לי את הלב, הוא יגרום לי רק להרגיש, רק לקחת, רק לסמן, ורק לכבוש. ואת תעמדי בזה, גם כשקשה, גם כשאת חושבת שאי אפשר למתוח יותר, גם כשכל שריר בך צורח וכל חלק בך שורף, כשאת מותשת וזרוקה, כשכל שריד לאגו שלך מיילל לרחמי שמיים, וכשכל מה שנשאר מהגאווה ומהשנינות שלך מוטל בשלולית של עצמך, את תתפרקי, ותתחברי, ותעמדי בזה. ואז תבקשי עוד. תבקשי ותקבלי.

את יודעת שהוא בא, זו לא תהיה הפעם הראשונה. ובמקום מסויים אני קצת מרחם עליך על מה שיבוא, ובמקום אחר קצת מקנא בו על כך שהוא מצליח לפשט אותך כל כך, איך הוא מצליח לשטח אותך למשהו כל כך בסיסי. מקנא שהוא מצליח לראות את יסודות הצרכים שלך, ושהוא יודע מה הוא עושה, ועושה את זה בלי מחשבה שניה או יסורי מצפון.

אני יודע שהוא לא יכול לגור איתנו כל הזמן. אני צריך מקום גם לעצמי, ואת צריכה זמן להתאושש ולהבין מה בדיוק קרה פה. אבל זה טוב שהוא בא לפעמים כדי להזכיר לנו מי אנחנו, ומה הדבר הבסיסי שחיבר אותנו מלכתחילה. וזה נחמד שיש פרפרים, וטבעות, וקולרים, ומילים יפות ומנחמות, וזה טוב שיש חיבור והבנה שלא דורשת מילים. זה קושר אותנו ביחד יותר חזק מכל חומר בעולם. ומבטיח שנשאר כך גם אחרי שהוא ילך, ולפני שהוא יבוא בפעם הבאה.

"הולכים לסרט היום בערב," אני שולח לך הודעה בצהריים, "תהיי מוכנה בתשע. ואת יודעת למה אני מתכוון כשאני אומר מוכנה". ואפילו הוספתי סמיילי פייס. הטלפון רוטט אחרי דקה. הודעה ממך עם סמיילי. ולמרות שיום העבודה נמשך כרגיל, את נוכחת יותר במחשבות שלי, ואני עובר על רשימת הסרטים שיש ליד, ובוחר משהו, ומחכה שיום העבודה יסתיים, וכמובן שהוא לא מסתיים בזמן. פגישה שמתארכת, תשובות דחופות לאנשים, משימות שלא סובלות דיחוי, כך שאני מגיע הביתה קצת עצבני בתשע וכמה דקות.

הדירה די חשוכה. האור מחדר השינה דולק, אבל הקול של המקלחת מלמד שאת עדיין לא מוכנה. לפעמים חוסר היכולת שלך להיות מוכנה בזמן יכול לשגע אותי, וכמובן שכבר עברנו על זה, ואפילו הייתי מעט יצירתי בעונשים, ונכון שזה קורה הרבה פחות עכשיו מאשר פעם, ובכל זאת. אני ניגש לחדר השינה ומתעכב שם לדקה. הנעליים יורדות, והמפתחות והארנק מונחים על השידה. אני מכין כמה דברים, ונכנס לחדר האמבטיה, שם ענן גדול של אדים ממלא את החדר. את מסתבנת, רואה אותי, ומחייכת. כל כך יפה. אני נעמד מול המקלחת, חצי נשען על הכיור, ומסתכל. המבט שלך לא עוזב את העיניים שלי, ואת מחלישה את זרם המים למינימום, וממשיכה להסתבן, אבל הפעם בתנועות איטיות יותר, מתגרות יותר, שעוברות על כל הגוף. ואני ממשיך להסתכל בך, רואה את הגוף שלך עם בועות קטנות של סבון, מבריק וחלק.

