סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מחשבות, חויות ושאר ירקות.

לפני 4 שנים. 12 בינואר 2020 בשעה 23:43

כולנו ראינו סרט, או סדרה, או קראנו ספר כזה, 

הגיבור או הגיבורה מבינים שסופם קרב והם מחליטים למות מוות טוב, 

אינני מדבר כמובן על מותם של אלה שמחליטים שחייהם אינם ראויים למחייה, 

אני מדבר על אלה שיודעים שחייהם הסתיימו, ומחליטים לקבוע את אופן מותם כאקט אחרון של שליטה.

תלמה ולואיז קופצות מעבר לאופק במכונית הפתוחה,  או אפילו פני צלקת בעודו מרסס את מרצחיו בענן של אבק שריפה וקוקאין. 

קיקרו, אשר על פי הסיפורים קיבל את מותו בשלווה מידי עושי דברו של אויבו הגדול מרקוס אנטוניוס. 

יש בזה אצילות, זה בהחלט לא ייחודי לבני אדם, פילים מתרחקים מהלהקה לקראת מותם.

 

אז מדוע כותב אני על נושאים קודרים שכאלה? 

יש להם חשיבות גם למערכות יחסים, היפנים מציינים בימים לפני קרב שזהו ״יום טוב למות בו״.

קשרים, בדסמיים, וניליים ואפלטונים, צריכים להסתיים עם חשיבה על כך, על התזמון ועל האופן לעשות אותם.

כל ארחי פרחי יכול להיכנס לקשר, אך נדרש אדם חכם כדי לצאת ממנו באופן שליו.

כמו מוות גם לקשר שנגמר נלווה עצב, החמצה, אך אין בכך לומר שהוא מאורע שלילי ותו לא. 

נפגשתי לא מזמן עם מישהי שהייתה ״שלי״ לתקופת מה לפני תקופת מה, אני לא יכול לתאר לכם את ההקלה שנלווית לידיעה שאפשר לשוחח איתה. 

במיוחד בעולמנו שלנו, בו לרובנו אין עודף של חברים עימם ניתן לדבר על הפן הזה בחיינו, אקסיות עימן אני יכול לדבר הינן משאב רב ערך. 

לסיים קשר באופן טוב זה חשוב, חשוב יותר מהאופן בו נכנסים אליו, זה לא בא באופן טבעי או ״זורם״ זה דורש מחשבה ומאמץ, אך ההשקעה הזו זעומה לעומת התשואה שהיא מניבה.  

 

 

לפני 4 שנים. 14 בספטמבר 2019 בשעה 16:38

.The quality of mercy is not strained
It droppeth as the gentle rain from heaven
:Upon the place beneath. It is twice blest
.It blesseth him that gives and him that takes
'Tis mightiest in the mightiest; it becomes
.The thronèd monarch better than his crown
,His scepter shows the force of temporal power
The attribute to awe and majesty
;Wherein doth sit the dread and fear of kings
.But mercy is above this sceptered sway
;It is enthronèd in the hearts of kings
;It is an attribute to God Himself
And earthly power doth then show likest God's
,When mercy seasons justice. Therefore, Jew
Though justice be thy plea, consider this
:That in the course of justice none of us
,Should see salvation. We do pray for mercy
And that same prayer doth teach us all to render
The deeds of mercy. I have spoke thus much
,To mitigate the justice of thy plea
Which, if thou follow, this strict court of Venice
.Must needs give sentence 'gainst the merchant there

.Portia, in William Shakespeare, The Merchant of Venice, Act 4, Scene 1

 

https://www.youtube.com/watch?v=wmmBT_4dmI0

לפני 4 שנים. 4 ביוני 2019 בשעה 8:14

תמיד הייתה לי משיכה לטרגדיה, לא משיכה לה עצמה אלא משיכה למחקר שלה.

במוחי תמיד שכנה מחשבה יהירה, נאיבית ומגלומנית שאולי יום יבוא ומעשה פעוט שלי ימנע אחת. 

