countersexuals

מהו סימן הפיסוק שכולו אומר פמדום?

__________________
בין הפותרים נכונה תוגרל הזכות לעשות שימוש בסימן הפיסוק הנ"ל ככל העולה על רוחם.

דודו ואני, אנחנו מכירים מזמן. נפגשנו בצבא – שרתנו באותה היחידה, ואין כמו חודשים על גבי חודשים של משמרות שמונה-שמונה במגדל שמירה כדי לחבר בין שני אנשים. אבל החיים הובילו אותנו בדרכים נפרדות, ואחרי השחרור לא ממש שמרנו על קשר; אני התחלתי מייד בלימודים באוניברסיטה, ודודו, כמו דודו, לא מהר לשום מקום. ממכרים משותפים שמעתי שהוא עבד בתחנת-דלק, אחר כך הסתובב חצי שנה בתאילנד, ואז חזר לארץ, ניסה לפתוח עם איזה טיפוס מפוקפק דוכן שווארמה במחנה-יהודה, הפסיד את כל הכסף שלא באמת היה לו, ושוב התחפף לאיזה מקום. עברו שנים ולא שמעתי עליו כלום.
התבגרנו, ואז הגיע הגיל שבו אנשים מסביב מתחילים להתחתן. והנה, באחת ממסיבת הרווקים האלה, אני רואה פרצוף מוכר. וכאילו שום דבר לא השתנה; הוא כמובן היה מסמר הארוע, החשפנית כמו שכחה מי הוא חתן השמחה ופלירטטה איתו כל הערב, הוא השתכר, השתלט על עמדת הדי-ג'י, רקד באקסטזה, גלגל ג'וינטים ללא הכרה, ורק לקראת השעות הקטנות של הלילה, האנרגיות אזלו, והוא קרס על הספה לצידי.
האנשים כבר התחילו להתפזר, וגם אני הייתי סחוט מעייפות, אבל היו לנו כמה דקות להשלים פערים – הסתבר שהוא בדיוק סיים תואר (במדעי המחשב, מי היה מאמין!), ומאחר ואצלנו בחברה בדיוק היינו בתקופה של גיוסים, הצעתי לו שישלח לי את קורות החיים שלו, ואני כבר אראה מה אפשר לעשות...
וכך, לפני שלושה חודשים לערך, התחיל דודו לעבוד במחלקה שבסוף המסדרון.

היה זה יום חורפי. העצים בחוץ התכופפו קלות ברוח, טיפות גשם זלגו במורד החלונות הגבוהים של חדר האוכל, ובמזנון הגישו מרק אפונה מהביל. כך שבזמן שדודו, שישב אל מולי ליד השולחן, ושוב התרברב על שתי הבחורות שהוא הצליח לעשות אמש בשרותים של איזה מועדון תל-אביבי מלוקק, אני הייתי עסוק בלנסות לדוג את חתיכות הבשר מתוך הצלחת. והנה, כבר הייתי מוכן לפהק פיהוק מלאכותי, ולהחליף את הנושא לספריות הפאראלל-פרוגרמינג החדשות בדוט-נט 4.0, או כל שעמומון אחר – ולא מתוך חיבתי היתרה לשיחות עבודה במהלך ארוחת הצהריים, אלא בלבד שלא אאלץ לשמוע עוד מור"ק מבית מדרשו של קזנובה ג'וניור – כאשר על פני שולחננו חלפה ר?ב?ק?ה. בחליפתה המחוייטת, וחצאית המיני, והנעליים עם העקבים הדקיקים, שהמשיכו את רגליה הארוכות בטבעיות כזאת שנדמה היה שהיא נולדה בהן – היא בהחלט הייתה עוף מוזר בנוף החברה שלנו. ר?ב?ק?ה, שעלתה לארץ לפני שמונה שנים מדרום-אפריקה, והתעקשה שכולם יקראו לה "פשוט, בקי", למרות שחוסר-רשמיות הוא בערך הדבר האחרון שהיא שידרה, אמנם עבדה אצלנו במחלקת המכירות לשווקים האנגלו-סכסיים, אך איכשהו התקבל הרושם שגם לו היה עליה לקרצף חרסינות, היא לא הייתה מצליחה להופיע לעבודה עם פחות קלאסה.

משהו זז אצלי שם בפנים. אולי היה זה דודו, שבסתר ליבי קנאתי בו על כיבושיו בקרב בנות המין היפה, ואולי פשוט הייתי מתוסכל כי מאז הפרידה שלי מחברתי לפני ארבעה חודשים, לא זיינתי. בהיתי רגע בישבנה החטוב של ר?ב?ק?ה בזמן שהיא הסתובבה להתיישב בשולחן לא רחוק מאתנו, ואז היישרתי מבטי אל דודו ובבוטות לא טיפוסית לי פלטתי, "עם כל הכבוד לשרמוטות שלך, דודו, יש בחורות שמחפשות קצת יותר מדרינק על הבר ודיבור מלוכלך",
"כן, ואיפה הבחורות האלה מתחבאות?", שאל דודו בגיחוך.
מבלי להסתובב, הנדתי בראשי קלות לכיוונו המשוער של השולחן של ר?ב?ק?ה, ונתתי בו מבט מלא משמעות.
דודו חייך, "זאת הטעות שלך, אחי, אתה לא מבין מה בחורות רוצות – "
"תחסוך את זה ממני", קטעתי אותו בעצבנות, "אין לי כח לדיבורים והטפות. במיוחד לא ממך – ".
"אוקי, בלי דיבורים." השיב דודו, " מעשים. תן לי שבוע, ותראה שמיס קרח שלנו, היא בדיוק כמו כל אחת אחרת – בסך הכל משתוקקת לזיון קשוח ועמוק".
"לא אם אני אראה לך משהו אחר קודם", הצהרתי והרגשתי שאני פוסע הישר אל תוך המלכודת שדודו טמן לי.
"אני מבין שזאת התערבות?", דודו הושיט אלי את ידו, כשחיוך מטופש מרוח על פניו. כעת לא הייתה לי ברירה, לחצתי את היד המושטת, ובתוך כך הגנבתי מבט אל השולחן של ר?ב?ק?ה, ולמרבה תדהמתי גיליתי שהיא צופה לעברנו. מבטינו נפגשו אך לרגע, וניסיתי לפענח האם יש שמץ של ידיעה בעיניה – האמנם היא צפתה בנו כל הזמן הזה; לבטח היא הייתה רחוקה מספיק כדי לא לשמוע את השיחה, ניסיתי להרגיע את עצמי.

אני עומד מול המראה ובוחן את עצמי. לא דוגמן מהקטלוג, אבל נראה טוב. בהחלט טוב. מציץ בשעון. עובר שוב על המצרכים בסל הקניות ומריץ בראש את המתכון. מניח את בקבוק היין בזהירות בתחתית הסל. הכל מוכן. אני יוצא אל חדר המדרגות וסוגר את הדלת. רטט בכיס. אני מציץ בנייד, הודעה מדודו. "עצה ידידותית: אם אתה הולך לעשות משהו, אחי, כדאי שתמהר". אני מחייך לעצמי ולא טורח לענות. עדיין לא. נועל את הדלת וממהר במורד המדרגות.

