הדרך מתארכת לה . חוסר הוודאות והאונים גורמים חכל דקה להימשך כמו שעה. בהתחלה עוד מנסה לנחש לאיזה כיוון נוסעים אך די מהר אני מבינה שאין לי מושג היכן אנחנו. בחוץ הרוח מתגברת ועוד מעט הגשם ישטוף את הארץ אבל בתוכי כבר הסערה התחילה.
הוא עוצר את הרכב ומשחרר אותי מהכיסא ומושך אותי החוצה. הרוח הקרה מכה בי. הוא פותח את הרוכסן ומוריד ממני באחת את השמלה שממילא לא הגנה הרבה. רוח קרה מכה בכל הגוף. הפיטמות מזדקרות ומתקשות. זה כואב.
כיסוי העיניים מוסר ממני ובטיפות האור האחרונות אני רואה שאנחנו בקצה חורשה במקום לא ידוע.
הוא לא מבזבז זמן. כדי "לחסוך" לי את ההליכה הלא הנוחה על העקבים המפלצתיים האלה על דרך העפר הוא מוריד אותי על ארבע. קולר ננעל על צווארי וו מעוקל מוחדר לישבני ונקשר בחבל אל הקולר שלא יזוז. שני מצבטים מוצמדים לפיטמות ובתוספת הקור הכאב היא חד, מפלח ומיידי. הוא מצביע לי על ביתן שנמצא כ 100-150 מטר משם. הוא אומר לי להתחיח ללכת על ארבע לכיוון הביתן בזמן שהוא נכנס לאוטו ונוסע מאחורי כשאורת המכונית מכוונים עלי. די מהר אני מבינה שההדרך הזאת לא קלה. בעיקר כואבת. הכאב בפיטמות נהיה בלתי נסבל אך השילוב עם כאבי הברכייים והידיים מוציאים ממני קולות בכי אבל הוא מאחורי באוטו החם לא יכול לשמוע. רק אחרי דקות ארוכות אני מגיעה לרחבה לפני המבנה בכוחותי האחרונים ובדמעות.