תמיד סברתי שהטרגדיות הגדולות ביותר הן המיתות או המצוקות חסרות הטעם.

אני מבין את הסיבות להרבה טרגדיות, לרוב זה נובע ממאבקי כוח, מהרוע הטמון במין האנושי או מדרכי פעולתו של היקום.

אבל הטרגדיות האמיתיות, אלה שגורמות לי להתמלא בהבנה עצובה בדבר חוסר הגיונו של העולם בו אני חי הן משוללות הטעם.

זה יכול להיות הטרגדיה של מותם של מיליוני אנשים לאורך ההיסטוריה בגלל דתם, כאתאיסט, המחשבה של להרוג אדם כי הוא מאמין באל ספציפי כלשהו שהינו שונה מהאל שלך נראית לי מגוכחת. אני מבין כמובן חלק עצום מזה היו מאבקי כוח ומשאבים שהוסוו תחת מטרה אלוהית כלשהי אך מה עם אלה שלא? 

זה יכול להיות מותו חסר הטעם של אדם דגול בגלל הבורות של סביבתו, למשל מותו בשנת 1954 של אלן טיורינג, אבי המחשב המודרני, טיורינג התאבד לאחר שארצו, בריטניה, דנה אותו לסירוס כימי בשל היותו הומוסקסואל. פרט לטרגדיה הטמונה בכך יש נדבך נוסף לסיפור, אלן טיורינג הוא המוח מאחורי פיצוחה של האניגמה, הוא בעיני ובעיני רבים, האדם הבודד שתרם הכי הרבה לניצחונה של בריטניה ובנות בריתה במלחה״ע השניה. הוא נבגד על ידי מדינה כפוית טובה. 

העובדה שההמיספירה הצפונית של העולם זורקת מדי יום יותר אוכל ממה שנדרש כדי שההמיספירה הדרומית לא תגווע ברעב. 

אך לא כל הסיפורים הללו הינם מיתות, חלקם הינם נסיבות המוות, כמו מותו מאיידס של פרדי מרקיורי, מותו היה בלתי נמנע בזמנים ההם, אך העובדה שאחד מגדולי האמנים של זמנו היה צריך להסתיר את נטייתו המינית ואת מחלתו עקב דעותיו הקדומות של העולם של זמנו עד שהוא היה על ערש דווי אינה ממלאת אותי באופטימיות לגבי המין האנושי. 

אך ישנן גם סיפורים שממלאים אותי בתקווה, האנשים שמנעו טרגדיות כאלה:

במהלך משבר הטילים בקובה קצין סובייטי בשם סטניסלב פטרוב סירב לאשר שיגור טיל  גרעיני בגלל חוסר הבנה של מפקד הצוללת בה הוא שירת לפעולות הצי האמריקאי. 

נורמן בורלוג, ביולוג שמציא זן של חיטה ננסית שעד היום ההערכות טוענות מנע רעב עצום שהיה הורג מאות מיליונים באפריקה ואסיה. 

בשנת 1987 התיישבה דיאנה, הנסיכה מווילס על מיטתו של חולה איידס ונגעה בו, אך ורק מגע, אך זה כל מה שהיה דרוש כדי להתחיל לשבור את הסטיגמה שחולי איידס מדביקים במגע מקרי. 

אלו המחוות הללו, אלה שמגלמות את הצד הטוב של האנושות שממלאות אותי בתקווה. 

זהו ללא ספק הפוסט הכבד שכתבתי בחיי וככל הנראה הפורום השגוי לפרסמו בו, אך לעת עתה אסתפק בכך.