יום קודם...
דנה נופפה לי בהתלהבות בידה, וסימנה לי להצטרף אליה, ואני הרגשתי שהיא נשלחה אלי כמו מלאך משמיים. זה לא ששמחתי במיוחד לראות אותה, ילדה אחרי צבא, שעובדת אצלנו מזה כמה חודשים בתור מזכירה במשרה חלקית, שמנמנה, מתולתלת, נטולת עכבות ולא סותמת את הפה לרגע – בהתחלה עוד חשבתי שהיא מנסה להתחיל איתי, אבל אחר כך התברר לי שהיא ככה עם כולם – אלא שעכשיו היא חלקה ארוחת בוקר עם ר?ב?ק?ה, והבנתי שהזדמנות כזאת לא תקרה בדרכי שנית. מכונת הקפה בדיוק סיימה את עבודתה, ואני נטלתי את הכוס, השתהתי לרגע לנגב את פיית ההקצפה, שלא להראות להוט מידי, וניגשתי אל השולחן.
ר?ב?ק?ה מצידה הייתה עסוקה בדיוק בלספר על המעדנים שהיא אכלה בביקור האחרון שלה בנורמנדי... כשהיא הגיעה אל האויסטרס, דנה עיקמה את האף, "פירות ים זה גועל נפש, בקי! והצדפות האלה, הן הכי גרועות!.. איך אפשר לאכול משהו שנראה כמו שלולית זרע בתוך קונכיה?", היא טענה בתוקף.
"זה הכל בראש שלך, דנה", הרשתי לעצמי להתערב בשיחה, "וחוץ מזה, אני בטוח שאחרי שתטעמי מרוטב-הבית שלי, לא תדברי יותר אף-פעם ככה על אויסטרס."
"בגלגול הבא, מתוק", היא חייכה אלי, "למרות שאני בטוחה שאתה טבח נפלא," אבל אז הטלפון שלה צלצל, היא מלמלה חצי-התנצלות ומיהרה לשוב לשולחן הקבלה.
"ומה איתך, בקי?", פניתי אליה, "אפשר אולי להזמין אותך לארוחת צדפות בגלגול הנוכחי – או," ופה השתהיתי רגע, "נניח, מחר?", היא נראתה קצת מופתעת מההצעה, אבל במקום לדחות אותה מיד, ר?ב?ק?ה שלפה את הבלקברי שלה, דפדפה קצת בין התפריטים, והחזירה אותו חזרה לנרתיק, "למה לא. כלומר, אני אשמח – אבל יש לי קצת סידורים אחר הצהריים, וזה יקל עלי אם תבוא לבשל אצלי", אני מצידי לא התכוונתי להתמקח, ולפני שהיא תספיק להתחרט, סיכמנו למחר בשמונה בערב.

ר?ב?ק?ה פתחה בפני את הדלת. היא נראתה נהדר. נשיקת נימוסין על הלחי; ולאחריה נכנסו לחדר האוכל. אני פתחתי את בקבוק היין (כל הטקס; מזיגה קצרה – הרחה – טעימה – אישור – מילוי הכוס שלה – מילוי הכוס שלי), והסבנו לנו בנעימים. הגעתי מעט לחוץ לגבי הערב, אבל ר?ב?ק?ה דאגה להשרות אווירה רגועה, ג'ז איכותי התנגן ברקע, היא הקשיבה לי בעניין, צחקה מכל חצי-שנינות שהפקתי, ובאופן כללי הייתה מאוד חברותית. באיזשהו שלב היין התחיל להספג בגוף, והסכמנו שכדאי שנאכל משהו. ניגשתי אל השיש ופרסתי עליו את המצרכים, ר?ב?ק?ה מצידה בחנה את התבלינים בעניין.
"אני רואה שבאת מוכן, אבל אולי נתבל את הערב גם במשהו משלי?", היא שאלה תוך כדי שידה מלטפת אותי קלות על גבי התחתון.
אני כמעט והפלתי את הסכין מהיד, אבל התאוששתי במהירות ולמרות שלא הייתי בטוח למה היא מתכוונת, עניתי, "כמובן. אני תמיד שמח לנסות טעמים חדשים"
"מצויין-", אמרה ר?ב?ק?ה, "אתה יכול להתחיל לבשל, אני כבר חוזרת..."

לא עברו שתי דקות והרגשתי את ידיה של ר?ב?ק?ה על גבי.
"אל תזוז", היא לחשה אל אזני. היא נצמדה אלי מאחור, וידה האחת ליטפה את חזי – הכרתי את הבושם שלה ממפגשים מקריים במשרד, אבל עכשיו כשהיא הייתה כה קרובה, ריחו הלם באפי וטשטש אותי קמעה, הרגשתי את שדיה הקטנים נלחצים אל גבי, בזמן שידה השניה חמקה על תוך מכנסי. חשתי שאני בגן-עדן, שכחתי מהארוחה, שכחתי מההתערבות, עצמתי את עיני והתמסרתי לאופוריה –
טבעת המתכת הקרה שנסגרה בקליק סביב אשכיי, העירה והקפיצה אותי באחת. אינסטינקיטיבית ניסיתי להדוף אותה ממני ולהסתובב, אך ר?ב?ק?ה הייתה מהירה ממני, משיכה קצרה בשרשרת שהייתה מחוברת לטבעת הפילה אותי על ברכי, כאשר גל הכאב שהתפשט מאשכי היה כה חד ופתאומי, שלא הצלחתי להוציא מפי הגה.
"אמרתי לך לא לזוז, נכון?", סנטה בי ר?ב?ק?ה, והמתקתקות בקולה התחלפה באיזה גוון מתכתי, "אם אתה רוצה לצאת מפה כשאתה עוד מסוגל לעשות ילדים, כדאי מאוד שלא תמרה שוב את פי". היא הפעילה שוב קצת לחץ על השרשרת, ולאחר מכן העבירה אותה דרך הידית של אחד מארונות המטבח הנמוכים, וקיבעה את הקצה מחוץ לטווח השגתי. או אז היא שלפה ברדס עור שחור, והחלה להלביש אותו על ראשי, תוך שהיא מהדקת את הרצועות בחוזקה – "תאמין לי, זה לטובתך", היא הוסיפה. מגע העור הצמוד על פני היה משונה, וכמעט מיד התחלתי להזיע בתוכו, חורי העיניים אמנם היו צרים, אך אפשרו לי לראות דרכם. שאר חושי מאידך היו חסומים כמעט לחלוטין. רפידות עבות על האזניים עמעמו את רעשי העולם כמעט לגמרי, האף היה חסום, ופתח הפה דמוי המשפך, אמנם מנע ממני לסגור את פי, אך לפחות אפשר לי לנשום דרכו. ר?ב?ק?ה לא נתנה לי הרבה זמן להתרגל למצב החדש; משיכה קלה אך נחושה העמידה אותי על רגלי, "קדימה, יש לך עוד ארוחה לבשל", היא הפצירה בי.

