Alatar

כשאת זרוקה כך, על המיטה או על הספה או על הרצפה, ואת סמוקה ומלוכלכת, רטובה מנוזלי גוף, מזיעה או דמעות או זרע או שילוב של כמה, כשהגוף שלך מתחיל לשרוף מהסימנים שהושארו בו, ואת יודעת שתוכלי לראות ולהרגיש אותם בשבוע הקרוב לפחות, כשאת מרוחה ודביקה ונוזלת, כשאת עדיין מנסה להסדיר את הנשימה, כשאת מתקפלת אל תוך עצמך כשאת נזכרת מה עשית ומה עשו לך ומה זה גרם לך לצעוק ולהרגיש ולחשוב, וכשלפעמים המחשבות יוצרות דיסוננס שמרגיש כמו עוד סטירה שמצלצלת בנשמה, כשקשה לך ואת רגישה לכל מגע ומילה, מרגישה חשופה, מרגישה פגיעה, מרגישה מושפלת, קטנה, מטונפת, וגם מרגישה שייכת, כשאת זרוקה כך, אני לפעמים לוקח את הטלפון, מצלם אותך, ושולח לך למזכרת.

הרגע הזה, הרגעים האלו, בהם את לבד עם עצמך, מנסה לעשות קצת סדר בראש וליישב את המציאות שהרגע חווית עם המקום בו היית רוצה להיות -- הרגעים האלה, למרות שהם קצרים, הם רגעי שבירה קטנים, ומתוך אותם רגעים את מתרוממת חזקה יותר, נחושה יותר. כמו שבמהלך אימון גופני יוצרים בשריר קרעים קטנים שאחר כך מחלימים ובונים אותו, כמו שבניתוחים אורתופדיים מסויימים יוצרים שברים קטנים בַּעֶצֶם על מנת לעודד היווצרות סחוס כדי לחזק אותה, כך גם את. הקושי שאת עוברת עם עצמך הוא זה שמחזק אותך, הוא זה שבונה אותך, הוא זה שעושה אותך שלמה, וזה משהו שאת חייבת לעבור לבד עם עצמך, אחרת זה לא יחזיק. והמקום הזה אותו בחרת לעצמך, זה שעושה לך טוב ושמרגיש לך פשוט נכון, המקום הזה דורש המון ואינו פשוט גם ככה, וללא התחזקות מתמדת, הוא יהפוך קשה יותר ויותר.

וזה איזון עדין ודי מסוכן. פחות מידי ואין אפקט, יותר מידי ואת עלולה להשבר. אבל כשזה נעשה במידה הנכונה, הרגעים האלו הם הדרך הטובה ביותר לעשות סדר בכאוס, להבין את הניואנסים הקטנים שמרכיבים אותך, שעושים אותך. וברגעים קטנים של חולשה וחוסר וודאות, התמונות האלה יכולות לזרוק אותך בחזרה אל תוך הרגע, להזכיר לך את כל אותם הדברים, לתת לך תשובות. וזאת הסיבה האמיתית למה אני אוהב לצלם אותך. זה לא שהתמונות האלה עושות לי את זה או זורקות אותי בחזרה לרגע, בחיי. מי יכול לחשוב משהו כזה, מי? מה את מחייכת?

אין בי חיבה יתרה לבתי מלון. לא לַלובי עם דלפק הקבלה ואשת הקבלה והחיוך שתפור עליה, לא לחדרי האוכל, בהם מזון שעשוי להחשב לטוב מאבד את עצמו לדעת כשהוא טובע בגסטרונום ומוקף בבינוניות, לא למסדרונות האינסופיים המרופדים בשטיחים מהוהים, ולרוב נותנים ריח קל של טחב ושל אוויר עומד, ולא לחדרים המוקטנים, לחדרי המקלחת המוקטנים עוד יותר, ולסבונים המוקטנים אפילו עוד יותר. ויש בי אפילו עוד פחות חיבה לבתי המלון אליהם אני מגיע כשאני נוסע לחו"ל מטעם העבודה, ובהם אני מבלה עוד פחות שעות. וכשמדובר בעיר זרה וקרה באמצע דצמבר, כשיום העבודה משאיר אותך בלי הרבה אוויר, והחדרון הקטן בו שיכנו אותך, למרות החימום המשובח, אינו משדר דבר מלבד קור, לא קשה להבין את חוסר החיבה הזה.

כשאני מגיע לחדרון שלי השעה כבר מאוחרת יחסית אצלי, וכשאני חושב על זה, יש סיכוי סביר שאת כבר ישנה. מסתבר שטעיתי. את עונה אחרי שני צלצולים, ואת נשמעת ערה למדי, אם כי עייפה.

"למה את לא ישנה?"

"איזה מישהו מתקשר אלי בשעות לא סבירות של הלילה"

"באמת? מי? שערוריה!"

"אני לא יודעת מי זה, אבל הקול שלו עושה לי נעים"

"כמה נעים?"

"נעים", ואפשר לשמוע את החיוך שלך.

אני צוחק, ואת צוחקת מהצד השני, ואני שומע על היום שלך, ואת על שלי. וכשאני משחרר קול אנחה קלה כשאני חולץ את הנעליים, את אומרת שעד שאני לא אלך יום שלם בעקבים אין לי זכות להתלונן. וכשאני מוריד את הבגדים ונכנס למיטה, את עושה את אותו הדבר. והיד שלי מתחילה לחפש מכוח ההרגל את הפנים ואת החזה שלך, ולא מוצאת דבר. ולמרות שהחדר שונה, והמיטה שונה, והכריות, השמיכה והסדין שונים, אני יכול כמעט להרגיש אותך לידי, וכשהקול שלך נהיה יותר קטן, כשמשפטים מאבדים את המבנה שלהם, אני ממש יכול לראות אותך שוכבת במיטה שלנו, ממש לראות את הפטמה שלך עומדת כשאור עמום נכנס לחדר השינה מהמסדרון. והקול שלי משתנה. "אני רוצה לשמוע אותך", אני אומר, ויכול לדמיין את הפנים שלך מאדימות קצת כשאת מבינה מה ביקשתי. "תחברי אוזניה," אני אומר לך, "אני רוצה שתשמעי אותי בתוך האוזן, ושיהיו לך שתי ידיים חופשיות". אני יכול לשמוע רעשים של תזוזה ומגירות נפתחות, ואת הרעש הזה שנגרם כשמחברים את הדיבורית לשקע, ושוב רעשים של תזוזה, ואת שוכבת שוב, ואני שומע אותך יותר מקרוב. "אני רוצה לשמוע אותך", אני אומר שוב, והנשימות מהצד השני מתחילות לצייר לי תמונה בקווים כלליים. אני רואה אותך שוכבת עם הרגליים מפושקות וברכיים מקופלות, ואת היד שלך מונחת, לוחצת, זזה, ורואה את העיניים שלך שנעצמות לאט, כשהתחושות זורמות למעלה, ואת החיוך שנפרש לך על הפנים, ואת הצוואר שנמתח, ושומע את הנשימה שלך מאטה, ואני עוצם את העיניים, ובשקט נותן לקולות שלך לעטוף אותי.

צחקוק קטן שלך פותח לי את העיניים. "זה מוזר ככה, כשאתה לא אומר כלום", את אומרת בקול חצי מבוייש, והצחקוק הזה, גם אם לא הייתי רוצה, גורם לי לחייך בעצמי. "אני בינתיים רוצה רק לשמוע אותך. אבל אם שקט לך מידי, אולי תפתחי את המגירה השניה, תמצאי משהו שיעשה לך קצת רעש". ושוב קולות של תזוזה ודברים נפתחים ונסגרים, ומזרון מצייץ, והרעש הזה כשאת זורקת את עצמך על המיטה, וברקע אפשר בקושי לשמוע לרגע זמזום, והנשימות שלך חוזרות למלא לי את האוזן. ואני נותן לעצמי לסגור את העיניים שוב, ורואה מולי את הפנים שלך, וכיצד הן משתנות עם כל סוג נשימה.  ואת נשמעת עכשיו מעט אחרת. הקולות שיוצאים ממך עוד טיפה מאולצים, אבל זה לא יכול להסתיר את השינוי בקצב הנשימה שלך, ואני ממשיך להקשיב, והדקות עוברות. "באיזה עוצמה זה?" אני שואל, והשאלה כאילו מפתיעה אותך, ואת מחפשת את המילים בין צלילים והברות שממשיכים לצאת ממך. "מה? אה... הכי נמוכה", את מצליחה למלמל בסופו של דבר, ואני שומר על השקט, נותן לך להמשיך והקולות שלך חוזרים למה שהם היו. "ואיפה היד השניה שלך?", ואני צריך לחזור על השאלה עד שאת מצליחה למצוא את המילים כדי לתאר. "שם למטה, קצת מתחת לפופיק", את עונה בקושי. "אני חושב שאת צריכה להגביר את העוצמה", אני אומר לך, והנשימות שלך, הקולות שאת מפיקה מלמדים אותי שזה אכן קרה. ובין צליל קטן אחד לאחר משתרבב לו "פאק" קטן, או נהמה לא רצונית, ואני יכול לראות את הראש של הוונד מטייל לו בפתח שלך. נוגע-לא-נוגע, מרטיט כל דבר בסביבה. "תתרכזי בנקודה אחת", אני אומר, ושוב, הקולות שלך מבשרים על ביצוע מלא. ואני מכיר את הקולות האלה, אני יודע בדיוק איך את נראית עכשיו, ואני יודע איפה אנחנו נמצאים. "תמשיכי ללכת על הקצה", אני אומר בטון שקט, ואת משמיעה מין יבבה כזו קטנה לרגע, וממשיכה להתנשם. ואני שוב עוצם את העיניים ושומע אותך ככה. הזין שלי כבר עומד מזמן, ואני אוחז בו וזז עם הקצב של הנשימה שלך. "יותר חזק", אני אומר, וקצת קשה לתאר את הצליל שיוצא ממך. זו אותה היללה ממקודם רק יותר נואשת, והיא מתמשכת ונדחפת בין שאר הקולות. ואת מתחילה למלמל דברים שפעם היו מילים אצלך בראש, אבל התערבלו בדרך החוצה. ואני יודע שהסדין כבר רטוב, ואיך החדר מריח, וכמה את מזיעה, ואני עושה את עצמי כאילו לא שמעתי, ומקשה את הקול. "מה אמרת? תשתמשי במילים". והקול שלך, שיכול, אם הוא רוצה, לגרום לאנשים בוגרים לְפַחַד, שיכול להרדים תינוקות בוכים, שיכול לרתק חדר שלם -- הקול שלך עכשיו קטן ומבקש.