 

 

לפני 4 שנים. 19 במאי 2019 בשעה 18:01


בחיי אהבתי נשים רבות, על אהבתי הראשונה פירטתי פה בעבר. אך מאז הצטרפו אליה שורות של נשים, שהמכנה המשותף שלהן היה היותן דמיוניות. למעשה אומר שלא התאהבתי בנשים, אלא התאהבתי ברעיון של קיומן בעולם. 
התאהבתי באודרי הפבורן בעודה שרה moon river על מרפסת דירתה ב''ארוחת בוקר בטיפאני". התאהבתי בבחורה בשמלה הצהובה עליה שר דוויד גילמור. אפילו התאהבתי בדמותה של ביאטריסיה של דנטה בעודה מנחה את אהוב ילדותה דרך מבוכי הגיהנום*. 
ציורים, סרטים, ספרים ושירים, הם ביטאו כה יפה את הנשים המזויפות, האידיאליות וחסרות הנשמה. שהתבגרתי, התחלתי להכירן,את הנשים האמיתיות, אלא שעיניהן הצוחקות ביטאו את רגשותיהן ולא את טיב צבעיו של האומן או יכולתו לנסחן.  רגע של מגע מרפרף מצד אישה אליה חשתי קשר היה משמעותי עשרות מונים מצפיה חוזרת בחן הלא אפשרי של אודרי הפבורן, או בהאזנה לקולה של היילי ריינהרט שרה את קריפ.


אני מודה לכן, הנשים הללו, האמיתיות, ששוחחו, עניינו, סקרנו, נגעו והיוו מקור אינסופי להנאה, אושר וחוכמה עבורי לאורך השנים. באופן מסוים אני סבור שאנשים בונים את עצמם מסביבתם ומהאנשים שנוגעים בהם, עבורי אין לי ספק שהאדם, הגבר, והשולט שאני מורכב בין השאר מהן, מהנשים שהעניקו לי אמון, שליטה ולעיתים אהבה. אלו שהטמיעו בי את זכרונן, את מגען. 

 

https://www.youtube.com/watch?v=m3lF2qEA2cw

*לשם הבהרה ביוליה של שייקספיר לא התאהבתי, מעולם לא אהבתי את הרעיון שדמותן של נשים, במיוחד אצל שייקספיר, נכתבות שקיומן תלוי בגבר בו הן מאוהבות.

לפני 5 שנים. 1 במרץ 2019 בשעה 12:37

אין למעשה מקום מקום מתאים מזה לכתוב שורות אלה.

אני יושב פה, בבר שבו הכל התחיל עבורי, בעיר הקרה, הקצת פחות זרה. באותו מושב, עם אותו נוף, רק שהפעם, על הבר לא יושבת אף אחת. 

היא התחילה את הכל, אני חושב שזה ראוי לכתוב שורות אלה פה, כאשר אני חש שהשלב שנכנסתי אליו אז, בבר הזה, לפני יותר משמונה שנים הסתיים, נפתחה דלת חדשה. 

אני לא בטוח למה הפסקתי, אבל הפסקתי, לפני חודש או חודשיים, אולי זה היה הלקח ממערכת היחסים האחרונה שלי, אולי זה היה משהו עמוק יותר. אבל אני הבנתי.

הבנתי שאני אולי מיציתי, או שמא אומר, הבנתי את חוסר התוחלת של קשרים מחוסרי עתיד.

אני מחפש משהו שונה, רציני, עמוק. אני מחפש (ככל הנראה לראשונה) מישהי שאני יכול להיות איתה, לא להיות בחברתה גרידא או לבלות עימה כמה ערבים מענגים אלא להיות איתה, לחיות עימה. 

האם היא פה בבר? פה באתר? פה באמסטרדם? האם היא בארץ או בכלל קיימת? אין לי מושג, אבל אחפש ונראה. 

מכל קשרי החכמתי, הרומנטיים; הבדסמיים; החבריים; הוירטואליים והאפילו האדברסרים, אז תודה לכם. 

לפני 5 שנים. 9 בפברואר 2019 בשעה 22:12

זאת הייתה השאלה הראשונה שלה, הלוואי וזאת הייתה שאלה אחרת, חכמה יותר, מעניינת יותר, עם הנחת בסיס מורכבת יותר. התשובה היחידה לשאלה הזאת היא לא, כי אין כולם, אני לא כמו שאר השולטים, או שאר הגברים, או שאר בני האדם, או שאר היונקים.