פעמון הדלת צלצל, ור?ב?ק?ה נגשה לפתוח. תגובתה קצת הפתיעה אותי, שכן היה נראה כאילו היא ממש מצפה למישהו. אך זאת הייתה רק ההתחלה, שכן הדלת נפתחה ובעדה פסע פנימה דודו. אני הייתי המום, וגם הוא נראה קצת מופתע לגלות שהם לא לבד, אבל לאחר שהם החליפו מספר משפטים, שאת תוכנם לא יכולתי לשמוע, נראה כאילו הוא התרצה, והתקדם אל הסלון, שנפתח למעשה מן המטבח וחדר האוכל. שם הוא התרווח, חלץ נעליים, הניף את רגליו על שולחן הקפה, גישש ומצא את השלט, והדליק את הטלויזיה. המסך היה מופנה כשגבו אלי, אך לפי רעשי הרקע הקלושים, והשתקפות הגוונים הירוקים על הויטרינה בסלון, ניחשתי שהפרא צופה בכדורגל.
ר?ב?ק?ה, לעומת זאת, ניגשה אל המטבח, טבלה את קצה-אצבעה ברוטב המבעבע שבמחבת, וטעמה ממנו. חיוך קלוש התפשט על פניה וניכר היה שהיא מרוצה. היא נטלה את המחבת ואת צלחת הצדפות אל הסלון, והתיישבה על הספה בצמוד לדודו. אולי האוכל היה טעים במיוחד, ואולי הם פשוט היו להוטים לעבור לפעילויות אחרות, אבל הארוחה לא ארכה זמן רב. ואכן, מיד משהתרוקנו הצלחות, הם התחילו להתמזמז. כך זה נמשך מספר דקות, אבל כשהחלק העליון של שמלתה של ר?ב?ק?ה כבר היה מופשל, היא קמה מהספה וגררה אותו אל חדר השינה. אני מצידי הייתי שמח שלפחות החלק הזה במחזה נחסך ממני.

לא עברו יותר מעשרים דקות. דלת חדר השינה נפתחה ור?ב?ק?ה פסעה דרכה אל המטבח. היא הייתה ערומה לגמרי, וגופה הצחור והחלק התנועע בחינניות מופלאה. רק שיערה הסתור סיפק רמז למה שהתחולל אך דקות בודדות קודם לכן מעבר לקיר. הייתי נבוך וכעוס, אך לא יכולתי להתיק את עיני ממנה. היא קרבה אלי ונטלה את אמצעי שליטתה בי בידה. משיכה קצרה בשרשרת הורידה אותי על ברכי לרגליה. היא הניחה את ידה על מצחי, ובנחישות היטתה את ראשי מעט אחורנית, ואז הצמידה את שפתיה אל המשפך שעל שפתי, כמו לנשיקה, ושחררה אל תוכי מלוא-פה של נוזל מלוח וחמים. "אני מקווה שלמדת את הלקח שלך", אמרה בפשטות, וקולה שב להיות שליו ורגוע, בו בזמן שחלחלה בי ההבנה שלא מדובר בצדפה.

פרק זמן בלתי ידוע חלף. מישהו נכנס לרכב. המנוע הותנע, והתחלנו לנסוע. יכולתי לחוש שאנו נעים במעגלים, מטפסים מעלה מעלה אל מחוץ לחניון; גז בישורת, ברקס לפני הפניה, שבירה של ההגה, שוב גז – וחוזר חלילה, וכל פולס מחזורי כזה הודף אותי אל אחת הדפנות. סחרחורת קלה מתגנבת אל ראשי –
אבל זהו אנחנו כנראה בחוץ, אני נושם לרווחה. נסיעה לא ארוכה, המנוע של הלה-סאבר מטרטר ושואג עמומות. הנה. עצירה סופית. אני שומע מפתח נדחק אל תוך החריץ ומסתובב בו, ומכסה הבגז' נפתח.

בעודי מכורבל, הרמתי קלות את הראש והצצתי החוצה. חושך. חצר פנימית ניחשתי. ובמרכז החשיכה עמדה גברת שוורצגולד ומבטה נח עלי. פתאום נזכרתי שאני ערום, וניסיתי לכסות את חלציי בידי. היא מצידה לא פצתה את פיה, אלא הרימה את ידה אל מעל לראשה, ובתנועה מהירה והחלטית הניפה אותה מטה וסטרה על כף ידי. הבנתי את המסר, והסטתי אותה משם. נורה קטנה העירה את פנים תא המטען, ואילו החוץ חשוך היה לגמרי, כך שפרט לצלילתה שהיתמרה מעלי לא ראיתי דבר, ואילו אני נותרתי חשוף וגלוי בפניה.

"החוצה!", היא צוותה לפתע אחרי מספר דקות של המתנה דוממת, "...בא אחרי"-- חכתה רגע קט שאטפס אל מחוץ לרכב, ופנתה להכנס לתוך הבית. עברנו בדלת, ומיד פנינו ימינה, עלינו בגרם מדרגות, פנינו שמאלה וחצינו פרוזדור. גרם קצר נוסף שהתעקל מעבר לפינה ושמאלה, עמד לפנינו. המדרגות היו מכוסות אבק של חודשים של אי-שימוש והסתיימו בדלת עץ כבדה ונמוכה. גברת שוורצגולד עלתה ראשונה, הסירה קרש ששימש כבריח, ופתחה את הדלת. בתנועת ראש קלה היא הורתה לי להכנס, ואני צייתתי. החדר, שבכניסה אליו נאלצתי להתכופף כדי לא לפגוע במשקוף, נגלה לפני – נראה היה שהחלל שימש כמזווה בתקופת הטמפלרים, ברם עתה הוא הוסב למטרות אחרות. אמבט גדול השתרע לאורך הקיר הימני. ממול עמדה אסלה, ומעליה חלון קטן ומסורג, ואילו מצד שמאל הותקן כיור, וכן מספר ארונות.
"תרגיש כמו בבית," אמרה גברת שוורצגולד וחייכה לעצמה, היא נגשה אל הארונות ולאחר שפתחה כמה מגירות בקוצר רוח, שלפה מאחת מהן לבסוף זוג אזיקים חלוד במקצת.

"עמוד באמבט והרם ידך אל הצינור העליון", היא ציוותה. פניתי למלא את מבוקשה, אך תנועותי האיטיות כנראה הסגירו את החשש שהתגנב לליבי, שכן היא הוסיפה "אל תדאג, זה רק כדי שלא תפריע. שום דבר רע לא יאונה לך... לפחות לא היום". היא אזקה את ידי אל הצינור שעבר מעל לראשי, ויצאה מהחדר.