"אני יכולה לגמור? פליז?"

ואני לא עונה לשניה. היד שלי ממשיכה לעבור על הזין חזק יותר ומהר יותר, ובראש שלי יש קולות של עור כשהוא פוגע בעור, ואני יכול לשמוע ולראות ולהרגיש ולהריח ולטעום אותך. ואני עונה, והקול שלי יציב: "כן. תגמרי. תגמרי בשבילי, חמודה.". ומשהו משתחרר בך. הנשימה שלך נעצרת ומשתחררת ונעצרת ורועדת, ויש בצליל שלך משהו שאי אפשר להלחין, משהו שמבקש המשך ופורקן, משהו ששוטף את כל שאר העולם החוצה.

והנשימות שלך מתחילות לחזור לקצב סדיר, ואני מדמיין את החיוך המרוצה שיש לך על הפרצוף, ואת החזה שלך עולה ויורד, ואת השקט שמתפשט לך בכל הגוף. ואת מוצאת את המילים שלך, ומתחילה לספר לי על מה עבר עליך, ועל כמה חזק היתה הגמירה, וכמה נעים את מרגישה עכשיו, וחבל שאת לא יכולה לראות את החיוך שמתגנב לי לשפתיים. "אז למה הפסקת? אני חושב שאת צריכה להמשיך", אני אומר לך, ואת משתתקת. אני שומע אותך נוגעת ונרתעת כשאת מגלה אזור רגיש מידי, אבל ממשיכה לגעת, והקולות שלך כבר מוכרים, ואת כבר נכנסת יותר מהר לקצב. "תשתמשי בויברטור האדום", אני אומר לך, ומהחוסר ברעש התזוזה, אני מסיק שכבר הוצאת אותו מהמגירה קודם. וזה קצת מוזר וקצת מופלא איך הצלילים שיוצאים ממך כשאת משתמשת בוונד וכשאת משתמשת בויברטור שונים אחד מהשני. "מהר יותר", אני אומר, ויכול לראות מול העיניים אותך מחדירה ומוציאה אותו. "היד שלי עוברת עליך עכשיו. מוצאת את החזה שלך, תופסת, מועכת", אני ממשיך, ושומע את הנשימות שלך מגיבות אלי, "מהר יותר! היד שלי ממשיכה למעלה ומוצאת את הגרון שלך ונסגרת עליו. לוחצת עוד.", וה"פאק" שלך חוזר, והיללות שלך חוזרות, והגניחות, והאנחות (איזה מילים נוראיות, "גניחות ואנחות", כמה המצלול שלהם הוא ההיפך הגמור מהצליל אותו הן אמורות לתאר), ואני תופס את עצמי שוב, והיד עולה למעלה ולמטה בקצב מהיר. "מהר יותר!" , והקול שלך מקבל גוון חדש, ואני לא חושב שאת יודעת את זה בכלל, אבל הצלילים שיוצאים ממך יותר שורקים - יותר, "ססס" ו"ששש", ואני מזהה את הגוון הזה בקלות - זה סוג של כאב.

"תמשיכי בדיוק ככה", אני אומר לך, ואני יכול לשמוע אותך מתקרבת. "קצת יותר מהר", ואת מתקרבת יותר, ואת מתחילה שוב למלמל בקול הקטן שלך, ואני לא מגיב, ואת ממשיכה למלמל. "את רוצה לגמור?" אני שואל בקול מתגרה. "כן", והקול שלך כל כך מתוק, "בבקשה". "לא. אני חושב שעוד לא", אני עונה ויכול לשמוע אותך בצד השני מתענה קצת, והזין שלי מתקשה עוד יותר, ואת ממשיכה בקולות שלך, וזה כל כך נעים. ושוב - "יותר מהר", ושוב - את מצייצת ומייללת וממלמלת ונאנחת, ומתקרבת, ואני פשוט עוצם את העיניים ומתרכז בעצמי. יד אחת אוחזת בעדינות בביצים, השניה בהרבה פחות עדינות בזין, ואני נותן לך להכתיב את הקצב הפעם. והקולות שלך מתגברים ונהיים קטנים יותר באותו הזמן, ואני לא יודע איך את מצליחה להחזיק את עצמך, ואת מתחילה לבקש שוב - בהתחלה בשקט, ואז יותר בקול  - "אני יכולה לגמור בבקשה?", ואני, נשמה טובה שאני, מאשר לך, וההתפרקות שלך הפעם כבר יותר קולנית, והצלילים האלה נחרטים לי בפעם המי-יודע-כמה בזכרון. וכשאת חוזרת לדבר, הקול שלך שמח. מותש ושמח.

את מספרת לי כמה את לא יכולה לזוז, ואיך הסדין רטוב, וכמה את רגישה עכשיו, ואיך את רוצה ללכת לשירותים, אבל קשה לך לעמוד. וכשאת חוזרת מהשירותים ונכנסת בחזרה למיטה, אנחנו ממשיכים לדבר, עד שבשלב מסוים הקול שלך נהיה שוב קטן, ואני שומע את העיניים שלך נעצמות.

"את רוצה לישון, חמודה?", אני שואל, ואת מהמהמת משהו. "איך את שוכבת?"

"על הצד, עם הפוך בין הרגליים"

"תשכבי על הבטן. אגן צמוד למזרון. תזיזי אותו קצת"

"תשלחי יד אחת למטה בשבילי. תעברי עם האצבע מהשפתיים עד שאת מרגישה אותה נרטבת, ובחזרה למעלה", ואת מוציאה אוויר, "ושוב. לאט. תרגישי אותה נרטבת. ושוב.", ואני מכתיב לך קצב, ושומע אותך נאנחת מהנאה וכאב. "ועכשיו תרגישי אותה נרטבת, ותכניסי אותה פנימה. תכניסי אותה ותוציאי. תכניסי ותוציאי. תכניסי ותשארי שם", והצלילים שלך בצד השני משתנים שוב, והטון שלהם שונה, וזה טון שגורם לזין שלי לפעום, זה הצליל של נשימה נעצרת לחלקיק שניה בזמן החדירה.

"תשאירי אותה בפנים, ורק תקפלי אותה", אני אומר וזכרון של החום שעוטף את האצבע שלי, של הרטיבות, של ההרגשה של הדופן כשהאצבע נתקלת בה, שוטף אותי. והצליל שלך כבר לא שורק, הוא יותר מהמהם, "ותוציאי, ובחזרה לדגדגן ולפתח". ואפשר לשמוע בקלות מתי את מאטה את הקצב, ומתי האצבע מלטפת באזור הדגדגן, ומתי היא קבורה עמוק בתוכך.

"תצרפי עוד אצבע," אני אומר לך, והקול שלך חוזר אלי קטן ומבוייש. "אני לא יכולה, כשאני על הבטן".

"אז תתהפכי על הגב, ועכשיו תשתמשי בשתי אצבעות". ואני יכול להשבע שיש הבדל קטנטן בטון שלך כששתי אצבעות חודרות אליך ולא רק אחת.

"תקחי את הוונד שלך שוב, ותשתמשי בו", אני אומר, ושומע אותך משתנה, "תחליפי", ואת משתנה שוב. אני לוקח את הזמן כדי להעריך את ההבדלים בצלילים שלך, את הניואנסים בכל מצב, ומורה לך שוב להחליף, לפעמים עם אצבע אחת, ולפעמים עם הוונד, לפעמים עם שתי אצבעות, ולפעמים עם שניהם. ואת כבר כל כך קרובה, וכך גם אני. את כבר רועשת, גם במונחים שלך, והקולות האלה שאת עושה, והיד שלי שלא מוותרת, מקרבים אותי יותר. ובין אנחה לצליל, בין "פאק" ל"גוד", מתגנבת לה גם המילה "פליז". ואני שומע אותה, והמוח שלי נשטף. ואני נותן אישור והצלילים נשפכים ממנה, כמו סכר, והצלילים, ולא רק הם, משתחררים גם ממני.

וכששנינו אוספים את עצמנו אחרי שחזרנו לנשום בצורה תקינה, אני מוודא שהיא בחיים, והיא נשמעת חצי מסוממת מסקס ועייפות.

"את פשוט לא יודעת איך את נשמעת כשאת גומרת," אני אומר לך, "את פשוט לא יודעת". וכשאת מחייכת את החיוך הזה שלך, אפשר לשמוע אותו מיבשת אחרת.

ואחרי שאנחנו נפרדים, לא לפני שאת מבטיחה לי שתשלחי לי הודעה כשאת קמה, ואני קם כדי להתנקות, אני חושב לעצמי שאת באמת לא יודעת איך את נשמעת, וגם אם תקליטי את עצמך, גם אם תצלמי את עצמך, לא באמת תדעי.

אולי יום אחד אני אספר לך.

אני מחבב את ימי חמישי. הם צופנים בתוכם כל כך הרבה הבטחה. לסוף שבוע שקט או סוער, לזמן איכות עם עצמך או עם בת הזוג. הם הבטחה שמחכה להתממש, והם מגיעים כל שבוע בדיוק בזמן. ויש ימי חמישי שאני אוהב אפילו יותר, כאלה שמגיעים אחרי שבוע רע או לחוץ במיוחד, כאלה שמגיעים אחרי שבוע שבו דברים לא הסתדרו. וזה היה שבוע כזה. גם המבחן הזה שלמדת אליו כל יום וגם פרוייקטים שנתקעו בעבודה, גם האוטו שנכנס למוסך וגם הטמבלית מוועד הבית, שלא לדבר על זה שמגיעים הביתה מותשים וכל מה שמצליחים לעשות זה לזחול למקלחת ולהזדחל למיטה. ולפעמים, רק לפעמים, שבועות כאלה מגיעים עם תחושה מוזרה של בדידות, למרות שאין לתחושה הזו בסיס במציאות, למרות שאנחנו מדברים במהלך היום, ולמרות שאנחנו מנסים לתת תמיכה. ועם כל חוסר הנעימות הנלווה, אני חושב שהתחושה הזו מזכירה לנו מה הם הדברים החשובים בחיים, ודוחפת אותנו למצוא אותם בכל פעם. אבל כל זה לא חשוב עכשיו, כי כבר חמישי בערב, ואת עוד מעט מגיעה הביתה.