בשני צעדים אני נכנס למקלחת. המים מרטיבים לי את החולצה והמכנסיים, ובתנועה אחת אני מעביר את הידיים שלך אל מאחורי הגב, וזרוע אחת שלי נכנסת מתחת לשני בתי השחי שלך, מחזיקה את שתיהן, ומצמידה אותך אלי. היד השניה תופסת בשיער ומושכת את הראש אחורה אלי. "את יודעת מה השעה?", אני שואל, ואת לא עונה, רק הנשימות שלך נעשות יותר כבדות, המבט שלך הופך למזוגג, אבל את לא מנסה להתנגד. אני מגביר את זרם המים, הראש שלך משוך אחורנית, ואני מכוון את ראש המקלחת כך שהוא יפגע בצוואר המתוח שלך. את לא יכולה לזוז, והבגדים שלי כבר ספוגים כולם במים, מכבידים עלי, הופכים כל תנועה לכבדה יותר, למגושמת יותר, ובעזרת הברך אני פותח לך את הרגליים, וזרם המים עכשיו זורם מהצוואר שלך, אל החזה, אל בין הרגליים ולרצפה. אני מעביר את האחיזה בשיער שלך ליד שמחזיקה את הידיים, וזה מושך לך את הראש יותר אחורנית, ועם היד שהתפנתה אני נותן מכה על השד השמאלי שלך. את קופצת קצת מהכאב, ומכה נוספת נוחתת שם שוב, ושוב. ואת מנסה להתפתל, אבל לא יכולה לזוז, והצוואר המתוח מקשה עליך גם להשמיע קולות. אני תופס את הפטמה וצובט, משחרר ונותן מכה, ויכול להרגיש את הנשימה שלך נעצרת בכל פעם. ואז שוב, ושוב. ויללות קטנות בכל זאת מצליחות להשתחרר, ואת מנסה להזיז את הידיים שלך, אבל הן מוחזקות חזק, ובתנוחה הזו אפילו הראש שלך לא יכול לזוז לשום מקום. "שלא תעזי לגמור," אני אומר לך, "אל תנסי אותי".

היד עוברת למטה, ונתפסת בין הרגליים, מתהדקת, ומתחילה לזוז בגסות קדימה ואחורה. את ממשיכה לילל, אבל נשמע כאילו זה סוג אחר של יללות. אני משחרר את היד לשניה, מחליש את המים החמים, ומחזיר אותה אל החזה שלך. זרם המים נהיה פושר, המים פוגעים לך בסנטר ובצוואר, ניתזים על הפנים ויורדים למטה, ואני ממשיך לטפל לך בחזה, באותו השד, תופס, וצובט, מושך, ומכה. והיד שמחזיקה בך ותופסת לך את השיער מתהדקת ומושכת קצת למטה, מזיזה את הראש שלך עוד קצת אחורה. ואני מוריד עוד מהמים החמים, ועכשיו הם כבר די קרים. היד שלי חוזרת למטה וממשיכה לאונן אותך מבלי לחדור. את רועדת, לא ברור אם מריגוש או מקור. כנראה משניהם ביחד, ואת לא מצליחה לחבר מילים, רק חצאי הברות ויללות. עם הברך שמפשקת לך את הרגליים, אני מזיז אותך סנטימטר או שנים, ועכשיו המים יורדים ישירות על הפנים שלך, ואני מכבה את המים החמים לגמרי. הזרם עכשיו קפוא, ואת קופצת ונאבקת מול המים, אבל לא יכולה לזוז. המים מפריעים לך לנשום כמו שצריך, הקור גורם לך להתכווץ ולנסות לברוח ממנו, אבל את מרותקת למקום, והיד שלי עדיין תופסת אותך למטה, במקום היחיד בגוף שלך שעדיין מייצר חום. את מנסה לשחרר את השרירים שלך, כדי שאצטרך לתמוך בכל המשקל שלך, אבל כמה מכות בכוס והירכיים רומזות לך שזה לא רעיון טוב, ואת מנסה להזיז את הראש שלך מהמים הקפואים שלא מרחמים, אבל השיער שלך תפוס טוב מידי. ואני חושב שאת בוכה. אי אפשר באמת לראות דמעות, אבל העיניים שלך כל כך מעוררות רחמים, נעצמות כדי להגן על עצמן מהמים, ונפתחות כשהן אדומות קצת, והקולות שכן מצליחים לצאת מבעד לזרם המים, חנוקים.