נותרתי לבדי. רעש עקביה הנוקשים על המדרגות הדהד ועלה אל החדרון. החלל היה חשוך למדי וריח טחוב במקצת עמד באויר שלא הצליח להתאוורר כיאות דרך החלון הקטן. לא נאלצתי להמתין זמן רב. כעבור מספר דקות שבה גברת שוורצגולד, כאשר ביד אחת היא אוחזת שרפרף ובידה השניה שקיק קטן. היא העמידה את השרפרף מולי והתיישבה עליו. ידה האחת נשלחה ורפרפה על גבי וליטפה קלות את אחורי, אחר כך ירדה אל פנים ירכיי ולבסוף עלתה שוב וחפנה את אשכי. לא הייתי זקוק להרבה יותר, ואיבר מיני הזדקף באחת. היא נשפה עליו קלות, כמו כדי לחזק את האפקט וכל גופי נרעד. "מצויין," הרימה גברת שוורצגולד ראשה וחייכה אלי, "נסה להשאיר אותו כך". כעת היא פתחה את כפתורי חולצתה, פשטה ותלתה אותה על וו; חלצה את נעליה והיטיבה את ישיבתה על השרפרף. מתוך השקיק היא שלפה קצף גילוח וסכין, והמשיכה בטון דידקטי "זאת הפעם הראשונה והאחרונה ש-*אני* עושה את זה, אז אם אתה לא רוצה לפצוע את עצמך אחר כך, כדאי שתביט היטב". היא מרחה קצף על חלציי והחלה לגלח אותם, מובילה את הלהב בתנועות בטוחות ומהירות עד לבסיס הפין הזקור. לאחר שסיימה, היא הזליפה מעט מים על האזור וניגבה את שאריות הקצף, ולאחר מכן מרחה קרם על האזור החשוף. היבטתי על עצמי, ואף שהייתי ערום גם קודם, כעת הרגשתי חסר הגנה ועלוב לחלוטין. אלא שהסתבר לי שגברת שוורצגולד טרם השלימה את מלאכתה. היא המשיכה ושלפה מהשקיק מן צינור פלסטיק, שבתחילה לא הבנתי את יעודו, אך לא הייתי צריך לבהות בצורתו המובהקת יותר מרגע קט לפני שההבנה חלחלה בי. גברת שוורצגולד מצידה לא השתהתה, היא החלה מכה את איברי מיני קלות אך נמרצות, ניסיתי להתחמק ממכותיה, אך הייתי כבול היטב, וכך עלו כל מאמציי בתוהו. מטרתה הושגה במהרה והזיקפה נעלמה כלא הייתה; כעת היא השחילה והלבישה את הצינור על איבר מיני, טבעת מותאמת התחברה וסגרה עליו, מקבעת אותו במקומו, ולבסוף מנעול קטנטן החליק וננעל גם הוא. היא סובבה את המפתח, ובדקה שכל החלקים קבועים במקומם. ומשנחה דעתה היא קמה, הסירה את אזיקי, נטלה את חולצתה ואת נעליי העקב, ופנתה לצאת מן החדר. "לך לישון", מלמלה גברת שוורצגולד, "עבר אליך יום ארוך. נמשיך מחר", וחתמה את דבריה בטריקת הדלת והפלת הבריח אל מקומו.

שימרית, שכפי שכבר נחשתי, פגשתי בה קודם במעלית, ישבה בחדר ההמתנה והייתה שקועה במחשב. גם כשבחרתי לי אחד משני הכסאות הפנויים שמולה, והתיישבי, היא לא התיקה עיניה מן המסך. אצבעותיה קיפצו להן במהירות על המקלדת, ומידי פעם היא החניקה צחקוק. נראה היה שהיא מתכתבת עם מישהו. בהתחלה ישבתי בשקט והמתנתי. אחרי מספר דקות התחלתי לזוע בחוסר נוחות – אמנם בנסיבות נורמליות הייתי כבר מזמן נוזף בה על השרות הגרוע, אבל לאיזה מן שרות המתנתי עתה? והנה בכל זאת גבשתי כבר החלטה למחות, ורק תכננתי איך אפנה אליה ואדרוש התייחסות, אך היא הקדימה אותי, הקליקה מספר פעמים על העכבר, ונפנתה אלי.

"במה אפשר לעזור?", היא שאלה וחיוך מאולץ משהו נסוך על פניה.
"אני אמור לקבל פה חוזה העסקה?..", השבתי בחצי שאלה.
"לאיזו משרה בבקשה?", ענתה שימרית במכניות של מענה-קולי.
בלעתי רוק וסיננתי בלחישה, "כביסה, לעשות כביסה..."
"אה, אז אתה נער הכביסה החדש!", היא קראה בהתלהבות שהפתיעה אותי. "גברת ש. חיפשה מישהו מתאים מזה זמן רב. בירכותי!". היא הקישה במהירות על המקלדת, המדפסת שבקצה השולחן ניעורה לחיים, רחשה וזמזמה ורטטה, ואחרי מספר שניות פלטה מתוכה דף בודד. שימרית נטלה את הדף המודפס, הביטה עליו לרגע ובתחושת ניצחון הניחה אותו מולי על השולחן, "תקרא ותחתום כאן-", היא הורתה לי בנקישת ציפורן ארוכה ואדומה על הקו שבתחתית הדף.

למשך דקה ארוכה בהיתי בדף. הוא היה מלא רק עד למחציתו, מה שנראה לי קצר באופן מחשיד בשביל חוזה עבודה. נו, מילא, התחלתי לקרוא. הכותרת הצהירה פשוט—

חוזה העסקה בין גברת שוורצגולד לחתום מטה.

— עד כאן הכל לפי התוכנית, אמרתי לעצמי. כעת הכרחתי את עצמי להתרכז והתחלתי קורא את הסעיפים—

1.) הח"מ מתקבל לשרות אצל גברת שוורצגולד.
2.) למשך כל תקופת השרות, תדאג גברת שוורצגולד לכל צרכיו הפיזיים והנפשיים של הח"מ כפי שהם נהירים לה.
3.) משך השרות יהיה נתון להחלטתה של גברת שוורצגולד, ויהיה בידה להפסיקו בכל מועד.
4.) תפקידו העיקרי של הח"מ יהיה לדאוג לכביסה בביתה של גברת שוורצגולד, אך באם ידרש תוטלנה עליו מטלות נוספות.
5.) לח"מ יוקצה אזור מגורים, ואזור עבודה. באזורים אלו, ובהם בלבד, ישהה הח"מ במשך כל תקופת שרותו, אלא אם יורשה במפורש, ע"י גברת שוורצגולד, לעזוב אזורים אלו.

אזור מגורים? אזור עבודה? על מה לעזאזל היא מדברת? הרמתי את עיני מהדף והצצתי בשימרית. אלא שמלהביט בה קשה היה להסיק שמשהו חריג בסיטואציה. היא הספיקה בינתיים לשלוף פצירה, ובאדישות מופגנת החלה לשייף את ציפורניה. אולי אני סתם מגזים, חשבתי לעצמי, והחזרתי את מבטי לדף—

6.) הח"מ יקבל מדים, אותם יהיה עליו לשאת במשך כל תקופת שרותו.
7.) על הח"מ להתמקד במטלתו ובה בלבד. כדי למנוע הסחות דעת, יאסר על הח"מ לעסוק בכל פעילות מינית (בכלל זה אוננות), שלא בהסכמתה הישירה של גברת שוורצגולד. במידת הנדרש, סעיף זה יאכף באמצעם טכניים.

בשלב זה התחלתי מסמיק, דחפתי את הדף ממני והלאה על גבי השולחן, כאילו בכך אוכל להתכחש לכך שבי אמורים הדברים, אבל נותרו רק שני סעיפים אחרונים וכמעט בלא שליטה מבטי רץ עליהם במהירות—

8.) הח"מ לא יפנה מיוזמתו לגברת שוורצגולד. כאשר היא תפנה אליו, יהיה עליו לענות ולסיים כל משפט ב-'גברת ש.'
9.) הח"מ יקרא מעתה 'נער הכביסה', ובדברו יהיה עליו להתייחס לעצמו בכינוי זה ובגוף שלישי בלבד.

הנחתי את ידי הימנית על השולחן, היא רעדה קלות וזה הרגיז אותי. ניסיתי לשוב ולשלוט בעצמי. עצמתי את עיניי לרגע כדי להרגע ולחשוב בצלילות, וכשפקחתי אותן, ראיתי שעיניה של שימרית נעוצות בי. מבטה הילדותי והמטופש הפך באחת לקר ורציני, ותלתליה המרקדים הזכירו לי במשהו את הנחשים שבשערה של מדוזה. הצצתי, כמו במקרה, על ידי שהייתה מונחת שם ליד העט, והרגשתי שהיא כבדה מאוד, ואולי זאת אפילו לא הייתה היד שלי, אלא איזו חתיכה מפסל שעווה שהונחה כאן במקרה, יותר מכך, הרגשתי שכל גופי כמו עשוי יציקת עופרת – ואז, ללא שום הודעה מוקדמת, היה נדמה לי שנפלה החלטה. וכלל לא נדרש ממני לבצע איזה צעד אמיץ, או לבחור בחירה. פשוט ידעתי שמה שהוחלט, הוחלט כבר מזמן. ועוד ידעתי שאין כל טעם להתחמק ממה שנקבע ונכתב. הן מעצמך וממסילות חייך אי אפשר לברוח – הרמתי יד רועדת וחתמתי על המסמך. ניגבתי ממצחי את אגלי הזיעה שהצטברו שם, והושטתי את החוזה לשימרית, וכאשר היא נטלה אותו ממני, ותייקה אותו באיזה קלסר שהיא שלפה מאחת המגירות, חשתי שהוקל לי מאוד.