אני רואה אותך מתקרבת, ואת נראית סחוטה. כשאת פותחת את הדלת, אני עומד שם, רואה את הפנים שלך משתנות מעייפוּת לתדהמה ואז לחיוך, כשאת רואה אותי עומד מולך ערום עם קולר ביד וזקפה. אני מושך אותך פנימה, וטורק את הדלת מאחורי. התיק שלך נופל על הרצפה ומתפזר, אבל אני לא חושב שאת בכלל שמה לב, כי היד שלי מסביב כבר לגרון שלך, מצמידה אותך לקיר, מחזיקה אותך מספיק גבוה כדי שתצטרכי לעמוד על קצות האצבעות. את מתאמצת לנשום, ואני מהדק את האחיזה ומרים אותך עוד קצת, רואה אותך מאדימה, מתאמצת. והידיים שלך, שלרגע ניסו, באופן אינסטינקטיבי, להלחם בחזרה, נרגעות וחוזרות למקומן, והעיניים שלך נעצמות, ואת נכנסת אל הרגע, וכשאני משחרר את היד, את כמעט נופלת לברכיים, אבל מחזיקה את עצמך, ואני נותן לך כמה שניות, תופס אותך בשיער ולוקח לסלון. אני מוריד אותך לברכיים וסוגר את הקולר מסביב לצוואר שלך, משתמש במנעול אחד כדי לסגור את הקולר, ובשני כדי לתפוס את השרשרת אליו, ואז נותן משיכה כדי לוודא שהכל מחובר כמו שצריך. אני נעמד מולך עם השרשרת ביד, ואת על הברכיים מסתכלת עלי, מסתכלת על הזקפה, מחכה למילה. אני נותן סימן עם הראש, ואת מסתערת קדימה עם פה פתוח, והחדר מחשיך, ואני מניח את הידיים על הראש שלך כדי למצוא עוגן במציאות, ונותן לכל השאר להאבד בסערה של חום ורטיבות והנאה. ואחרי כמה דקות אני מכריח את עצמי להתנתק, ורומז לך לקום. את מתרוממת, ואני מלטף לך את הפנים שכבר מתחילות להזיע ממאמץ, ואומר מילה אחת. "התגעגעתי". אין פאתוס בקול שלי, אין חום או קור מיוחדים, רק הצהרה עובדתית פשוטה, כאילו דיווחתי על מזג האוויר בחוץ, אבל היא נושאת איתה משקל ומשמעות, והחיוך בעיניים שלך מראה לי שאת מבינה.

אני הולך עם השרשרת ביד לכיוון שולחן האוכל, ואת אחרי. אני לוקח צמיד ברזל וסוגר אותו מסביב לפרק היד שלי, ועם מנעול שלישי, נועל אותו ביחד עם הקצה השני של השרשרת. את המפתחות לשלושת המנעולים אני שם בכלי שנמצא על השולחן, ואחרי מחשבה נוספת, לוקח את הכלי והולך איתו ואיתך למטבח, שם אני מניח אותו הכי גבוה שאני רק יכול. את בוחנת אותי בזהירות, לא שואלת ולא מוחה, רק מחכה להסבר, וזה אכן מגיע מעט אחר כך. "אמרתי לך, התגעגעתי," ואחרי הפסקה קצרה, "ואנחנו נשארים ככה עד יום ראשון", ואני מסובב אותך ודוחף אותך אל השיש, מצמיד את פלג הגוף העליון שלך אליו ביד עם השרשרת, בזמן שהיד השניה פותחת את הכפתור של הג'ינס, מפשילה אותם מעט, ונכנסת פנימה אל תוך התחתונים שלך. הנשימה שלך נעצרת ואז מתחדשת בקצב מהיר ומתחילים לצאת ממך קולות, והיד שאוחזת בך מוצאת את הזרוע שלך ומסובבת אותה מאחורי הגב, ועכשיו כבר לא צריך להתאמץ כדי לרתק אותך לשיש. והקולות זורמים ממך, קולות של הנאה, וכאב, והנאה מכאב, והמכנסיים יורדים עוד קצת והתחתונים מוסטים הצידה, והיד שלי תופסת וחודרת, צובטת ונרטבת, ואני מוציא אותה, מנגב על  החולצה שלך ונכנס. ויד אחת אוחזת במותניים שלך, והשניה את יד שלך שמסובבת מאחורי הגב, ובאותם רגעים המוח מתרוקן מכל מחשבה שאינה הכאן והעכשיו, ומכל רצון שאינו המשך של המצב הקיים. והיד שלי עוזבת את המותן ומתלפפת בשיער שלך ומסיטה את הראש שלך אל עבר הכיור. ויש את השניה הזו שאת מבינה מה עומד לקרות ומתחילה להתנגד, אבל הקול שלך מקוטע בגלל המים מהברז שכבר מרטיבים לך את השיער שזרוק בין שאריות מזון וכלים מלוכלכים, והיד שלך, שמסובבת אחורה, לא מאפשרת שום תזוזה, ואני שנמצא בתוכך לא מאפשר המלטות. ואני מחזיק אותך כך, מתחת לזרם המים, ומרגיש אותך משתנה בכל פעם שהבנה נוספת בקשר למצב פוגעת בך. חרמנות וכאב, התרגשות והשפלה, מרמור ושנאה ואהבה והשלמה. ואני עוזב לך את הראש ואת היד, תופס לך במתניים, ומגביר את הקצב, ואת נשארת בדיוק באותו המקום, צועקת ורועדת, ואחרי לא הרבה זמן אני מושך את האגן שלך אלי אותך אלי ונשאר שם,  בזמן שהעולם מאבד את הצבעים שבו ומקבל אותם בחזרה פי עשרה יותר עשירים.

אני לוקח מגבת מטבח וזורק לך, וביחד אנחנו קורסים אל הרצפה, נושמים חיים, מסתכלים אחד על השניה, מחליפים מבטים, חיוכים, חוויות מהשבוע שנגמר, ואת קמה להביא לנו קצת מים עד שהשרשרת מזכירה לך על קיומה, ואני מזיז את עצמי קצת ומותח את היד עד שאת מצליחה להגיע למקרר ולהוציא משם מים קרים, ואת חוזרת ומתיישבת לידי על הרצפה. אני שותה, ונותן לך לשתות, וכשאת לוגמת אני מושך את השרשרת מתוך שעשוע, ומים נשפכים עליך, ואת עושה פרצוף חצי כעוס וחצי משועשע, ושותה מן המים. והראש שלך עובר לנוח לי על הרגליים, ואני מלטף לך את הלחי בהיסח הדעת בזמן שהעולם מקבל צורה מחדש.

אחרי כמה זמן, הרצפה מתחילה להיות קרה,  ואת משמיעה מין יללה מתפנקת כזו.

"בייב... אני צריכה לשירותים". 

"אוקיי... בואי נלך."

"מה זאת אומרת בואי? לאן אתה הולך בדיוק?"

"אמרתי לך, השרשרת הזו לא יורדת עד יום ראשון. אם את רוצה לשירותים, אני אצטרך להיות שם"

"אתה לא נורמלי. אני לא יכולה להשתין כשאתה עומד ומסתכל עלי."

"מה הבעיה?"

"זה לא לעניין. זה משהו אינטימי, ואני לא רוצה שתראה אותי ככה."

"אני ראיתי אותך מתחננת וגומרת, ראיתי אותך עם זרע על הפרצוף מבקשת עוד, שמעתי אותך מייללת וגונחת, והיית גם נובחת אם הייתי מבקש. אני ראיתי אותך עם הפנים בתוך כיור מלא בכלים מטונפים רק לפני כמה דקות. איך להשתין זה יותר אינטימי?"

"אתה מרגיז. זה פשוט ככה."

"ואני אומר לך שהשרשרת לא יורדת עד יום ראשון, אז אם את רוצה להשתין ביומיים וחצי הקרובים, אני אצטרך להיות שם."

"אנחנו נראה"

"כנראה. עכשיו אני צריך מקלחת, ונראה לי שכדאי שתחפפי ראש, נדבקו לך לשיער כל מיני דברים שכבר שכחתי שאכלנו."

אני קם, ואת מתחילה לקום אחרי. אני מניח יד על הראש שלך, ולא נותן לך לקום.את מבינה את הרמז ונשארת על שש, ואני מתחיל ללכת למקלחת ואת אחרי. במקלחת את מורידה את הבגדים שלך וזורקת לפינה, ואנחנו עושים מקלחת נעימה. את מסבנת ושוטפת אותי, ואני חופף לך את השיער, ומתחת לזרם של מים חמים את יורדת לי שוב. אנחנו יוצאים מהמקלחת, מתנגבים, והולכים להתלבש, אבל השרשרת שמחוברת לי מהיד לא מאפשרת ללבוש חולצה, אז אני מסתפק בטרנינג, ואת לובשת חלוק אמבטיה לבן.

הרעב מתחיל להציק לי, ואנחנו חוזרים אל המטבח. זה מעט מאתגר להכין ארוחת ערב ככה, כשלפעמים שוכחים מהשרשרת ומושכים את היד, רק כדי לשמוע אותך צווחת או פולטת איזו קללה קטנה, אבל בסופו של דבר אנחנו יושבים ליד השולחן, אוכלים, שותים קצת ואז עוד קצת, ומדברים. ואני יכול ללכת לאיבוד ככה בשיחות שלנו. הן נושבות כמו הרוח. תמיד חשבתי שזו הגדרה טובה יותר מאשר "זורמות", כי זרם הוא צפוי, והרוח משנה כיוון בכל פעם, יוצרת מערבולות, והשיחה שלנו בכל פעם נושבת לכיוון אחר, בין נושאים רציניים לשטותיים, בין מילים משותפות שקיבלו משמעות רק שלנו ורגעים בהם מגלים מחדש את הצד השני. וככה, כשאנחנו עייפים, שבעים, וקצת שיכורים, אנחנו עוברים לסלון, שם מול סרט טראש עם הרבה פיצוצים, אנחנו משחקים משחק שתיה משלנו. בכל פעם שמכונית מתפוצצת, את צריכה לשתות או שאת מקבלת סטירה, בכל פעם שיש פרסומת לא כל כך סמויה למוצר, את צריכה לשתות או שאת מקבלת סטירה, בכל פעם שהחולצה של הגיבור נקרעת, או שיש משחק מילים גרוע, או קלוז-אפ על ילד דומע - את צריכה לשתות או שאת מקבלת סטירה. אבל אם את מספיקה לשים יד על הלחי לפני שהסטירה פוגעת, את זוכה בסיבוב, ואת מקבלת הקלות אם הזין שלי זוכה באותו הרגע לטיפול. וככל שהסרט מתקדם, כך הלחיים שלך אדומות יותר, ואת מבלה יותר זמן עם הפה שלך מלא או בישיבה עלי. זה לא מפריע לי להמשיך להמטיר עליך מכות קטנות כאלה, אבל בשלב הזה אני כבר לא צופה בסרט. ואחרי שאנחנו מסיימים, את יותר פעמים ממני, אני קם ומתחיל ללכת, ואת ממהרת אחרי. אני נכנס לחדר האמבטיה, שם אני נותן לך לשטוף את הפנים, ואז מסתובב אל האסלה ומתחיל להשתין. תוך כדי, אני מפנה את הראש שלי לכיוונך ורואה שסובבת את הגב אלי. אני מסיים להשתין, מנער, ומוריד את המים.