אני מחדיר שתי אצבעות, מתחיל לחפור בפנים, וכל הגוף שלך רועד. וההבדל הזה של הטמפרטורות בין המים הקפואים עליך ועלי, ובין החום הזה שנמצא בתוכך משגע אותי, גורם לי לחטט לך שם יותר ויותר. ואני מרגיש אותך מתכווצת, ושומע אותך בוכה קצת, אז אני מוציא את היד ונותן למים הקרים לשטוף אותך שם בזמן שאני מטפל לך שוב בחזה, ואז בחזרה.

"את רוצה לגמור?"

את לא באמת יכולה להנהן או לדבר, אבל מצליחה להעביר את המסר. אני ממשיך להחדיר אצבעות ולשחק איתך, וההתכווצויות נהיות חזקות יותר, ואת קופאת במקום, רועדת, נאבקת כנגד התפיסה שמשתקת אותך, צועקת, ואז משחררת את כל הגוף. אני משחרר אותך ואת קורסת על הרצפה, מסתכלת עלי מעליך. אני מכוון את זרם המים שיפגע בך, ואת מתחמקת ממנו אל מחוץ למקלחת, ואת חצי יושבת - חצי שוכבת על הרצפה, מנסה להחזיר לעצמך את הנשימה.

"אל תזוזי," אני אומר לך, "אפילו לא קצת".

ואני מחזיר את המים החמים, ומתחיל להוריד את הבגדים הספוגים. את הגרביים, והחולצה, את המכנסיים והתחתונים. אני רואה אותה שולחת יד לעבר מגבת, ועוצר אותה בקול חד וברור "אמרתי לא לזוז. תשארי בדיוק איך שאת". אני נותן למים החמים לכסות אותי, עננים של אדים חוזרים למלא את החדר, ואני מסתכל עליך על הרצפה, רועדת מקור, מסתכלת עלי. והפנים שלך אדומות, והעיניים שלך משדרות כל כך הרבה דברים - אהבה ושנאה, השפלה וכאב, רצון וחרטה, ואולי יותר מהכל - השתוקקות, מין רעב כזה שאי אפשר להשביע. אני מסתבן קצת ושוטף את עצמי, מתנגב, ועומד מעליך. ואת מסתכלת עלי מלמטה, לא מפסיקה לרעוד ולבכות, ואני בוחן אותך טוב.

"קומי," אני אומר, וכשאת לא עושה את זה אני חצי מרים אותך מהשיער, והולך איתך ככה לחדר השינה. את מנסה לתפוס מגבת תוך כדי, אבל אני לא נותן לך, וכשמגיעים למיטה, אני זורק אותך עליה, מסובב אותך על הבטן ואומר לך להחזיק חזק, ולא לזוז. את נאחזת בקצה המיטה, ואני מוצא את החגורה. "תספרי," אני אומר, ומתחיל להצליף. לא מהר מידי, לא חזק מידי, אבל מהר מאוד אפשר לראות את הפסים האדומים על הישבן שלך שלא מפסיק לרעוד מקור. ואת סופרת, ואני ממשיך. ואני מפשק לך מעט את הרגליים, ועובר לפלוגר. "תתחילי לספור מהתחלה". ועם הפלוגר אני מעט פחות עדין, וחלק מהזנבות מצליפים לך בכוס, ואת בוכה, וצועקת, וקופצת, אבל נשארת במקום. ואני מרים לך את הישבן קצת ומפשק לך עוד קצת את הרגליים, ומצליף, ומחכה, מצליף, מחכה, מצליף, מחכה, ונכנס בבת אחת. ויללה ארוכה משתחררת ממך כשאני מגביר את הקצב, ויד אחת ממשיכה לחלק ספאנקים תוך כדי, ואני מתחיל להשתחרר בעצמי. תופס לך את השיער ומושך אותך אליך, יד מוצאת גרון ולוחצת. אני מקרב את האוזן שלך אלי ולוחש לך "למה את תמיד מאחרת?" ואז דוחף אותך בחזרה למזרון וממשיך לזיין, מקפל יד אחת שלך מאחורי הגב, שמרתקת אותך למקום. והקולות שיוצאים ממך הם שילוב של יללות, ובקשות סליחה, ובקשות לעוד, ובכי, וגניחות. ואני יוצא, מושך אותך, ומוריד אותך מהמיטה, ומתחיל לזיין לך את הפה, עמוק וחזק, שומע אותך נאבקת, שומע אותך משתעלת ונחנקת, וממשיך עד שבתנועה אחת אני נכנס כמה שרק אפשר ועוצר שם. מתרוקן, ומתרוקן עוד, ואת נשארת עליו, ממשיכה לנסות להוציא עוד, עד שאני יוצא ממך, ולוקח צעד אחורה.

