לפני 14 שנים. 8 ביולי 2010 בשעה 15:48
To C, who inspired me into writing this short tale
היו אלה ימים אחרונים של קיץ, או שמא החל כבר הסתיו, ורק משבי האויר החמימים שליוו את הממטרים המזדמנים תעתעו בנו בשובבותם. יבול התפוחים השנה היה משביע רצון, ואני כיליתי את ימיי בקטיף בחלקה המשפחתית. הייתי מתעורר בארבע לפנות בוקר, מתלבש, נוטל עמי סל ובו כיכר לחם, חריץ גבינה וצנצנת של זיתים, ויוצא לדרך. השביל טיפס לו במעלה הגבעה, ירד מצידה השני, הקיף שטח-ספר לא גדול, שכלבים תועים התרוצצו בו בלילות, ולבסוף ירד בעקלתון מטה אל העמק; שם עמדו להם עצי התפוח, וכפופי ענפים כמו ציפו כל בוקר שאשיל מהם את כובד הפרי ואקל על משאם. ובערבים הייתי יורד אל אחד הפונדקים שנושקים לככר המרכזית, ושם הייתי יושב ולוגם מהיין המקומי, שמחירו זול ממים, אך טעם האדמה עצמה וכל הזורם בעורקיה הותירו בו סימנם.
עוד יום במטע התקרב לסופו. השמש כמעט וסיימה את מסעה היומי ימה, ובריזה קלה של ערב פיזרה את ענני הזבובים הטורדניים והנעימה את זמני. ממקום עומדי על הסולם, רכון אל בין ענפי העץ, הדרך המובילה אל המטע נגלתה כולה לפני. עוד מרחוק זיהיתי דמות יורדת במורד התלול, ולפי קצב התקדמותה ניכר היה שהיא רכובה, ואכן במהרה היא נכנסה לשטח-המת שמאחרי העצים ונעלמה מעיני. אחר כך נשמע קול קרקוש מתכתי, וחבטה מלווה בקללה נשית נמרצת, ולא עברו יותר ממספר דקות ומישהו קרא בשמי מלמרגלות העץ. הבטתי מטה וראיתי את קלרה, אוחזת באופניה בידה האחת, ובשניה מסמנת לי לרדת מן הסולם.
הכרתי את קלרה מתקופת לימודיי בבית הספר המחוזי בו היא למדה מספר שכבות מתחתי. אביה היה הבעלים החוקיים של מרבית הקרקעות שסבבו את העיירה, ורק הודות לנדיבות ליבו והסנטימנט המיוחד שהוא רכש לימים של פעם, התמזל מזלנו ויכולנו לחכור אדמות אלו במחיר סמלי ולהתקיים מהן; היה זה קיום דחוק אך מספק.
זה שנתיים שקלרה לא נראתה בעיירה; לאחר שסיימה בהצטיינות את לימודיה בבית הספר, אביה שלח אותה להמשיך ולרכוש את השכלתה באוניברסיטה יוקרתית בלונדון. וכעת, כך ניחשתי, היא חזרה לביקור מולדת. עוד בבית הספר אי אפשר היה להסיר ממנה את העיניים. שערה האדמוני התנופף לו סביבה כאילו היו לו חיים משלו, ועורה הצחור הבהיק כמו היה עשוי שיש. הליכותיה הנעימות בלטו על רקע גסות הרוח שלנו, בני האיכרים – אך במקום להיות מקור לקנאה ולעג השרו עלינו תחושה של יראת קודש. לא היה זה נדיר לראות את בני שיחתה משפילים מבט מלפניה, שכן יופיה המלאכי היה נדיר כל כך עד כי הוא הילך עלינו פחד.
ברם עכשיו הייתה זו קלרה אחרת. קלרה שחזרה מלונדון, ולמרות שמעולם לא הייתי באנגליה (ובעצם לא הרחקתי מעבר לעיר המחוז השכנה), היה נדמה לי שדבק בה שמץ של אותה אנגליות מפורסמת. אולי היו אלה משקפי הראיה המעוצבים להפליא שהיא הרכיבה, ועדשותיהם היו עדינות כל כך שכלל לא הייתי בטוח אם היא נזדקקה להם; ואולי היה זה השיער שהתקצר פלאים, והגיע עתה רק עד למעל אוזניה; ואולי היה זה פשוט משהו בעמידתה, שתום הנעורים נתחלף בה בקשיחות החלטית וחמורת סבר – בקיצור, הייתה זו קלרה שהפכה מילדה לאשה.
"תראה," היא אמרה לי, והצביעה לעבר אופניה, "תראה, מה קרה לשרשרת שלי."
טיפסתי במהירות במורד הסולם, תוך שאני ממלמל, "שלום קלרה!", ומוסיף בביישנות, "... טוב לראות אותך". לא הייתי זקוק ליותר ממבט חטוף באופניים כדי לראות שהבעיה לא חמורה כלל. "היי, אני תכף מתקן לך אותם, זה בכלל לא סיפור, קלרה", הצהרתי.
"אה מצויין! מזל שתפסתי אותך פה. חששתי שלא יהיה במטעים כבר אף אחד", אמרה.
השענתי את האופניים על העץ, והתיישבתי לצידם. ולאחר דקות בודדות של עבודה, ידי היו מטונפות בשמן שחור, אך השרשרת הייתה במקומה. קלרה הסתובבה בינתיים לא הרחק משם בינות לעצים וזמזמה לעצמה איזה שיר שלא הכרתי. משראתה שמלאכתי כמעט נסתיימה, ואני עסוק בבדיקות תקינות אחרונות, היא פסעה חזרה, והניחה יד על ראשי, העבירה אותה בליטוף אגבי בשערי הפרוע, ואמרה בקולה הנעים, "תודה רבה לך".