"רצית להשתין קודם, לא?"

 "אני לא יכולה להשתין כשאתה מסתכל".

 "כנראה את לא ממש צריכה".

 "נו, בבקשה! אני אומרת לך שאני לא אצליח".

 "בואי תנסי"

 "לא רוצה!"

 "אוקיי," אני אומר, ויוצא מחדר המקלחת, את אחרי. אני הולך למטבח ולוקח כוס מים קרים ושותה. ואז מוזג עוד כוס בשבילך. "תשתי".

"אני לא צמאה"

אני תופס אותך ומושיב אותך עם התחת החשוף שלך על השיש הקר, ושם לך את הכוס ביד. "תשתי עכשיו!", והטון שלי כבר לא מבודח כל כך.

את מתחילה ללגום לאט, כשהקור של המים והקור של השיש מתפשטים בך. ואני פותח קצת את הברז כך שאפשר לשמוע את קול הטפטוף, ומסתכל עליך מסיימת את הכוס. כשהיא ריקה, אני ממלא אותה שוב, ונותן לך. והמבט שלך עכשיו הוא שילוב של נחישות שלמדתי כבר להכיר, ושל התחלה של פאניקה. וכשאת מסיימת את הכוס השניה, אני משכיב אותך על השיש, ומתחיל להעביר אצבעות על הפתח שלך בעדינות, פותח אותך קצת ונושף פנימה, ממשיך ללטף ביד אחת, וביד השניה לוחץ על החלק התחתון של הבטן. אני מרגיש איך את מחזיקה את עצמך מכווצת, ושומע איך הנשימות שלך נעצרות, וקולות קטנים כאלה יוצאים ממך, ואני מחדיר אצבע אחת, ואז עוד אחת, ומתחיל לדפוק אותך איתן לאט, ואז מגביר, והקולות שלך מתגברים. ואז אני מפסיק, ומוציא את האצבעות, ומושך אותך לרגליים.

"אני עייף. את רוצה לשירותים לפני שהולכים לישון?"

את ממלמלת משהו לעצמך, ואני חושב שאני שומע בין השאר גם את המילים "מניאק" ו"זונה", ואולי גם "תמות", אבל את עושה את זה כל כך מהר ובכל כך הרבה חן, שאני נשאר מחייך. "נו?"

"אולי לא תסתכל עלי?"

 "זאת לא אפשרות"

 "אני לא אצליח", והקול שלך מתחיל להשבר.

 "אני חושב שכן. אני רוצה שתעשי את זה בשבילי. את לא צריכה להסתיר ממני כלום."

"בבקשה"

"את מבזבזת זמן. אני רוצה לישון. תחליטי. או עכשיו או מחר בצהריים, כשאני אתעורר."

"אז בוא נלך לישון"

"את בטוחה? רוצה שאביא לך דלי?"

"מה דלי?"

"אני אשים אותו בפינה של החדר, ואם תרצי להשתין באמצע הלילה, תצטרכי להעיר אותי, ולהשתין בדלי"

המבט על הפנים שלך מזועזע. "אתה לא תעשה לי את זה... נכון?"

וזה מאוד קל עכשיו לגרור אותך אל האסלה, להושיב אותך שם, ותוך כדי סטירות שנוחתות עליך, להודיע לך שאת לא קמה עד שאת לא מתרוקנת, אבל מה הטעם? מעבר לעניין העקרוני, יש גם את המחשבה מה יקרה אחר כך, ואיך את תתמודדי עם מה שקרה, אז לבינתיים אני לוקח נשימה עמוקה ואומר לך בקול מדוד והגיוני: "תקשיבי לי טוב עכשיו, חמודה. אין סיבה הגיונית בעולם למה לא להשתין כשאני מסתכל. זה פחד שלך, ואת תתגברי עליו היום. ואם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר אז בשבת. אמרתי לך - השרשרת הזו לא יורדת עד יום ראשון. אני מציע לך לשבת על אסלה ולסיים עם זה, אבל אם את מעדיפה דלי בפינה של החדר, אז זה יהיה דלי."

אני רואה את גלגלי השיניים רצים לך בראש. אני בטוח שאת מגלגלת שם גם את מילת הבטחון שלך, זו שלא השתמשת בה מעולם, מנסה להבין מה יקרה לו תגידי אותה.

"נו? מה החלטת?"

"בוא נלך לישון"

"אוקיי, אני אביא את הדלי".

ולפעמים תגיעי הביתה לדירה ריקה וחשוכה, ועל השולחן יחכה לך הקולר שלך. כמה זמן יקח לך לסגור אותו מסביב לצוואר? כמה צמוד ולוחץ תסגרי? כמה זמן תשאירי אותו עליך? האם הידיים שלך ירעדו קצת כשתסגרי אותו, ועד כמה תחשבי על מה הוא מסמל עבורך, עבורי, עבורנו? איך תתמודדי עם הקול הזה שלא יפסיק ללחוש לך שזה מעשה מטופש ושאין בו תועלת? ואם סאבית עונדת קולר ביער, ואין אף אחד שיראה אותה - האם הוא מרגיש אותו הדבר? על מה תחשבי בזמן שתעשי שתכיני כוס קפה או תראי טלוויזיה או סתם תשבי בסלון ותשחקי עם הטלפון שלך ותרגישי אותו? עד כמה הוא ישאר לך במחשבות? כמה תשחקי איתו מסביב לצוואר, וכמה תרגישי שהכל נכון - המגע, הכובד, החנק הקל, השייכות?

ולפעמים תגיעי הביתה לדירה ריקה, קרה וחשוכה, ועל השולחן יחכו לך מצבטי הפטמות שלך ופתק עם מילה אחת, "טופלס". כמה זמן יקח לך להפטר מהחולצה והחזיה ולהצמיד אותם אליך? כמה זמן תישארי איתם? האם תרמי ותורידי אותם לכמה דקות של הקלה, או אולי תגדילי ראש ותחברי לשרשרת ביניהם משקולת קטנה? וכמה זה יכאב, את חושבת? וכשהכאב יגדל, האם תבכי? בשקט או בקול? ואולי גם דמעות שיורדות כשאין מי שירחם עליך ויקל על הכאב אינן מרגישות אותו הדבר? ואיך תתמודדי עם הקור ועם הכאב שנשאר מבלי לדעת מתי הוא יסתיים? והאם תצליחי להרדם איתם בזמן שאת מחכה לי שאגיע?

 ולפעמים תגיעי הביתה לדירה שוממת, ועל השולחן יחכה לך הגאג שלך. את יודעת לאיזה אני מתכוון, נכון? כמה גדול תפתחי את הפה וכמה עמוק תכניסי את הכדור? מה תעשי כששרירי הלסת יתחילו לרעוד מכאב? האם תוותרי לעצמך ותשחררי אותו רק לקצת זמן או שתהפכי את זה לעניין עקרוני של כח רצון, ושכל העולם ישרף? מה תעשי עם הריר שינזל ממך? תקחי איתך מגבת מטבח קטנה או שתתני לו לטפטף ולהרטיב את החולצה שלך ואת הרצפה? ואיך תרגישי עם חולצה כזו רטובה מקדימה? וכשתסתכלי במראה, מה תחשבי על הדמות שנשקפת ממנה - מריירת ועלובה? ובמה תזכרי אז? בשיחות הארוכות שאנחנו מנהלים, כשאת ככה עם הגאג, מסוגלת להגיב רק ביבבות ובהברות לא ברורות? ואולי במוסיקה העמומה של הצעקות והאנחות שלך, כשהן נספגות בו?

ולפעמים תגיעי הביתה. ועל השולחן לא יחכו לך הקולר, המצבטים, או הגאג. רק אני בסלון רואה טלוויזיה, וכל מה שאני ארצה זה כוס תה וקצת שקט.

בכנות, חמודה, מה את חושבת שיהיה לך הכי קשה?

הפנים שלך שטופות. הגוף שלך שטוף. כעס וזיעה, שנאה ועלבון, דמעות מעצבים ומחוסר אונים. הרגלים שלך רועדות. הגוף שלך רועד. המילים שלך ממשיכות לההדף מהקירות שלא מצליחים לספוג, אלא כמו יורקים אותן בחזרה כדי שימשיכו וינסו לפגוע במטרתן. הגרון שלך שורף. הגוף שלך שורף. את כמו רעידת אדמה, כמו נחשול, ואוי למי שיעמוד בדרכך. הידיים שלך קפוצות. הגוף שלך קפוץ. כסא הפוך על השטיח, כוס מנופצת על הרצפה, ואת עומדת מעל, ענני סערה סביבך, מחשיכים הכל. העיניים שלך אפלות. הגוף שלך אפל.

אני יושב על הספה, רואה הכל, שומע הכל. נותן למילים להקלט ולשרוט, אבל לא לגרור אותי איתן. אני יושב על הספה ומסתכל עליך עומדת שם ושופכת את הנשמה, ואפילו חיוך קטן לא מתגנב לקצה הפה. אני יושב על הספה ומרגיש אותך נקרעת ומתאחה רק כדי להקרע שוב. אני יושב על הספה, מתאמץ לא לפספס מילה אחת, וממתין. אני יושב על הספה, וכשהאדמה רוגעת מעט, כשהרוח שוככת, אני אוחז במבטך, ובקול מדוד ושקט שואל:

"סיימת?"