אחר-כך הדברים התגלגלו ביעילות מסחררת על פי ההוראות שניתנו לשימרית בטלפון; מסרתי לשימרית את הארנק, הפלאפון (היא אמרה שתדאג לקבל עבורי אי אלו שיחות דחופות, אם יהיו כאלה), ואת מפתחות הרכב שלי, ובעבורם קיבלתי מפתח לרכב שחונה בחניון התת-קרקעי. ירדתי למטה ומצאתי אותו בקלות. התברר שזו הייתה ביואיק לה-סאבר אדמומית, לא חדשה אך עדיין מהודרת למדי. הסתכלתי סביב, השעה הייתה מאוחרת, ופרט ללה-סאבר לא היו רכבים נוספים בקומה זו של החניון, על כן הזדרזתי לבצע את הצעד הבא. הורדתי את בגדיי, והנחתי אותם על הספסל האחורי. לאחר מכן נעלתי את הרכב ופתחתי את תא המטען, טיפסתי פנימה וקיפלתי את גופי לכדי שכיבה, לקחתי שאיפה עמוקה, וסגרתי אותו בטריקה. חושך וקרירות מתכתית אפפוני מכל עבר.

TBC

מיותר לציין שליוסף לא סיפרתי דבר על התקרית, וגם את התחתונים לא צרפתי לשאר הכביסה, שהייתה מורכבת רובה ככולה מחצאיות וחולצות מכופתרות, וכן ממספר חולצות לבנות מכותנה. אולי לא רציתי שנוכחות הפריט יוצא הדופן תעורר שאלות מיותרות, ואולי היו לי סיבות אחרות. החלטתי שאת התחתונים אני אכבס כביסה ידנית בכוחות עצמי. תליתי אותם על הקולב בחדר האמבטיה שלי, על מנת לכבסם בהזדמנות הראשונה. אבל ההזדמנות נדחתה שוב ושוב. בהתחלה נוכחותם הביכה אותי והשתדלתי שלא להביט בהם. אלא שאט אט משהו חמקמק באופן שבו הם תלו שם, החל לפתות אותי. מצאתי את עצמי שוטף ידיים בתדירות הולכת וגדלה, ובכל פעם שניגשתי לנגב ידיים, התקרבתי יותר ויותר אל האובייקט האסור. בהתחלה רחרחתי אותו קצת מרחוק, אולם עם הזמן אזרתי אומץ והתחלתי מתחכך בו בפני – מתחכך ומסמיק מיד, אף שלא היה שם איש מלבדי.

והנה בוקר אחד התעוררתי מלא התרגשות, שכן ידעתי ששלושה ימים חלפו, והיום יהיה עלי להשיב את הבגדים המכובסים. השרתי את התחתונים בגיגית, ושטפתי אותם ביראת קודש, ולאחר מכן הזלפתי עליהם מספר טיפות של שמן ארומטי של פרחי התפוז, שרכשתי מבעוד מועד במיוחד לשם כך, ואחר כך קיפלתי וטמנתי אותם בכיסי, ונסעתי למכבסה. היום עבר עלי בחוסר מנוחה. מחשבותי נדדו, ומספר פעמים על הכביש לא הייתי רחוק מלגרום לתאונה. יוסף שב וניסה להתקשר לגברת שוורצגולד, אך לא היה מענה בבית – ומספר אחר לא היה ברשותנו. לפנות ערב, יוסף עזב כבר את המקום, ואני הייתי עסוק בסידורים אחרונים, וכבר ניגשתי להוריד את הסורגים, והנה הטלפון צלצל. בכל יום אחר, הייתי שמח להתעלם ולהסתלק הביתה – אולם הפעם זינקתי כנשוך נחש, והרמתי את השפורפרת.

"עדיין שם? מתחרה על פרס העובד המצטיין אני מניחה ...
מילא, כנראה שזה יום המזל שלי; אני לא מספיקה כלום, ובסוף הכל מסתדר מעצמו!", עברו מספר רגעים, ורק רחשים של דפדוף, או חיפוש בין מסמכים, נשמעו מהצד השני של הקו. אני מצידי פחדתי להוציא הגה.
"מצטערת, אני קצת עסוקה פה... תשמע, למה שלא תגיע למשרד שלי בבניין-כלל – זה לא רחוק, תוך עשר דקות אתה יכול להיות פה.", ורק התחלתי לפצות את פי כדי לאשר, והצליל המונוטוני של קו מנותק קטע אותי.

שמונה דקות וארבעים שניות מאוחר יותר כבר הייתי בלובי הבניין, מחפש את השלט המורה על מיקומו של המשרד שלה. ההמתנה למעלית, הטיפוס כלפי מעלה, מספרי הקומות המתחלפים בצג הקטן – הכל זחל באיטיות כמו מכוונת להרגיז, ורק קצב פעימות ליבי הלך והאיץ. בסופו של דבר הואיל השמונה להתחלף לתשע, ודלתות המעלית נפתחו. כמו קפיץ דרוך זינקתי מהמעלית החוצה, שני השקים הענקיים מתנדנדים בידיי כזוג משקולות. אלא שהדרך לא הייתה פנויה, מולי עמדה בחורה צעירה, מזכירה ככל הנראה, עם רעמת שיער שחור ומתולתל על ראשה, היא דיברה בפלאפון, ולא הבחינה בתמרון ההתחמקות שלי עד שהייתי כבר רכון על הרצפה, משפשף את הכתף החבולה שנחבטה כנגד הדלתות הנפתחות. אבל לא היה לי פנאי לרחמים עצמיים; משטח זה בקומה התשיעית היה קטן יחסית, וכלל רק שלושה משרדים. והנה מולי ראיתי את השלט המבוקש – 'שוורצגולד – קידוחי נפט', והדלת אף הייתה פתוחה קלות. המתולתלת מצידה לא התרגשה ממפלתי, ובעודה ממשיכה בשיחת הטלפון, נכנסה למעלית, ולפני שהדלתות נסגרו עליה, מבטנו נפגשו אך לרגע קט, אך נדמה היה לי, שיכולתי לזהות בחיוכה יותר מקורטוב של ידיעה וגיחוך.

התרוממתי מן הרצפה, עברתי את המרחק בכמה צעדים זריזים והקשתי על הדלת. "יבוא" קצר והחלטי נשמע בתגובה, ואני פסעתי-התונדדתי פנימה. מצאתי את עצמי בחדרון המתנה, שהיה ריק מאדם, ולמרות שהיתה מולי רק עוד דלת נוספת אחת, התמהמהתי לרגע – "קדימה, קדימה, הזמן קצר והמלאכה מרובה. שימרית בדיוק יצאה ואין פה אף אחד –", האיץ בי הקול שמעבר לדלת. לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה.