"אנחנו עוד נדסקס את זה, אבל לבינתיים תתארגני צ'יק-צ'ק," אני אומר, "יש הצגה נוספת באזור 23:00. אל תעכבי אותי".

השעון מראה בערך 3:30, ועוד לא הצלחתי להרדם. את שוכבת לידי, ישנה כבר מזמן, ואני שוכב ומסתכל עליך, מרגיש לרגע בתוך שיר של R.E.M., ונותן למחשבות לסחוף אותי איתן. זו לא רק השלווה שאני רואה שם, וזו לא הנשימות השקטות והסדירות, זה העולם כולו שמאט ביחד איתך, ומכניס מחדש סדר לכאוס היומי. אני מנסה שוב לעצום את העיניים ולהרדם, אבל החושך שעוטף אותי הוא תחליף עלוב לעומתך, אז אני פותח אותן שוב וממשיך להתבונן. חי מחדש אותנו היום, מהבוקר טוב ועד הלילה טוב, נזכר בהנאה בטעם שלך, בחום, בעור הרך שמציץ אלי מהסדין. מחייך. והמראה שלך כל כך שקטה מעלה מן האוב מחשבות עליך ועלי. איך נפגשנו ומה אמרנו, ומתי ידענו ומתי נזכרנו. ואני יודע מה את בשבילי, שאת שלי. אני יודע איזה חלקים בי את משלימה, אני יודע איזה צרכים את מספקת, אני יודע מה את עושה אותי, ומה את עושה לי, וזה טבוע בי כל כך חזק, אבל מה איתך?

אני יודע גם את זה. אני שומע את זה כשאני מתקשר ככה סתם באמצע היום לשאול מה שלומך, או ללחוש לך רמז למה שמחכה בערב. אני רואה את זה עליך כשאת מסתכלת עלי בשקט כשאנחנו רואים טלוויזיה, מדברים, או סתם שוכבים במיטה. אני יודע את הקשיים הפיזיים והנפשיים שאת עוברת כדי להיות הכי טובה שאת רק יכולה אלי, וכמה את מתאמצת לעשות את הכל מבלי לוותר לעצמך. אני חש אותך מותחת את הגבולות ומנסה להשתפר בשבילי ובשבילך. ואני מרגיש מה אני עושה לך, בין אם זה חזק או עדין, זריז או איטי, מענג או מכאיב, מפנק או מחנך. אני מרגיש, ושומע, ורואה, ויודע, וחש. אני יודע שאני מצליח להרגיע בך משהו, משהו קשה להגדרה, אבל כזה שלא הצליחו להרגיע לפני, שאני נותן לך בטחון, וקבלה, ומטרה, ופשטות שלא הצלחת למצוא קודם. ואני אגלה לך משהו, חמודה, אבל רק כי את ישנה -- אין לי מושג באמת איך אני עושה את כל זה, אני לא יכול להצביע על דבר אחד או אחר, ולהגיד "זה מה שגורם לכך". כי הרי זה לא רק הסקס, זה לא רק העונשים, זה לא רק הקשירות והכאב, זה משהו יותר מזה. יותר מזה אני אגיד לך - אין לי גם מושג איך את עושה את כל זה לי.