והמילה הזו, כמו מילת קסם, מחזירה את הסערה, והיא מרהיבה. ונראה שהזעם שהוא את מצא מקור אנרגיה חדש, והוא מעוור כל חוש אחר. ושוב מילים ננעצות, וקירות מצלצלים, וגלים צוברים גובה, והקול שלך עולה, וכוס שניה, עדיין מלאה בחלקה בשתיה מוטחת ברצפה, מתפזרת לכל עבר. וכשאני רואה אותך כך, כוח טבע שלי, אני שומע את החלק הזה בך שמתגרה ובוחן ומחכה לתגובה שתגרור תגובה, שתגרור עוד תגובה. וכשאני רואה אותך כך, סופה מושלמת שלי, אני שומע את החלק הזה בך שמבקש שאושיט יד ואעצור אותך מלהדרדר עוד יותר, אבל אני נשאר במקום ללא תזוזה, והמבט אינו משתנה. וכשהשקט שב, אני חוזר על אותה המילה, באותו הטון.

"סיימת?"

ולשניה העיניים שלך מתלקחות שוב, ואז הן נכבות, והרוח כמעט ויוצאת ממך, ואת כבר לא כזו גדולה ומאיימת. המבט שלך בוחן את הסביבה כאילו זו הפעם הראשונה שאת רואה אותה. זכרון של מילים שיצאו בזעם מתחיל לפעפע בחזרה, ומתחיל ריב פנימי בתוכך שמנסה להצדיק לעצמך כל מילה שנאמרה. והמאבק הזה בין הצורך להיות צודקת, הקול שאומר לך להפסיק, וההרגשה שאולי קווים נחצו, מתחיל לקרוע אותך. המבט שלך יורד לרצפה, וכל מה שאת רוצה עכשיו זה לא להיות פה, לדפוק יציאה, להעלם, לא לתת לי את ההזדמנות להגיב, לא לאפשר את ההשפלה בלתת לי לראות את מה שמתחולל בתוכך. והאינסטינקט הזה מתנגש חזיתית באינסטינקט האחר שבך, ואת עונה בקול שנושא שאריות סופה ורעש: "כן".

"עכשיו סיימת?"

והמילים נתקעות לך בפה כשאת מבינה שכבר מאוחר מידי, שכבר לא תספיקי לצאת בזמן, שכבר אין טעם להעמיד פנים, והטעם שלהן מר. ואת עומדת עם ידיים שמוטות לצידי הגוף, ומשקל הגוף שלך נראה לך פתאום כבד מנשוא, ואת מוצאת את הקול שלך, ועכשיו הוא סדוק וצרוד.

"כן".

אני קם מהספה ונעמד מולך, לא נוגע. מסתכל מקרוב על הפנים האדומות שלך, על השיער הסתור, הנשימה המהירה. ואני שומר על אותו הקול, אותה העוצמה, אותו הטון. "עד שאני חוזר, את בלי הבגדים שלך". ואני עוקף אותך, וניגש לחדר השינה ולמקלחת כדי לאסוף כמה דברים, וחוזר בחזרה אל הסלון.  ואת עומדת שם ערומה. הבגדים שלך זרוקים בערימה, ואת קצת רועדת. אני ניגש אליך ונעמד מולך, ואת מיישרת את עצמך עוד קצת ומחכה. ואני לוקח מגבון ומנגב לך את הפנים, רואה איך את נרתעת קצת, איך השרירים שלך מתקשים, וכמה את מתאמצת לעמוד עכשיו במקום ולא לזוז.

"הקשבתי לכל מילה שאמרת ולא הפרעתי לך," אני אומר בזמן שאני מכניס לך לפה את הגאג וקושר אותו מאחורה, "ועכשיו תורי".

אני עובר מאחורייך, ואוסף לך את השיער לשתי קוקיות, ואז אוזק לך את הידיים מאחורי הגב. ואני מרים את הכסא ההפוך, ומושיב אותך עליו. ואני לוקח את סט האיפור שלך, ומתחיל לצבוע בלי כשרון מיוחד את הפנים שלך מכל הבא ליד. אודם וקונסילר, מייקאפ ומסקרה, צלליות ועפרונות. כשאני מסיים, האיפור כבר מעט מרוח מדמעות שיורדות ללא צליל, אני לוקח את הטלפון ומצלם אותך בדיוק כך. ואני מקים אותך מהכסא, מצמיד מצבט לפטמה וסוגר את ההברגה עד שאני שומע את הנשימה שלך נעצרת, ואז אותו הדבר עם המצבט השני, ואני מוליך אותך כמה צעדים, דרך זכוכיות שבורות ורצפה דביקה, אל עבר השולחן של הסלון, משכיב אותך עליו עם הפנים צמודים לשולחן, ואז מביא את הכסא, מציב אותו ליד הראש שלך, מתיישב, ומסתכל ישר עלייך.

"אמרתי לך שאת יכולה להגיד לי הכל, שאין עונשים על איך שמרגישים, זוכרת?"

העיניים שלך מסרבות להסתכל בי, ואני חושב שבאותו הרגע זה מעציב אותי לא פחות, אז אני קם, לוקח את השוט, ונעמד מעלייך.

"נכון, אמרתי לך שאת יכולה להגיד לי הכל, שאין עונשים על איך שמרגישים, אבל לא אמרתי לך שמותר לך להתנהג כמו ילדה קטנה ולהכנס להתקף זעם," והשוט עושה רעש כשהוא חותך את האוויר, ורעש אחר כשהוא פוגש בעור שלך, והגוף שלך קופץ קצת מחניק צעקה, "ובטח שלא אמרתי שמותר לשבור את הכלים. ליטרלי - לשבור את הפאקינג כלים", והשוט מתחבר שוב, והגוף קופץ שוב, ויש קו אדום וישר שחוצה את שני הפלחים שלך. הקול שלי מתחזק, אבל נשאר רגוע, ואני ממשיך: "אז אם את מחליטה להתנהג כמו ילדה קטנה שרק רוצה שיענישו אותה," וקו אדום וישר נוסף מתווסף ליד השניים הקיימים, "ואת לא רוצה שיקשיבו לך," ושוב, "אז בסדר", והמכה הבאה כבר יותר חזקה, והצרחה שמשתחררת ממך נבלמת רק חלקית בגאג.

"אני מבין שאנחנו בסשן של חינוך בריטי. סבבה", ואני עובר אל כפות הרגליים ונותן הצלפה, והגוף שלך קופץ, ואת כמעט מתגלגלת מהשולחן, אז אני מחזיר אותך למקום, ועובר לשוקיים, "בגלל שהפה שלך עסוק קצת עכשיו, אני אוותר לך על לספור את ההצלפות ועל להגיד Thank you sir, may I have another?, אבל זה רק בגלל שאני כזה מורה מתחשב". והשוט משאיר אחריו עוד ועוד קווים על השוקיים, הירכיים והתחת בגוונים של כחול ואדום וסגול, והגוף שלך רועד מבכי. אני מפסיק ונעמד ליד ראש השולחן.

"אמרתי לך - אני הקשבתי לכל מילה, ועכשיו את תקשיבי לכל מילה".

והפנים שלך מתקשים, ולרגע את מצליחה להפסיק לרעוד, ואני נעמד ויורד עם היד שלי מהגב שלך אל התחת, הירכיים והשוקיים, מלטף את הפסים וחוזר למעלה, מתעכב על החריץ בין הרגליים שלך, ומרגיש איך היד שלי נרטבת. אני משחק עם היד עוד קצת, מרגיש אותך מתאימה את תנועות האגן שלך ליד שלי, ואני מוציא אותה, ומוצא את השוט שוב. והפעם כשאני מדבר, הטון שלי מתקשה.

"ואני רואה שאת קצת מתרגשת שם. קצת מחכה. אולי אפילו קצת מרוצה." והשוט יורד במהירות ושוב השילוש הזה של הקולות - קריעה של האוויר, מגע בעור, צעקה שנעצרת. "אבל אם את מתנהגת כמו ילדה קטנה," ושוב פעם, "את צריכה לזכור," ושוב, "שאני! לא! עושה! ילדות! קטנות!" וכל מילה מסומנת במכה יותר חזקה, ובצעקה יותר חזקה.  

ואני ניגש אליך שוב, והפעם מתיישב על השטיח לידך, כך שהראשים שלנו באותו הגובה, ומלטף לך את הלחי, שמרוחה מאיפור ודמעות, והעיניים שלך נפתחות, והמבט שלך ננעל בשלי, והפעם את לא מסיטה אותו.

"מה שהיה פה היום היה קצר רציני מאוד בתקשורת. מי שאשמה בו זו את, יותר על הצורה מאשר על התוכן, אבל האחריות היא גם עלי. הקשבתי לכל מילה שאמרת, ובין הדברים היו גם כמה נכונים, כמה דברים שהייתי צריך לשמוע, כמה דברים שנתנו לי חומר למחשבה. תני לי קצת זמן לחשוב על זה, ואז נדבר על הכל בצורה יותר שקולה. בינתיים יש עוד משהו אחד. בואי."

ואני משחרר את האזיקים ומרים אותך מהקוקיה, ומתחיל ללכת בלי לחכות שתתרוממי, ואת מצליחה בקושי לבוא אחרי מבלי שאצטרך לגרור אותך. אני לוקח אותך לחדר האמבטיה ומעמיד אותך במרכזו, והרגליים שלך רועדות כשאת עומדת כך, והגוף שלך כואב, הגוף שלך שטוף, קפוץ, שורף, רועד, והעיניים שלך מסתכלות עלי בשאלה. ואני פונה ממך, שוטף את הפנים, מורח ג'ל גילוח, ואז מגיש לך תער.

"אני צריך להתגלח".

את מסתכלת בי עם המבט הזה שוב. הגוף שלך מתוח, העיניים שלך גדולות ושואלות. מחכות לתשובה, מחכות לסימן, מחכות לתגובה, מחכות לאישור.

כשאני מרגיש זקן וזועף, אני רוטן על השיח החדש בעידן הזה, בעיקר כזה, כמו שמתבטא במדיה החברתית (תוך שאני מודע לאירוניה של השימוש במונח "שיח חדש" בהקשר הזה). אדם מעלה תמונה של חביתה שהוא הצליח לשרוף עם כמה זיתים מצנצנת, והחברים שלו מהללים אותו כאילו מדובר בשף עם שני כוכבי מישלן. מישהי מעלה תמונה שלה עם שמלה מכוערת מהגיהנום, והעוקבים שלה מפגיזים עם "מדהימהההה", "הווורסססת" ו"מההממממממת". אחת אחרת מספרת איך היא כמעט דרסה ילד על אופנים, וכל מי הכיר איתה החל מכיתה ו' 3 והלאה מנחם אותה שהילד פושע, וכנראה אנטישמי, ואיך זה בעצם היתה אשמתו.  אחד אחר משתפך בשפה עילגת, בדימויים אינפנטיליים וברדידות מחשבתית, תוך שהוא מחריב את כל מה שטוב ויפה במילה הכתובה, ומקבל חיבוקים אוהדים ומחמאות מכל עבר.