מולי, על שולחן עץ כבד ורחב מימדים, ישבה גברת שוורצגולד בשיכול רגליים. אני מצידי נתקעתי בכניסה כמו גולם. לא יכולתי להתיק מבטי מרגליה החטובות, ואף נדמה היה לי שמתחת לחצאיתה (הקצרה מידי לכל צורך ועניין), שהייתה גם מופשלת קלות, אין היא לובשת דבר.
"חשבתי שהזמנתי שרותי כביסה, והנה מגיע אלי למשרד כלב קטן וחרמן", צקצקה היא בלשונה, "רק אל תזיל ריר על השטיח בבקשה".
אף שידעתי שלא נהגתי כיאות, נדהמתי מהבוטות של הערתה. הבושה שטפה אותי והרגשתי את לחיי מאדימות. לא הייתי רחוק מלזרוק את שקיות הכביסה ולהסתלק משם בריצה, אלא שגברת שוורצגולד קטעה את חוט מחשבתי, "בוא הנה, תניח את הכביסה כאן", היא הורתה על אזור של השולחן שהיה ריק מניירות וקלסרים, "נראה אם 'לובן המושבה' מוצלחת כמו שהאולד-פולקס שלי היו מספרים ..."
היא סקרה בזריזות את שתי החבילות שהוצאתי והנחתי בפניה, תחילה את החולצות ואחר כך את החצאיות. ניסיתי לקרוא את הבעת פניה, ולמרות שהיא הייתה כמעט קפואה, נדמה היה לי שזיהיתי בה סיפוק מסוים. "לא רע, לא רע בכלל, אבל חסר פה פריט מסוים", אני מצידי רק חיכיתי לרגע הזה, שלפתי את התחתונים המכובסים והנחתי אותם בפניה, ניתן היה לחוש עדיין בניחוח עדין ומריר של תפוז שהתפזר בחדר, מה שנסך בי אומץ מסוים; "בהם טיפלתי באופן אישי, אני מקווה שתיהי מרוצה מהתוצאה", הוספתי בקול רועד קלות. היא לקחה את התחתונים והניפה אותם אל מולה בקצות אצבעותיה. הביטה בי, ובתחתונים – בוחנת אותם כאילו ראתה אותם זה עתה בפעם הראשונה, ושוב בי, ובתחתונים, ואז ללא שמץ של התרעה, פרצה בצחוק רועם. אלא שהיא התעשתה במהירות והשיבה, בעודה מביטה בקוצר רוח בשעון שלידה, "אני מבינה. תראה, יש לי פגישת עבודה שמתחילה בעוד מספר רגעים ממש, אבל נראה שיש לנו על מה לדבר אחר כך. אתה תצטרך לחכות פה. אולם, לצערי, תוכן הפגישה הוא סודי, ובכלל אני לא ארשה לך להפריע להתנהלותה התקינה, כך שנצטרך לנקוט במספר אמצעים על מנת להבטיח זאת...", אני רק הנהנתי בתשובה.

אספתי את הבגדים המכובסים ואכסנתי אותם לפי שעה באחד הארונות שבחדר ההמתנה, שהיה ריק עדיין, ולאחר שחזרתי לחדרה, חיכתה לי גברת שוורצגולד ממש מול הדלת. "סגור את הדלת. תסתובב, ותצמיד אליה את המצח. ידיים מאחרי הגב, ונסה לא להפריע לי יותר מידי.", ובלי לחכות לתגובתי, כנראה כדי להראות שהיא מתכוונת לכל מילה, היא תפסה אותי בידי והחלה מסובבת אותי. אני לא התנגדתי, ופעולותיה היא תקיפות ומהירות. ידי נכפתו בחגורה שנשלפה ממכנסי. עיני כוסו בזריזות ברצועת בד לא מזוהה. פי כוסה במספר שכבות של סרט הדבקה, ומשהו אף נתחב אל תוך אוזניי. חושיי נשללו ממני אחד אחרי השני, ואף שלא פחדתי ממש, הרי שחשש מסוים החל להתגנב אל ליבי. השלב הבא היה להראות לי את מקומי ליד השולחן, או מתחת לשולחן אם לדייק. לשם גררה אותי גברת שוורגולד כשהיא אוחזת בשערי. אחרי מספק תזוזות קדימה ואחורה בעודי כורע על ברכי, כדי לוודא שצלעות השולחן מסתירות אותי לחלוטין, נראה שהיא התרצתה, והצמידה את ראשי אל הרצפה הקרה. כעת היא שלפה את אחד מאטמי האוזניים שלי ולחשה אל אוזני, "אל תזוז, ואל תעז להוציא הגה!", ואחרי שהיא החזירה את האטם למקומו, כנראה כדי לתת משנה תוקף לדבריה, היא לחצה בסוליית נעלה את ראשי אל הרצפה, ממסמרת אותי למקומי.

הזמן חלף לאיטו. רצפת האבן הייתה קפואה, והקור חדר אל עצמותי ומצא בהן מושב של קבע. ידי היו מקובעות בתנוחה לא נוחה שהפעילה לחץ על גבי. אחרי מספר דקות התחלתי לרעוד, וגברת שוורגולד מצידה, כנראה כדי למנוע ממני תזוזות מיותרות, רק הגבירה את לחיצת הנעל על ראשי. חוסר האונים הלם בי, אך גרוע מכך היו החושך והשקט. נדמה היה לי שאני יכול לחוש בנוכחות של אנשים נוספים בחדר, אולי גם שמעתי שאריות של קול: אנגלית במבטא ערבי? עברית במבטא אמריקאי?.. לא הייתי בטוח. ואולי היינו שם רק שנינו, ואת סיפור הפגישה היא בדתה מליבה.

סופו של דבר הרגל הוסרה מראשי. אבזם החגורה נפתח ודם זרם אל תוך כפות ידי מלווה בעקצוצים נעימים. גברת שוורצגולד עזרה לי להתרומם מן הרצפה, שכן ברגעים הראשונים התקשיתי לזוז בכוחות עצמי. היא השעינה את גופי הדואב אל השולחן, והסירה אתה אטמים. ואז לפתע אחזה בתנוך אזני ומשכה אותי אליה. פי היה מכוסה עדיין, כך שהצלחתי לשחרר רק גניחה עמומה של כאב, לפני שהרגשתי את נשימתה החמה על פני. קולה היה חד כרגיל, אך עם זאת מלטף בדרכו, "דאגתי שאולי הסתלקת לך, אבל הנה אני רואה שפשוט חיכית לי פה בסבלנות כל הזמן הזה מתחת לשולחן. יפה לך. אז בוא נדבר רגע ביזנס. יש לי משרה פנויה להציע לך. אני צריכה מישהו שייכבס לי -- אני פשוט לא אוהבת את הרעיון שאנשים זרים נוגעים בבגדיי, ובמיוחד עם כל מחשבות הזימה שעוברות להם בראש בזמן שהעושים את זה. רק מלחשוב על זה אני מקבלת בחילה!.. אה כן, כמובן שתצטרך לעבור להתגורר בביתי, לשאר הסידורים הנחוצים, אדאג אני.", היא המתינה מספר שניות לראות אם איני מוחה והמשיכה, "אם אתה מעוניין, ישנו חוזה העסקה שתצטרך לחתום עליו. ביקשתי משימרית פה בחוץ שתכין לך עותק ...", ואז היא הכניסה את ידה אל תוך מכנסי ומיששה את מפשעתי, ומשהבחינה בזיקפה בתוך תחתוני, הוסיפה, "אבל, בעצם, אני הרי יודעת כבר שאתה מעוניין."