את חולמת על משהו. הידיים שלך תופסות את הסדין, ואת קצת מתהפכת. אני מלטף לך את השיער וכאילו מגרש את מה שהציק לך. ובראש צף לי הטאייג'יטו, את יודעת, הסמל הטאואיסטי הזה של יין ויאנג, שני הפכים שמשלימים אחד את השני לצורה אחת מושלמת. ואני חושב, לא על המשמעות הטאואיסטית המלאה של הסמל, אלא עליו ברמה פשוטה יותר. שני גופים נפרדים, שלא רק שמשלימים אחד את השני ויוצרים ביחד צורה מושלמת, אלא שבכל אחד מהם יש חור, עין, שהדבר היחידי שמצליח למלא אותו, ולהפוך אותו באמת לצורה שלמה, זה הצד השני. את מבינה מה אני מנסה להגיד, חמודה? לפני שנפגשנו הייתי לפעמים רק חלק בפני עצמי ולפעמים גם חלק מצורה גדולה יותר, אבל שום דבר, אף אחת אחרת לא הצליחה למלא את החור הזה שבתוכי.

ואם אני כבר מתוודה על דברים כשאת לא שומעת, אז אני אספר לך בשקט-בשקט שזה מפחיד אותי. מפחיד אותי שגיליתי שהחור הזה ניתן בכלל למילוי בשלב הזה של החיים, ושאני מתמכר אליך, ושאני לא מצליח להלביש את הלוגיקה שאני כל כך סומך עליה על כל המצב הזה. ואולי מה שמפחיד אותי יותר מהכל, זה שכשאת לידי, אני לא מרגיש שאני חייב.

אז אני מגלגל אותך לכיווני, הראש שלך על החזה שלי, השיער שלך מדגדג לי באף, הרגל שלך מתלפפת מעצמה בשלי, והם מאטים את קצב הלב, מרגיעים את הפחדים, ממסמסים את המחשבות, ולו הייתי יכול להסתכל עלינו ברגע זה מלמעלה הייתי רואה צורה אחת שלמה ומושלמת. ובאותו הזמן, חיוך מתפשט לי על השפתיים, והעיניים נעצמות.

אני לא יודע אם שמת לב, אבל אני אוהב לשמוע אותך. זה לא רק המילים שאת אומרת או הרעיונות שאת מנסה להעביר, וזה לא הצליל שלך. זה לאו דווקא הצחוק או הטון הנעלב, וגם לא הביישנות או המרדנות שמציצה לפעמים מבין המילים. זה איך שאת נראית כשאת מדברת. הניואנסים הקטנים. איך הגוף שלך זז, ואיך הפנים שלך משתנות כשאת מרגישה - כשמשהו באמת מצחיק או מעצבן, מרגש או פוגע. ולהכיר אותך ככה זה תהליך, את יודעת, ותמיד מה יש ללמוד. ואני? אני אוהב ללמוד.

אני רוצה לשמוע איך עבר עליך היום, ומה התחושה של החגורה אחרי הפעם העשירית, מה ראית בטלוויזיה, ועל מה את חושבת כשאני מצביע על הרצפה, מי אמר מה למי, ואיך זה כשהפה והגרון שלך מתמלאים. אני רוצה לדעת מי הרגיז אותך ולמה, ואיך זה מרגיש כשאני צובט כאן או נכנס ככה, לאיזה תהום את נכנסת כשאת מרגישה את חוסר האונים שוטף אותך, ולאיזו פסגה את מגיעה כשאת סוף-סוף משתחררת. על האמון, הכאב, היומיום, העונג, וההשפלה. על הכל.