ואני בעד חיזוקים חיוביים, באמת. אבל עודף הסופרלטיבים, כל ה"מהממת" (או "מהמממממתתת") וה"מדהימה", כל ה"מופלאה" ו"קסומה", כל ה"נפלאה", ה"מיוחדת", ה"מעלפת", ה"מבריקה", וה"גאונית", כל אלה מביאים לרוויה סמנטית. כל אלה גוזלים את הכוח שיש במחמאה, מדללים את העוצמה שקיימת במילה אחת, מרוקנים אותה ממשמעות. וכשמדובר בילד בן 3, שמראה בגאווה להוריו איזה קשקוש שהוא צייר על נייר מקומט, שכולל, במקרה הטוב, עיגול, אפשר בהחלט להבין למה ההורים מראים התלהבות ומעודדים אותו. כשמדובר במישהו מבוגר, זה סיפור אחר.

ואני ממשיך להסתכל עליך ועל המבט שלך שמחכה לי, למילה שתצא לי מהפה. ואני יכול להרגיש את הדבר הזה שפועם בך, את הרצון הזה לְרַצּוֹת ולהיות טובה, להיות שם ולהיות מושלמת, לקבל מחמאה ולדעת, ממש לדעת בפנים שאני באמת גאה, ושהמחמאה אמיתית, ולא סתם מילה ריקה מתוכן. וכשמחמאה כזו לא מגיעה, אני רואה אותך קצת נובלת, אני יכול לשמוע אותך מעט נשברת מבפנים, ואז אוספת את עצמך בחזרה, נחושה לנסות ולהצליח יותר. כשאת מקבלת טפיחה קלה על השכם, אני רואה איך את מרשה לעצמך חיוך קטן ובאותו הזמן יכול לשמוע אותך חושבת איך להשתפר. וכשאת מצטיינת, כשמגיעה המחמאה האמיתית, את קורנת, את מלאה, את שלמה ומאושרת.

ויכול להיות, חמודה שלי, שלפעמים, כשממש קשה, את אולי מרגישה שאני מנצל את זה כדי לשלוט באיך שאת מרגישה או אולי אפילו כדי לגרום לך להרגיש רע, אבל את יודעת טוב מאוד שזה לא נכון. אני הכי אמיתי איתך שאפשר, הרבה יותר אמיתי מכל אנשי ה"מדהימה" וה"מעלפת", ואני רוצה שתהיי הכי טובה שאת יכולה להיות - לא בשבילי (טוב, לא רק בשבילי), אלא בשבילך. כי כך את צומחת, כך את לומדת, כך את בונה את עצמך, כך את נהיית ראויה לכל הסופרלטיבים שאני שופך עליך, מופלאה שלי. 

היא שוכבת על הספה עם כרית על הראש, שלא אני שמתי אותה, והגוף שלה נראה כאילו כל האוויר יצא ממנה. אני מזיז את שולחן הסלון על ידה, מתיישב, ומוריד את הכרית. הראש שלה מסתובב אלי, והעיניים שלה אדומות קצת ואינן שקטות.

"מה קרה?"

"בלגאן בעבודה. יש איזה פרוייקט והבנתי שמתלבטים ביני ובין עוד שני אנשים"

"מי?"

"מיה ועודד"

"איזה מיה? הפרחה שעוד לא הצליחה להחליט אם לאיית את השם שלה עם אלף או בלי? ועודד זה הדביל ההוא שלא מצליח לקשור לעצמו את השרוכים, כן?"

"כן," חיוך קטן עולה לה על השפתיים, "אבל זאת הזדמנות ממש טובה, ואני ממש רוצה אותה, אבל בטח יקחו את מיה, אני חושבת שהם לא חושבים שאני יכולה"

"ומה את חושבת?"

החיוך הקטן נעלם מהשפתיים. "אני לא יודעת. אני חושבת שלמיה יש יותר ניסיון, ועודד חבר עם כולם ויוצא כל שעתיים להפסקת סיגריה עם חלק מהמנהלים, ושניהם יודעים להתמודד יותר טוב ממני עם לחץ וחישובים, ואין להם בעיה להיות בני זונות עם עובדים אחרים. אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה".

אני מלטף לה את הפנים. ואז רומז לה להתרומם קצת ומתיישב על הספה. היא מניחה את הראש שלה עלי, ואני ממשיך ללטף לה את הפנים והשיער. "את חושבת שלפוסטמה ההיא, או לבזבוז החמצן ההוא יש איזושהי תכונה עדיפה עליך, חמודה? את חושבת שהם יכולים להתמודד עם עשירית ממה שאת יכולה להתמודד איתו?".

הקול שלך יותר שקט עכשיו. "כדי להיות הוגנים, היא היתה אחראית לאחד הפרוייקטים הקודמים, והיא עשתה עבודה בסדר. חוץ מזה שרבע חברה כבר לא מדברת איתה, ושיש לה קצת בלגאן בחיים עכשיו".

אני ממשיך ללטף עוד קצת, ואז מרים אותה לישיבה, והראש שלה ממש מולי, ואני בוחן לה את העיניים מקרוב. "ואת רוצה להגיד לי שאחד משני אלה יודע להתמודד עם אתגרים יותר ממך?", וכשהיא פותחת את הפה כדי לענות, כף היד שלי מתחברת בחוזקה עם הלחי שלה. "איך הפרחה שלך היתה מגיבה עכשיו, את חושבת?", ועוד סטירה, "וכמה טוב הדגנרט הזה, שלא יודע למצוא במעלית את הכפתור של קומת הקרקע, היה יכול לחשב עכשיו?"

היא שותקת, אבל העיניים שלה מתחילות לנזול, ואני מזיז אותה קצת לכיווני ומשכיב אותה עם הישבן על הברכיים שלי, והראש שלה כמעט על הרצפה. אני מסיט את השמלה שלה, וחושף אותה, לבנבנה ועסיסית. "בואי נעשה תרגיל, אבל את צריכה להתרכז קצת. תספרי. בכל מספר שמתחלק ב- 2  את אומרת 'תודה'. בכל מספר שמתחלק ב- 3, את אומרת 'אדוני', בכל מספר שמתחלק ב- 4, את אומרת 'מהזונה שלך', בכל מספר שמתחלק ב- 5, את אומרת 'עוד בבקשה', ובכל מספר שמתחלק ב- 7, את אומרת 'יותר חזק'. זה מובן? תחזרי אחרי". מלמטה אני שומע "כן, אדוני" קטן, ואת ההוראות המדויקות, וכשהיא מסיימת אני מנחית את היד שלי על העכוז הימני שלה. היא עוצרת את הצעקה, ואני ממשיך. ספאנק נוסף באותו מקום, ואני שומע "תודה", וספאנק נוסף ואחריו "אדוני", ועוד אחד ואחריו "תודה מהזונה שלך".

אני מחייך, ומלטף לה בעדינות את התחת שהתחיל להאדים. "אני מבין, חמודה, באמת. לפעמים לכל אחד יש נקודות עיוורות בכל מה שנוגע אליו. זה לגמרי טבעי לפקפק בעצמנו, זה לגמרי טבעי להאדיר בראש אנשים אחרים. זה נורמלי לגמרי להגיד שאנחנו לא יכולים לעשות משהו, אבל בעצם להתכוון לזה ש'אנחנו מפחדים שלא נצליח' או 'אנחנו מפחדים שלא נקבל את העבודה, למרות שממש רצינו אותה'. אני באמת מבין". והיד שלי נוחתת שוב, והקול שלך עכשיו קצת יותר חזק "עוד בבקשה", ושוב ("תודה אדוני"), ושוב ("יותר חזק"), ושוב ("תודה מהזונה שלך"), ושוב  ("אדוני"), ושוב ("תודה, עוד בבקשה").

ואני שוב מלטף את התחת, היד עוברת בעדינות על הישבן והירכיים, מפשקת אותן קצת, מרגישה את הלחות שמתחילה להצטבר שם, מלטפת את הירך הפנימית, ואצבע אחת מוצאת את דרכה ומשתפשפת שם, חוקרת. "אבל את מבינה? אבל דווקא בגלל שאנחנו מודעים לדברים האלה, לא חייבים ליפול בהם. אני מבין שאת לא מרגישה שאת יותר טובה או מוצלחת ממיה או מעודד, אבל אני אומר לך שאתם בכלל לא באותה הליגה. את יותר טובה מהם בכל קטגוריה. ואני מבין, באמת שאני מבין, שאת לא מרגישה ככה, אבל אני יודע ככה". והיד נוחתת חזק, והצליל שהיא עושה נשמע כבר בכל הבית, והיא לא אומרת מילה, והיד נוחתת שוב, חזק יותר, והיא צועקת "תודה אדוני מהזונה שלך", והיד פוגעת שוב, והישבן שלה כבר אדום, והיא לא אומרת כלום, ובפעם אחריה היא צועקת "תודה, יותר חזק", ואחר כך "תודה, אדוני, עוד בבקשה".

ואני קם מהספה, ומורה לה לשכב על הבטן ולהרים את התחת באוויר, ואני מוריד את החגורה שלי, ומגלגל אותה לחצי. ההצלפה הראשונה מקפיצה אותה והיא לא מצליחה לגמרי להחניק את הצעקה, אבל היא מוסיפה מיד אחריה "תודה מהזונה שלך", והצלפה נוספת, ואחריה דממה. ואני מסתכל עליה ככה, עם הראש קבור בכריות של הספה, והתחת האדום שלה, ואני עוצר לשניה. "אז בפעם הבאה," אני אומר לה, "שאת מרגישה שאת פחות מהם, שאת מרגישה שהם יותר טובים ממך, או שהם יכולים לעשות משהו שאת לא יכולה, תביני שזו נקודה עיוורת אצלך, ולכן את לא יכולה לסמוך על שיקול הדעת שלך בקשר לזה, ואז תזכרי את מה שאני אומר לך עכשיו, ותסמכי עלי. אני! (הצלפה, ואחריה "תודה אדוני"). מאמין! (הצלפה, ושקט אחריה). בך! ("תודה מהזונה שלך, עוד בבקשה")."