TBC

קורותיו של נער הכביסה
או
מי את גברת שוורצגולד?

הכל התחיל בגלל המשבר הכלכלי, כאשר חברת הסטארט-אפ בה עבדתי נאלצה להסגר. חפשתי עבודה בתחום במשך מספר חודשים, אבל ההיצע היה דל. אמנם מספר מקומות הסכימו לקבל אותי, אבל התנאים שהוצעו לי היה עלובים למדי – במיוחד ביחס למה שהייתי רגיל אליו קודם – מה גם שחשבתי שהמשבר יחלוף במהרה, ולא רציתי להתקע במשרה גרועה, עושה עבודה רוטינית ולא מאתגרת.

אבל הזמן חלף, ודבר לא השתנה. הרגשתי שאני צריך לעשות משהו עם עצמי. לפחות כדי לשבור את שגרת חוסר-העשייה, ולמען האמת, גם להכניס ולו משהו לעו"ש. באחד מן הבקרים העצלים שכבר הורגלתי בהם, שוטטתי לאורך רחוב עמק הרפאים שבמושבה הגרמנית, ובעוד אני טרוד במחשבות על מצב הביש שנקלעתי אליו, נחו עיני על מודעה תלויה על עמוד חשמל. כמתוך הרגל, רפרפתי עליה במבטי, בלי להאט כמעט;

דרוש שליח נמרץ ורציני למכבסת לובן המושבה

...
...

תשלום הוגן ל ....

נא לפנות בטלפון ... 02-8766

אלא שלאחר מספר צעדים, שבתי על עקבותי, ולאחר שקראתי את המודעה עוד שלוש פעמים, חייכתי ביני לבין עצמי וחייגתי למספר.

למחרת בבוקר התייצבתי במכבסה. יוסף, הטיפוס המקריח שקיבל אותי, לא שאל יותר מידי שאלות (ואני שמחתי שלא נאלצתי לשקר לגבי הנסיון התעסוקתי שלי) – אמר שאני נראה לו בחור רציני, שמח לשמוע שיש לי רכב משלי, והסכמנו שאני אתחיל לעבוד עוד באותו הערב.

המכבסה עשתה רושם של עסק משגשג, למרות (ולא בגלל) כל מה שהתרחש בה. יוסף הגיע לעבודה מאוחר, עבד לאט ודרש מחירים מופקעים. אמנם הוא טיפל בכל בגד כאילו מדובר בפריט הלבוש האחרון על פני האדמה, אבל לי לפחות זה נראה טפשי ומיותר. מרבית הלקוחות היו משפחות אנגלוסכסיות, דתיות במידה כזאת או אחרת, שהגיעו למושבה לתקופות שכירות לא ארוכות. רובם היו אנשים חייכנים ורגועים, שלא כעסו גם כשאחרתי, והתעקשו לדבר איתי בעברית קלוקלת, למרות שהייתי מציע תמיד לעבור לאנגלית. יוסף זה -- היה לו מנהג לזרוק לי איזה משפט על כל לקוח, לפני שהייתי יוצא לשליחות. "משפחת רוזנבאום, תדע לך", הוא היה מספר על זוג קשישים מסינסנטי, "הבן שלהם הגיע לפה מאמריקה, להלחם במלחמת יום הכיפורים!", או "ג'ו וייסדורף, הוא שם-דבר בתחום הדשא הסינתטי. אפילו בווימבלדון, כך אומרים, שקלו לעבור לעבוד איתו!".

הימים עברו להם. בין שליחות לשליחות הייתי עוזר קצת ליוסף במכבסה עצמה. אוצר המילים המקצועי שלי התחלף מקומפילציה ובאגים, למרככים ותוכניות כביסה. למרות שהייתי אני אחראי על המשלוחים, לטלפון יוסף תמיד היה מקפיד לענות בעצמו. כל צלצול כזה היה הופך בדרך כלל לשיחת נפש שנמשכה לפחות עשרים דקות, שבסופן הוא היה מניח את השפורפרת, ממלמל לעצמו משהו על הזמנים שאינם עוד, ושולח אותי לדרכי. והנה, יום אחד בעודי מסיים להזין את הנתונים—אה, סליחה—להכניס את הבגדים אל המכונה, יוסף ענה לטלפון ועננה שחורה כמו חלפה על פניו. הוא הרצין באחת, שרבט במהירות משהו בפנקס, השיב בכמה כן, וכן-כמובן, ומיהר לקרוא לי. "הבת של השוורצגולדים!" הוא הצהיר, "אני זוכר אותה בתור ילדונת, ועכשיו בטלפון ...איי, איי ..."
ניכר שהוא לא היה בטוח איך להמשיך את ה-תדרוך, ולבסוף פשוט השלים ב- "הם לקוחות חשובים מאוד, אז בלי בושות, כן..". וכך, חמוש במידע לא רב וסקרנות גואה, התנעתי את הרכב ויצעתי לדרכי.

חניתי מול בית טמפלרי שגדר חיה הסתירה אותו מן הרחוב. השער לא היה נעול, ושביל קצר הוביל אותי דרך הגן אל חזית הבית. דלת עץ כבדה ניצבה מולי; במקום פעמון הותקן על אחד המשקופים אינטרקום עם מצלמה, ועליו כפתור עם כיתוב דהוי "PRESS ME". אז לחצתי. הבטתי אל המצלמה ונעתי בחוסר נוחות, שכן הרגשתי שסורקים אותי מן העבר השני; התשובה לא אחרה לבוא: "כנס פנימה, וסגור את הדלת. במסדרון השני ימינה, מתחת לשולחן יש שני סלי כביסה. אסוף אותם ואנא המתן לי בלובי", הורה קול נשי קריר אך צלול. לא הצלחתי להבחין במבטא של ממש, אבל ניכר שחיתוך הדיבור הוא לא של ישראל של שנות האלפיים. מלאתי אחר ההנחיות ונכנסתי פנימה, פניתי ימינה במסדרון, ואכן היו שם שני סלי כביסה גדולים למדי, איתם חזרתי למבואה.

עתה, משמשימתי הושלמה, נתפניתי להביט קצת מסביב. החדר היה כמעט ריק. מולי עמדה ספת-בד ועץ שנראתה עתיקה למדי, ולידה, בצמוד לקיר, שולחן-צד. על השולחן היו פזורים מספר מגזינים. ניגשתי ודפדפתי בהם. רובם ככולם היו מגזינים של ציוד לחיפוש ושאיבת נפט. בחורים אמריקאיים עם קסדות וציוד הנדסי כבד ברקע התנוססו על השערים. בתחתית הערימה היו שני גליונות נוספים, אשר נראו לא ממש קשורים לכל השאר – ובניגוד לשאר, גם הראו סימני קריאה. הראשון עסק בחבלים וסוגי קשרים – וקהל היעד שלו היה בעלי יאכטות, תארתי לעצמי. השני היה הבטאון השנתי של האגודה האמריקאית לאילוף כלבים, וגור קוקר-ספניאל מתוק הביט בי בעיניו הגדולות משערו. ובעודי מנסה להזכר אם ראיתי מלונה, או אולי שמעתי נביחות בדרכי פנימה; נפתחה אחת הדלתות, ואל תוך החדר נכנסה גברת שוורצגולד.