תני למילים לצאת ממך, לזרום ממך החוצה, ואל תדאגי אם הן לא מצליחות לתאר מספיק במדויק, או אם יש גאג בדרך, או שהן נקטעות באמצע, וגם לא אם נראה לך שהן הולכות לאיבוד איפה שהוא בין המוח לפה. גם הברות בודדות יכולות להספיק, גם יללות, גם דמעות. ואם לא אבין, חמודה שלי, אני אשאל. אני אשאל, ואת תעני.

ומידי פעם אני אבדוק שהבנתי, ואלחש לך את המילים עוד לפני שהן יוצאות לך מהפה, אולי לפני שהספקת לחשוב אותן. וגם כשאבין, וגם כשאלמד, אני עדיין ארצה לשמוע הכל, כי אני לא יודע אם שמת לב, אבל אני באמת אוהב לשמוע אותך.

השעה מאוחרת, אפילו מאוחרת מאוד, והיום, כמו כל השבוע האחרון היה מאוד לא פשוט. בלגאן. ואני לא אוהב בלגאן, הוא משאיר אותי ער בלילה. את ראית את זה עלי כשנכנסתי בדלת, וניסית לשאול, וכמו מטומטם עניתי שלא עכשיו, ותוך כדי כעסתי על עצמי שאני מסתגר, ואיך אני לא מצליח לתת מה שאני דורש לקבל. אני עדיין כועס על עצמי. את הבאת לי לשתות, וישבת לי צמוד לרגליים, והיית בשקט, ואני רק ליטפתי לך את הראש, עסוק במחשבות שלא מפסיקות לרגע, וצובעות את כל התרחישים בגוונים כהים מאוד של אפור. הרעש של הטלוויזיה הפריע לי, אז כיביתי, וסתם ישבתי על הספה, מלטף לך את הראש, וחופר בשלי. ואת, כמו מלאך, יושבת שם עם הראש מתרפק על הברך שלי, לא אומרת מילה. אבל אני יכול לשמוע את הכל מבעבע בך, קולות בך שתוהים מה קרה, אם זה משהו שאת עשית, אם זה אומר משהו עלינו, וזה מכעיס אותי נורא. ולא, חמודה שלי, זה לא את בכלל. זה לגמרי אני. והכעס העצמי הזה ממשיך לחפור לי במוח בלי רחמים, מצטרף לכוחות שכבר קיימים שם ומבקשים להכריע אותי. אני קם, נותן לך נשיקה קטנה, ואומר "אני ממש מצטער, מתוקה שלי, אני מיד אחזור", ובזמן הזה אומר לעצמי בפנים שאני לא הייתי מקבל תשובה כזו, שאני הייתי מתעקש דווקא עכשיו כשהכי כואב לפתוח הכל. אני לא יודע אם המחשבה הזו רצה גם לך בראש, ואולי את מתייקת אותה לפעם הבאה שהמצב יהיה הפוך, אבל את מחזירה לי נשיקה חמה ומלטפת, אומרת "אני כאן", וחוזרת לשבת לרגלי הספה.