ואני מרים אותה שוב לישיבה, ומסתכל לה בעיניים, שכבר ממש אדומות. "זה כמו הפעם הזו שלא האמנת שאת יכולה לדבר עם אמא שלך, וכמו הפעם ההיא שנתקלת באקס המניאק הזה שלך ברחוב. את חושבת שמיה (ואני יורק את השם הזה עם ארס) היתה יכולה לשמור על המחשבה ועל הריכוז שלה בצורה כזו בזמן שהיא מקבלת כאלה מכות? את חושבת שיש לה איזו שהיא טיפת כוח שלך אין? את לא סתם איזה סמרטוט מהרחוב, את שלי, ואת כל כך טובה במה שאת עושה, את כל כך חכמה וחזקה, ואת כל כך הרבה יותר מכל העודדים והמיות האלה. ואם הבוסים שלך לא מבינים את זה, תקחי אותם לשיחה ותסבירי להם את זה. את יכולה לעשות את הפרוייקט הזה בעיניים עצומות. תאמיני לי. תזכרי מה אני אומר לך."

והדמעות יורדות לה מהעיניים בזמן שהיא מעכלת את הכאב שעוד ממשיך לשרוף מבחוץ, ואת המילים שממשיכות לשרוף מבפנים. ואני לוקח עט כדורי וכותב-חורט את שמי על הירך הפנימית שלה לתזכורת, ועובר על האותיות שוב עד שהעור אדום, ונותן לה להמשיך. והיא עושה את זה שוב ושוב עד שהדמעות כמעט מתייבשות, ואני נותן לה נשיקה, אוסף אותה אלי, מרים אותה על הידיים, ולוקח אותה למיטה.

אני מושיט את התיק הפתוח שלי אל השומר עוד לפני שהוא מספיק להגיד "תיק, בבקשה", והוא נותן לו טפיחה קלה מלמטה, ומסמן לי עם היד שאני יכול לעבור. אני נכנס לקניון, ומתחיל לפלס את דרכי בין ההמונים. קבוצות של ילדי תיכון ממוקמות באזורי מפתח, מפריעות למעבר. כל אחד מהילדים מסמן את עצמו קצת אחרת, בין אם זה צבע שיער, עגיל, ביגוד, או כובע מטופש. הכל כדי להיות קצת שונה. הכל כדי להיות קצת שונה כמו כולם. אני מרשה לעצמי חיוך קטן כשאני עובר אותם, וממשיך לכיוון נקודת המפגש שלנו. אני קצת מקדים, ואני מבלה כמה דקות בלהסתכל על האנשים שעוברים. אני מזהה אותך כבר מרחוק, ומשהו בך, באיך שאת מחזיקה את עצמך, מדליק אצלי נורה קטנה שמהבהבת באדום. ובכל זאת, כשאת מתקרבת, יש חיוך שמרוח לך על הפנים, ואת מתחברת לנשיקה מהירה.

"הכל בסדר? מה קרה?"

"שום דבר, הכל בסדר."

אני מחזיק לך את הפנים בעדינות ומסתכל עליך יותר מקרוב. "את בטוחה?"

"כן. בוא נלך לקנות משהו." את עונה, ויש משהו בקול שלך.

אני ממשיך להסתכל עליך, ואת שוברת את המבט ותופסת לי את היד. "בוא נלך. בבקשה."

את השעות הבאות אנחנו מעבירים בין כמה חנויות בגדים. (חנות בשבילי, שלוש חנויות בשבילך), והאמת, הזמן עובר מהר יותר מאז שלמדת שאין לי סבלנות לשאלות כמו מה עדיף - ירוק פיסטוק, ירוק דשא או ירוק ליים (זה ירוק! ופיסטוק זה אגוז, לא צבע. והוא לא תמיד ירוק!), ועוד יותר מהר מאז שהגעתי למסקנה שתאי ההלבשה לפעמים גדולים מספיק כדי להכנס לשם ביחד איתך. אני אוהב את איך שאת מסתכלת על עצמך בראי הגדול, כשיד אחת שלי מצמידה את הגרון או את הפנים שלך לקיר, והיד השניה שלי יורדת למטה. ואני גם אוהב את זה שלמדת לא להשפיל את המבט כשאת יוצאת מהתא ונדמה לך שהמוכרת מסתכלת עליך קצת מוזר. ולא, חמודה, חנויות נעלים זה לא אותו הדבר. הזמן בחנויות נעליים עומד במקום ולפעמים נראה שהוא הולך גם אחורה. אז עד שלא יהיו בחנויות נעליים תאי מדידה מרווחים, אני לא נכנס איתך לשם.

אנחנו מגיעים עמוסי שקיות אל הרכב וזורקים אותן פנימה. בזמן הנסיעה, את שולחת יד אל בין הרגליים שלי, אבל אני מזיז אותה, ושאר הנסיעה הקצרה עוברת כשאנחנו מקשיבים לקצת מוזיקה. כשאנחנו מתקרבים, אני עוצר את הרכב מול הבית, ומסתכל עליך שוב. את מסתכלת עלי בחזרה, ולשניה אני שוכח את עצמי בעיניים שלך.  "קחי כמה שקיות, וחכי לי בבית", אני אומר בצורה קצת מרוחקת, "את יודעת איך, נכון? אני מוצא חניה ומגיע".

אפשר לראות על הפנים שלך את המחשבות שרצות לך בראש. בין בלבול להתרגשות, בין חוסר סבלנות לציפייה, בין הרצון לשאול והרצון שלא לדעת. כל זה נמשך אולי חמש שניות, ואת לוקחת כמה שקיות איתך ויוצאת מהאוטו, ואני מתחיל בסיבובים כדי למצוא איפה לחנות. הרדיו ממשיך לנגן, ואני מנסה להתרכז גם בשיר, אבל המחשבות שרצות לי בראש מפריעות לי לעשות גם את זה וגם לנהוג, אז אני משתיק את הרדיו, וממשיך בחיפושים. אחרי כמה דקות רכב יוצא מהחניה שלו, ואני ממהר לתפוס אותו, ואז יושב עוד כמה דקות רק כדי לחשוב.

כשאני מגיע הביתה עם שאר השקיות, אני נכנס פנימה. הדלת לא נעולה, האורות בסלון דלוקים, ואני מניח את השקיות על הרצפה ונועל אחרי את הדלת. אני מתעכב כמה דקות במטבח, וניגש לחדר השינה, שם את מחכה לי. את נמצאת על המיטה בחזיה ותחתונים, הישבן מונח על העקבים, הפרצוף קבור במזרון, והידיים מאחורי הגב. מהדרך בה השרירים שלך קופצים בצורה לא רצונית, אני מעריך שאת נמצאת בתנוחה הזו כבר כמה דקות טובות. אני ניגש לארון הצעצועים ומוציא משם כמה דברים, ואז ניגש אליך ומלטף לך את הראש בלי להגיד שום דבר. העורף שלך מתוח, כאילו הוא מחכה למכה, והליטוף הזה קצת מוציא אותו מאיזון, ואחריו כל הגוף שלך קצת נרגע. אני שם לך כיסוי עיניים ומשכיב אותך על הגב. אני לוקח לך את יד ימין בזהירות וקושר אותה לפינה הימנית של המיטה, ואז את היד השניה, דואג שהחבלים יהיו מתוחים. אחר כך אני עובר לרגליים ועושה את אותו הדבר. את שוכבת עכשיו בתנוחת כוכב ים, פתוחה ומעט נוזלת. לא מוציאה מילה. אני לוקח עוד חתיכת חבל ארוכה, ומצמיד בעזרתה את מרכז הגוף שלך אל המזרון.

אני עומד לרגע ומסתכל עליך שוב, ואת כל כך יפה. אני מסדר את הדברים על השידה ליד המיטה, ולוקח נשימה ארוכה.

"הבעיה איתך," אני אומר לך בקול שקט ומדוד, "היא שאת לא מבינה. את פשוט לא מבינה איזה כוח יש לך. איזה כוח את מחזיקה במילה אחת. וזה לא משנה אם כבר אמרתי לך את זה פעם אחת או עשר, את עדיין לא מבינה. את לא מבינה מה מילה אחת שלך יכולה לעשות לי. אז אני פשוט אראה לך, ואולי סוף-סוף תביני."

את שוכבת שם על המיטה, ואני משוכנע שלא היית זזה גם אם לא היית קשורה.

"כשאת משקרת לי," אני ממשיך, "או כשאת מסתירה או לא אומרת את כל האמת, זה לא נעצר שם. המילים שלך מהדהדות. הן יוצרות אדוות, גלים קטנים שממשיכים להתפשט, כמו אבן שנזרקת לתוך בריכה. ובכל פעם הד אחר, אדווה אחרת, גל אחר פוגע בי". אני לוקח כמה קוביות קרח ומשפשף לך על הבטן, על החזה, והרגליים. את מתחילה להתפתל, אבל אין הרבה לאן לזוז, ואני לוקח עוד כמה קוביות קרח ומכניס לך לחזיה ולתחתונים. "את מבינה? זה מרגיש כמו גל קור שפוגע בי, מקפיא אותי במקום". את מתחילה ליילל קצת וחוטפת סטירה קצרה שמשתיקה אותך. "עכשיו אני מדבר, לא את".

אני לוקח עוד קרח ושם אותו במקום מה שנמס. הגוף שלך רועד, ואני רואה איך את מחזיקה את עצמך חזק. ואני כל גאה בך על זה, אבל עוד לא סיימתי. אני מתיישב ליד הראש שלך והיד שלי תופסת לך את החלק התחתון של הלסת, הפעם לא כל כך בעדינות, ולוחץ עם היד עד שהפה נפתח. "תשאירי את הראש שלך ככה, ואל תסגרי את הפה," אני אומר בשקט, "מובן?". אומר וקם.

"הגל הבא שפוגע בי היא תחושה חמוצה", הקול שלי מתחזק מעט ומהדהד קצת בחדר. אני לוקח כוס עם קצת מיץ לימון שערבבתי קודם עם טיפה מלח, ומוזג מלמעלה אל תוך הפה הפתוח שלך. את מיד מזיזה את הראש ומתחילה להשתעל, ואני תופס לך את הראש שוב, מחזיר אותו למקום, ופותח לך שוב את הפה. את מנסה להזיז את הראש אבל לא מצליחה, ואני מתחיל לטפטף עוד ועוד לימון אל תוך הפה שלך. "את מתחילה להבין עכשיו מה המילים שלך יכולות לעשות?". ואת מהנהנת בראש, משתעלת ומריירת, מנסה להיפטר מהטעם שממלא לך את הפה.