"אני רואה שאתה מרגיש כמו בבית", היא ציינה וחייכה. שמטתי את המגזין לשולחן, אולי קצת יותר מהר ממה שהייתי רוצה, והרמתי את שני הסלים. "אני מצטער, לא התכוונתי לחטט", עניתי. "יש עוד כביסה שצריך לאסוף?". "רק עוד פריט אחד", היא השיבה ופסעה לעברי. היא לבשה חליפה כהה וחצאית מיני, מה שגרם לה להראות מבוגרת מגילה האמיתי, אותו עמדתי כשנות השלושים המוקדמות, אך יחד עם זאת שיווה לה מראה מושך ובלתי-מושג. התאפקתי בקושי מלנעוץ מבטים ברגליה החשופות והחטובות. עקביה נקשו קלות ברצפת האבן, אך ההד הוחזר מהתקרה הגבוהה והמקושתת ושיווה לצליל אפקט דרמתי.

"רק עוד פריט אחד ... " היא חזרה ואמרה כשהיא ניצבת ממש למולי, "רק חבל ששתי הידיים שלך תפוסות". ידה נשלחה אז על מתחת לחצאית, וכמעט מבלי להתכופף, בעודה מכופפת אחורנית ברך אחת בכל פעם, היא הורידה את תחתוניה, "כנראה שתצטרך לשאת את זה במקום אחר ... ". אצבעות ידה הימנית נחו על שפתי ובתנועה רכה אך עיקשת היא הסיטה את הלסת התחתונה כלפי מטה, ובידה השמאלית החלה תוחבת אל תוך פי את תחתוניה, שהיו רטובים קלות, והדיפו ריח חריף ועסיסי שהלם באפי. ולאחר שסיימה, הגיפה את פי חזרה, והתכופפה ממרום עקביה ונשקה לי על לחיי ולחשה, "רוץ מהר, חומד, שלא תאחר ללקוח הבא", וכמעט הדפה אותי, ההמום והמשותק, אך מחזיק בגבורה את שני הסלים, אל מחוץ לדלת.

TBC

אני נישא לאנשהו, גופי קל כפי שלא היה מעולם. האמנם אני מרחף?
לא, סביבי צמיגות מסוימת, ומעלי: האור. אני מרים ראשי ומזהה את השמש – תצורתה המעוותת כמו מתעופפת על פני המים; מתנודדת ונשברת, ומתאחדת שוב. הנוזל עוטף את גופי, אך אני מרגיש ברטיבות רק בקושי. נשימותי נשימות קצובות ורגועות – המים נשאבים אל תוכי, ונפלטים החוצה, אך אין בי כל תחושת מחנק.
ובעצם איני נישא כי אם מתקדם, חותר בתנועות ארוכות ובטוחות. מטרתי שוכנת היכנשהו בחשכת המעמקים, אך מה היא? הנה התשובה: מבליחה לה בין השוניות, קצוות שיער אדמדמה. אני מגביר את קצב השחיה, סובב סביב השונית, אך אין דבר בנמצא – להקת דגי טונה ענקיים חוצה את דרכי, ואני ממהר לצלול תחתיה; מבטי ממשיך בסריקתו, ואי-שם במרחק, נלכדת בו תנועת יד ביישנית; אצבעות מרפרפרות ... כתף חשופה ... וזו מובילה אחריה מחלפות זהובות כסהר. אני ממשיך להתקדם, אך כבר נזהר מעט יותר. בתולות הים הרי ידועות הן בפחדנותן, וכל תנועה לא זהירה עלולה להניסן. אני חומק אל תוך חורשה של אצות ירקרקות, וממשיך בתנועת ההקפה. אמנם השחיה כנגד הזרם קשה יותר, אך אינני יכול להרשות לריח גופי להקדים אותי. אני כבר קרוב ממש, וכעת נגלית לעיני גם השניה, האדמונית. היא אלוהית – תנועותיה קלות והמים כמו נפתחים בפניה, שדיה קטנים וזקורים, ידיה דקיקות, הקשקשים על זנבה המוצק כמו קורנים ומפזרים במים את אדמומיות שערה. והן מסתחררות להן במים, משתובבות בלא לשים ליבן אלי.
אינני יכול כבר להתאפק, אבל ריקודן הקסום כובש אותי, הן נוגעות-לא-נוגעות האחת בשניה, ספק מלטפות ספק מגרות, אני משתהה שם מסנוור מיופיין, מתמימותן. מחשבות הזימה בראשי מציפות ומשתקות אותי. אך אבוי! כיוון הזרימה משתנה, ואני מבין זאת רק כאשר הבעת השמחה על פני קורבנותי מתחלפת בבעתה, והן מזנקות במנוסה. אני הודף עצמי קדימה בתנועה אדירה, זה עכשיו או לא לעולם לא. האדרנלין מציף את גופי וליבי פועם בפולסים הולכים ומתגברים. הנה, עוד תנועה או שניים – אני מושיט את ידי לאחוז את זרועה אך זו מחליקה מלפיתתי. זרם מים פתאומי הודף אותי מעט והן חומקות ממני שוב! הן מתפצלות, והאדמונית פונה לנוס אל תוך בקע בקרקעית הים.
הפחד העביר אותה על דעתה אני חושב לעצמי, ומחייך. אני דולק בעקבותיה, אך כבר אינני ממהר כל-כך: היא לכודה!.. אנחנו מעמיקים עוד ועוד. תנועותיה האציליות נהיות תזיזיתיות משהו, ואני כבר ממש קרוב, אני יכול להושיט ידי ולאחוז בה, גופה רועד והיא מנסה להדחק על בין הסלעים אך אין שם הצלה. אני לופט אותה סביב מותניה ותחושת עונג אדירה שוטפת את גופי כשהיא מתנוענעת באחיזתי, נואשת להחלץ, ואיברי מגיב גם הוא ומתחיל להתנפח.
לפתע משהו רוחש שם. ממש מתחתינו, המים מבעבעים ומתערבלים – קול שריקה נשמע וסילון דיו שחור ומריר עוטף אותנו. אני מתחיל להשתנק, משהו חלק ושמנוני זוחל במעלה רגלי. ועוד אחד, ואחריו שלישי – ועוד אני משווע לחמצן, הרביעי נכרך ונסגר סביב זכרותי, מכווץ ומועך אותה – והכאב מפתיע ובלתי נסבל. אני נלחם בזרועות הנכרכות סביבי והבתולה חומקת לה – נאבק להשתחרר מאחיזת האיתנים, אך אין לי כל סיכוי. אני נגרר אל תוך המעמקים, אל האפילה הנצחית והכאב המשתק ... מטה, מטה, מטה ... אני פוקח את עיני בפראות ומזנק ממיטתי. עוברות מספר שניות בהן איני מבין כלל מה מתרחש. ידי נשלחות אז אל חלציי, אל מקור הכאב שהעיר אותי, ואני נזכר. חגורת הצניעות עשתה את עבודתה נאמנה; אני רץ לשרותים ומתיז על עצמי מים קפואים בניסיון להקטין את הזקפה. אחרי דקות ארוכות, הכאב מתחיל לחלוף – אני שוטף מפני את הזיעה הקרה ומתיישב אל המחשב. השעה ארבע ושלושים לפנות בוקר והלילה כבר לא אצליח לישון עוד. אני מקיש בדפדפן את הכתובת, וגולל מטה את רשימת השמות. היא שם!.. אולי מחר אזכה לשחרור. אני לוחץ על המעטפה ומתחיל להקליד...