אני יוצא החוצה. בשעה הזו כבר לא מסתובבים הרבה אנשים, וכבר אין רעש של יותר מידי מכוניות. רעש לבן של עיר, מנחם בדרכו, ואני בוחר ברחובות צדדיים, והולך לאט-לאט. אני מתחיל לפרק את הבלגאן לגורמים, לתת שמות לדברים שמפריעים לי, ומגלה שהדבר שהכי מפריע לי עכשיו, יותר מכל הבלגאנים האחרים שהעסיקו אותי קודם, זה אני, ואיך התנהגתי איתך. ואני מנסה להבין למה הסתגרתי ככה, ולמה לא פשוט דיברתי, וזה לוקח לי זמן, אבל אני מגיע למסקנה לא נעימה, לשתי המילים האלה שאני הכי לא אוהב לשמוע: בושה ואגו. נדמה לי שלמרות כל המאמצים, הרגשתי שאני צריך לשמור על איזה שהוא קור רוח מולך, ללבוש מסיכה. אולי כדי לא לפגוע בדימוי, אולי כדי לא להוריד מהערכתך, אולי כי בראש שלי "שולט" הוא לא חלש. ואני שומע את כל הדברים האלה, והמוח שלי פוסל כל אחד מהם במילה אחת: "תירוץ". והמילה הזו חדה ומכאיבה, וגורמת לי להתחיל את כל ההליך המחשבתי מהתחלה. וגם ללכת נהיה קשה, אז אני מוצא ספסל בפינה ומתיישב עליו, חושב. ואני יכול לדמיין את עצמי קשור כמו בפגישה השניה שלנו, ואותי אחר עומד מאחורי עם קיין עשוי ממילים, שמסמן אותי, צורב אותי, ושובר אותי לאט. ובתהליך הקילוף הזה, כשכל התירוצים יורדים, מתגלה דבר נוסף. כן, אגו ובושה נמצאים שם, ובכמות, אבל על הכל מאפיל רגש אחר - פחד. זה פחות משנה פחד ממה, כי זה פחד שמכיל הכל. וכשהצלחתי לתת לזה שם, גם אם אין לי לזה פתרון עדיין, גם אם זה לא משנה כלום, רוב המשקל נעלם. עדיין רע לי, אבל אני קם ומתחיל בהליכה מהירה הביתה, מתסכל בשעון. כל העסק הזה נמשך פחות משעה.

כשאני נכנס לסלון, את עדיין לרגלי הספה, ישנה. ואני מסתכל עליך, ואני נפעם. אני יורד אליך, ומלטף לך את השיער. העיניים שלך, גדולות ויפות מסתכלות לתוכי, מבינות. ואני מניח את הראש על הרגליים שלך, ואת מלטפת, ואני ממלמל "אני מצטער. פחדתי", מלמול שהופך לדמעות שיורדות בשקט. ואם זה היה קורה לפני, הייתי בטח רץ עכשיו למקלחת, או מנגב אותן מהר, או מוצא תירוץ אחר, אבל עכשיו כשיש לי לזה שם, אני פשוט שוכב שם, ערום ופגיע כמו שלא הייתי מעולם. ואת מסתכלת עלי, ואני לא מצליח לקרוא את המבט שלך. כל כך הרבה דברים רצים לך בראש. את מתכופפת אלי, ומנשקת את הדמעות, ואומרת שאת סולחת, וממשיכה ללטף. אני אומר לך שאני רוצה להסביר, שאני רוצה לדבר, שאני לא רוצה שזה יספיק לשקוע ולהסתייד, ואת אומרת לי שאת סולחת, ותודה (תודה?), ושעכשיו לנוח, ונדבר אחר כך. ואני מתחפר עם הראש עוד קצת, מתמכר למגע, נרגע. הראש רוצה להיות עסוק עכשיו במה להגיד ואיך להסביר, אבל המגע משתיק אותו, מחזיר איתו את ההשלמה, את הבטחון הזה שחיפשתי במשך כל כך הרבה זמן לפניך. המגע הזה משתיק את הפחד.

וכשאני מתעורר בבוקר, אנחנו עדיין באותו המקום, את עדיין מלטפת אותי. ועוד לפני שהספקתי להגיד בוקר טוב, לפני שהצלחתי אפילו לחייך אליך כמו שצריך, את נצמדת אלי בנשיקה ארוכה, שהופכת ממנחמת לתובענית. והיד שלי הולכת כמעט מעצמה לשיער שלך, ונסגרת שם לאגרוף, והשניה תופסת לך את הצוואר.

אנחנו נדבר על זה, אני מבטיח, ונמצא דרך איך זה לא יקרה שוב, ואני אתנצל עוד הפעם ואסביר הכל, כולל איך הצלחת לרפא אותי בנגיעה אחת שלך, אבל כרגע לא צריך מילים. צריך בעיקר לקום מהשטיח ולמצוא מקום נוח יותר.