"על לא דבר, קלרה", עניתי, "האמת היא שהתיקון היה ממש קל – השרשרת פשוט יצאה מהמקום והיית צריכה –"
"אה על תהיה כזה טיפשון!", היא קטעה אותי, עם שמץ משובה בקולה, "אני יודעת כמובן מה היה צריך לעשות, אבל הרי לא יכולתי ללכלך את ידיי בסחי הזה, הלא כך?"
אותי זה לא כך-כך הצחיק, אבל משכתי בכתפי, וחשבתי לאן אפשר להמשיך את השיחה, שכן לא רציתי שהיא תעזוב כל-כך מהר.
"תראי את התפוחים", אמרתי לבסוף, תוך שאני מצביע על הסלים שעמדו ממש לצידנו. "הם מצויינים השנה! והם כבר בשלים לגמרי. את חייבת לנסות אחד."
קלרה נטלה לה תפוח ובלא טקס רב נגסה בו נגיסה קולנית. אפשר היה לשמוע את העסיס פורץ מבשר-הפרי וממלא את פיה. "נהדר!", היא הצהירה בפה מלא. הבעת אושר ילדותית ננסכה על פניה, וכמו באחת היא חזרה להיות אותה נערה נלהבת וחסרת-דאגות. אך לפתע זיק זר שטרם הכרתי ניצת בעיניה, והיא ניגבה את שפתיה הבשרניות בגב ידה, והוסיפה בטון שלא הותיר לי מקום לספק ביחס לכוונותיה, "אתה יודע, גם אני כבר בשלה לגמרי", ובאומרה זאת, בתנועה זריזה היא הסירה את תחתוניה, והרימה קלות את שול שמלתה הפרחונית – מספיק בדיוק כדי לאפשר לי הצצה חפוזה לשפתיה האחרות.
לא נזקקתי להזמנה חוזרת. מהרתי לנגב את השמן מידי על קדמת החולצה, והתחלתי לפתוח את חגורתי, אך קלרה נענעה בראשה בצורה נחרצת לאות לאו. "לא, לא ככה. אי אפשר. אתה הרי מבין... אבל בוא הנה, בוא ותטעם אותי. אני מבטיחה שלא תתחרט".
תארתי לעצמי שאין טעם להתווכח, ואף שמעולם לא ירדתי לבחורה קודם לכן, ולא רק זאת, אלא שהדבר נראה לי כמו סוג של סטיה ממש – אך בעומדה שם כך, עם התפוח בידה, והשמלה הזקורה שכמו הקניטה ופיתתה אותי גם יחד, ורגליה המושלמות שהיו עתה פסוקות קלות, והמבט החודר שבעיניה – פשוט בלתי אפשרי היה לסרב לה.
ירדתי על ברכי אל מולה, וטעמתי טעימה ראשונה. ואחר כך עוד אחת, ועוד אחת. לא עברו יותר משניות בודדות והייתי קבור לחלוטין בין ירכיה. כל חושי הוצפו במהותה, בטעמיה, בעסיסה. קלרה מצידה לא התרגשה יתר על המידה; היא המשיכה לנגוס מהתפוח, ורק אנחות קלות ומזדמנות של עונג, לימדוני שהתפתחות העניינים היא לשביעות רצונה. מוחי התרוקן ממחשבות באותם רגעים, וכל רצונותיי בכל היקום הגדול הזה התנקזו לכלל כמיהה פשוטה לקלרה ולמימוש סיפוקה.
אך לקלרה היו תוכניות אחרות. היא סיימה לאכול את התפוח, וכל מה שנשאר בידה הייתה הליבה הלעוסה. "תראה מה יש לי פה ...", היא הכריזה, והסתכלה ברוב משמעות בשאריות הפרי שבידה, "חונכתי שאסור לעולם לזרוק אוכל, כך שנאלץ לגמור את זה".
"אבל קלרה, לא נשאר פה מה לאכול—", ניסיתי למחות.
"אל תתווכח בבקשה, קדימה, פה גדול—" השיבה.
אני רציתי לחזור כבר אל בין רגליה, והבנתי שאין לי ברירה אלא למחול מעט על כבודי לשם כך. "בסדר, קלרה", הסכמתי, ופתחתי את פי. היא דחפה פנימה במהירות את הליבה, וחסמה את שפתי בכף ידה, כדי לוודא שלא ארק דבר החוצה. התחלתי ללעוס, והגלעינים המרוסקים מילאו את פי במרירות שהתמזגה בטעמיה של קלרה. מיצים נתערבבו במיצים. היא מצידה צפתה בי בתשומת לב, כשחיוך גדול נסוך על פניה. בסופו של דבר הצלחתי לבלוע.
ניסיתי כעת לשוב ולהדחק אל מטרתי הקודמת, אך קלרה הרחיקה אותי. "די, די. תשאיר משהו לפעם הבאה", ובאומרה זאת, היא הרימה חזרה את תחתוניה, קפצה על האופניים, ולפני שהספקתי להגיב, החלה להתרחק במורד השביל. אך במרחק של כחמישים מטרים היא נעצרה לפתע, נופפה לי בידה לשלום, וקראה, "מ-ח-ר ב-א-ו-ת-ה ה-ש-ע-ה...", לפני שהמשיכה בדרכה ונעלמה לה מעבר לעיקול.