אני עובר עם האצבע על השפתיים שלך, מבחוץ ומבפנים, מרטיב אותה קצת עם הלשון שלך ומשחק איתן קצת. אני טובל אותה בקצת סוכר ונותן לך למצוץ, דבר שנראה שאת מקדישה את כל המאמצים שלך כדי לעשות אותו הכי טוב שרק אפשר. "יש רגעים קטנים כאלה, בין לבין, שאני נזכר במי את באמת. אלו רגעים מתוקים, רגעים שמצליחים רק לרגע להשכיח את הגלים שעברו ולהתעלם מאלה שיגיעו, את מבינה?" ואת שוב מהנהנת עם הראש שלך, כשהאצבע שלי עדיין בפה שלך, וכשאני מנסה להוציא אותה, את מנסה לשאוב אותה בחזרה. אני נותן לך לעשות את זה פעמיים או שלוש, ואז מוציא את האצבע, ואת פותחת שוב את הפה בצייתנות, ואני מתמלא שוב בתחושה חמימה של אהבה וגאווה.

ואני קם מהמיטה, מסתכל עליך שוב, ומחייך. ואני לוקח כוס של מים קרים ושופך לך על כל הראש. את משחררת צעקה קטנה ומנסה לזוז כמה שאת יכולה, עד שאת מתייאשת, נרגעת ומחזירה פעם נוספת את הראש למקומו ופותחת את הפה. אני מתיישב שוב ליד הראש שלך ולוחץ עם הבוהן והאצבע על הלחיים שלך, לא מאפשר לך לסגור את הפה. ואני לוקח את החומר הדוחה הזה שמורחים על הציפורניים כדי שלא יכססו אותן, ומטפטף לך שתי טיפות על הלשון, וסוגר לך את הפה. "וזה הטעם שאני נשאר איתו". ואני קם ותופס את השוט עם הרצועות הדקות ומתחיל להצליף בך על הרגליים, על הירכיים, וביניהם, בכל פעם חזק יותר ויותר. והגוף שלך קופץ ומנסה להתקפל ולהתחמק, וצעקה קטנה נפלטת לפעמים ממך, ואני ממשיך להצליף שוב ושוב, עד שהכל שם אדום. אני עוצר לשניה והגוף שלך רועד. "וזו התחושה", אני אומר, ומקנח בשתי הצלפות חזקות במיוחד. והצעקה שיוצאת ממך כבר לא כל כך קטנה.

ואני ניגש אליך שוב, ומוריד לך את כיסוי העיניים, תופס את המבט שלך ולא משחרר. והיד שלי נשלחת את הגרון שלך ולוחצת, ואני רואה את העיניים שלך מתרחבות קצת אבל לא משחררות את המבט. "את מבינה עכשיו?" אני לוחש. והראש שלך זז למעלה ולמטה בתנועות קטנות. "אם את לא רוצה לענות באותו הרגע, תגידי לי. תגידי 'אני מבקשת לא לענות עכשיו', אבל אל תשקרי לי. את מבינה אותי?"

ואת מהנהנת שוב, ואני משחרר את הגרון שלך, ונותן לך נשיקה ארוכה, טועם את המרירות בפה שלך, ומתענג עליה. מתענג עליך.

"אז אני אשאל שוב: הכל בסדר?"

את מחייכת אלי. העיניים שלך נפוחות ואדומות, אבל יש בהן איזה סוג של ברק.

"עכשיו כן".

היה לך יום מחורבן, אני רואה. אולי זה הבן-זונה הזה בעבודה, אולי טלפון מהבנק, אולי אמא שלך שוב ביאסה לך את התחת. אני רואה. זה מכרסם לך בלב, זה דופק לך במוח, ואת מנסה לסדר את המחשבות. אני שומע את זה עד הנה. את יושבת שם על הספה, הידיים בשיער, והאצבעות שלך מעסות ברכות את הראש, הקרקפת, והצוואר, ואת רוצה תשובות, את רוצה פשטות. אני מריח את זה, את ריח התסכול. והראש שלך מתרומם, והעיניים נפגשות, ואין צורך במילים. אני יודע. בואי אלי. כן, על הברכיים, וכן, ברור לי שזה נראה לך מטופש עכשיו, ולא מתאים, ואפשר לראות את זה עליך, אבל אני יודע. חבקי את הרגל, ספרי לי בלי מילים מי הכאיב לך וכמה. תני ליד שלי, שמונחת לך על הראש, לקחת את זה ממך. שחררי. ותרי על השליטה ברגשות שלך, בהחלטות שלך, הפסיקי לנתח הכל, ופשוט שחררי. זה בסדר לבכות, מתוקה, אני מבין. אני יודע. תפתחי את הפה, חמודה שלי, ותמצצי. כן, אני יודע שלא מתחשק לך, ואני יודע שאת לא במצב רוח, אבל אני מכיר אותך, יודע אותך, ואת צריכה ללמוד לוותר, את לא צריכה להעמיד פנים איתי. תרשי לעצמך להיות חופשיה - מהדאגות, מההתלבטויות, מהתסכול, מהעולם. הם לא קיימים יותר. רק את ואני, רק אני ואת. ואני מרגיש שאת עדיין לא שם. מרגיש לא רק עם הזין אלא אותך, מבינה? שומע את המחשבות שלך ממשיכות לרוץ, ועצוב לי. עצוב לי שאת לא סומכת עלי מספיק. אבל זה יגיע. אני לא מוותר עליך, עלינו. את מרגישה את היד שלי, כן? אולי את צריכה להרגיש יותר? אני לא מכאיב לך, חמודה, אני מראה לך שאני כאן בשבילך, ואני רואה שאת מבינה את המסר, כי את מתחילה להרגע, מתחילה לוותר על השליטה. רואים את זה על הפנים היפות שלך, מבחינים בזה בצורה שבה את מחזיקה את הידיים ואת הראש, ומרגישים את זה. ואז את חופשיה, ומתפרקת, בוכה, מחבקת את הרגל, וממשיכה, ואני מבין. אני יודע. וכשמסיימים אני מנשק אותך בעדינות.

"שיחנקו כולם," אני אומר לך בלחישה, "אני אוהב אותך".

 ---

* פורסם בפעם הראשונה ב- 22/06. נזכרתי בפוסט הזה לפני כמה ימים, ובגלל שאני לא מוצא את הזמן לכתוב וקהל הקוראים השתנה קצת מאז, החלטתי לפרסם אותו שוב. 

את יודעת וכבר דיברתי על השינויים שאת עוברת, על איך את מגלה משמעויות חדשות, איך את נפתחת לרעיונות חדשים, איך את לומדת את עצמך ואותי, איך את מתמודדת ומתחזקת, איך את צומחת ומשתנה. אבל אני לא יודע אם סיפרתי לך איך את משנה אותי, וזה משהו שלא חשבתי שיקרה. כולנו בסופו של דבר אנשים, ולכולנו יש את התכונות שאנחנו אוהבים יותר ואוהבים פחות, הרגלים ודפוסי מחשבה והתנהגות שאנחנו לא מצליחים להפטר מהם, גם אם אנחנו יודעים שהם לא טובים לנו. ולפעמים רק מישהו חיצוני מצליח להזיז את השינוי הזה בנו, ולפעמים רק המחשבה על אותו מישהו חיצוני גורמת לנו לעשות דברים בצורה שונה כדי שנוכל להיות שם בשבילו. זה מה שאת עושה לי כל יום, חמודה - את גורמת לי לרצות להיות יותר, לצאת מאזור הנוחות שלי. וכן, אני עדין שמור בדרך כלל עם אנשים זרים, את יודעת, אישיות אינטרוברטית, אבל איתך זה שונה. כל כך נוח לי איתך, כל כך נוח לי להיות עצמי איתך, כך שאני יכול להתנהג איך שאני רוצה, ולא לחשוב כל הזמן איך יבינו אותי. וזה לקח לי זמן, זוכרת? מהשיחה הראשונה זה לקח לי זמן. כל הדברים האלה שרציתי להגיד, כל הדברים האלה שרציתי לעשות, כולם נתקעו איפה שהוא בין המחשבה לביצוע, נעצרו על ידי מוסכמות חברתיות מיושנות, נבלמו על ידי כח הרגל ודוגמות מחשבתיות.

ואת, בסבלנות שאני לא יודע מאיפה שאבת, הצלחת להוציא את הצד הזה ממני, לשחרר מעצורים, לייצר את המקום שלנו, לגרום לי לרצות להשתפר. וזה עדין לא מושלם, אני יודע. אני לפעמים משתתק, אני לפעמים נעלם לתוך עצמי, לפעמים גם נסגר. קשה לעקור הרגלים כל כך מושרשים. אבל את יודעת לנטרל אותם, וזה קסם בעיני.

אני מסתכל על מערכות יחסים מסביבי, ויודע להעריך מה יש לי ביד. אני רואה אותן לפעמים, צעירות ומתלהבות, מתקלרות עם כל מי שמצליח לגעת בהן ולגרום להן להרגיש. כל אחד שיודע להצליף בהן וללטף אחר כך (ולפעמים גם לא זה) מקבל את גופן וליבן, וזוכה לשירי הלל מלאי פאתוס ומילות נצח שנעלמים תוך זמן לא ארוך אל השממה, ומשאיר אותן פצועות ושבורות. הן כל כך צמאות במדבר הבסד"מי, שהן מוכנות לשתות את החול. ואני? לאחר שעברתי דיונה אחר דיונה, לאחר שהלכתי קילומטרים אחרי מיראז'ים, לאחר שהצמא כבר כמעט והכריע אותי, מצאתי אותך, נווה מדבר שלי, ואין לי מושג, בחיי שאין לי הסבר (חוץ מ"באינסטינקט") איך ידעתי להבדיל בינך לבין חזיון נוסף (ואולי בכלל חשבתי בהתחלה שאת כזה), ואיך ידעת להבחין בי, ובכלל - איך הסימביוזה הזו נבנתה.

והסימביוזה הזו מטבעה דורשת חיזוקים. היא דורשת עבודה מתמדת על תקשורת פתוחה, על הכרה של האחר, על מציאת הדרך הטובה ביותר להזין את הצד השני תוך שאתה מרשה לעצמך להזין את עצמך. ואסור לשחרר, ואסור לוותר, ואסור לאבד את הסבלנות, כי זה קל מאוד רק לקחת, זה מעט קשה יותר רק לתת, אבל זה שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות את שני הדברים, גם אם בצורה לא סימטרית, זה מופלא בעיני. אנחנו מופלאים בעיני. את, את מופלאה בעיני.