זה מתסכל, כמעט מעציב לחשוב שבהעדר ברירה, האנשים באתר (ובעולם) נאלצים להכליל, אנו נאלצים לחשוש מאדם גדול ומלוכלך שמתקרב אלינו בסמטה אפילה באזור מפוקפק, אנו מניחים שהבלונדינית המאופרת בכבדות שמתלבשת כמו ברבי היא טיפשה, אנחנו מניחים שהזר הוא מפחיד ומסוכן, שהמוכר והזהה הוא תמים ובטוח. אנחנו טועים בהכל.

השאלה שהייתי רוצה שהיא תשאל, ושישאלו אותי, היא הגוונים של השאלה ״מי אתה?״ כי מי אתה זה כללי מדי, אבל יש לכך נגזרות, ״מה מעניין אותך?״, ״מה אתה אוהב לעשות?״ וכו׳. 

אין צורך להמנע מלשייך אנשים לקבוצות, זה הטבע האנושי, אל תתיימרו להתעלם מהמראה של אנשים, ממגדרם או מנסיבות חייהם, אך אל תניחו שהדברים הללו קובעים את זהותם. 

 

לפני 5 שנים. 8 בדצמבר 2018 בשעה 10:17

המיתולוגיה היוונית שזורה בעונשים הגרועים ביותר שניתן לדמיין:

סיזיפוס נידון לדחוף סלע במעלה הר ושהוא יגיע לפסגתו הסלע יפול,

פרומתאוס נידון להיאכל על ידי נשרים על כך שהוא הביא לאדם את האש,

טנטלוס נידון לרעוב ולצמוא בגן מלא בעצי פרי ומעיינות,

אך אין נוראי מעונשה של אקו.

אקו הייתה נימפה שהגנה על זאוס באחת מ״עלילותיו״ (שם קוד למעשי הבגידה, אונס וחטיפה אליהם הוא נטה מעת לעת) מחרונה של אשתו הרה. 

הרה הענישה אותה בכך שהיא קללה אותה לחזור על הדברים האחרונים שנאמרו לה. 

אני חש כאילו רח הקללה שורה על חלק מבני ובנות דורי, אנו מוצפים בכל כל הרבה מידע שבמקום לסננו לפי איכות ובסיס אנו פשוט יורקים בחזרה את מה שנאמר לנו לאחרונה. אני מציין זאת מאחר ואני נתקל בזה בכלוב, אנשים משני צידיו של השוט שמספרים לי בלהט רב על מה משמעות השליטה/התמסרות/קילור/עונג/כאב של כולם. 

לרוב הם חוזרים זה על דבריו של זו, נידונו להדהד את דברי ההבל שלהם לנצח. 

האמת היא הרבה יותר פשוטה: בשליטה, ובקשרים בלבד, תעשה מה שבריא, עוזר ונעים לבת זוגתך ולך, בסדר הזה (נכתב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים). 

אם נחזור לאקו, אקו פגשה עלם חמודות, אך היא לא יכלה לשוחח עימו, הוא קרא לה והיא חזרה על קריאתו, הוא כצפוי היה מבולבל מהתנהגותה ודחה אותה מעליו. 

ופה אנחנו מגיעים לחלק השני של הסיפור, הסיבה שבגלל חיברתי שני נושאים לשיחה על מיתולוגיה יוונית.

העלם, נקרא נרקיסוס, בגלל הדרך המזלזלת בה הוא נהג באקו דנה אותו נמסיס, אלת הנקמה להתאהב בעצמו.  יום אחד הוא ראה את בבואתו במי נחל והתאהב בפני הגבר שניבטו אליו מהמים. הוא כה התאהב שהוא לא אכל או שתה עד שהוא גווע למוות מצמא.  במקום מותו צמח פרח הנרקיס. ועל  שמו ניתן השם לנרקסיזם. 

 

מוסר ההשכל מעונשה של אקו: דעתם ועמדתם של אחרים היא בדיוק זו, דעתם ועמדתם, תפתחו את שלכם לאורם אך אל תעתיקו אותה ללא שיקול דעת. 

מוסר ההשכל מעונשו של נרקיסוס: שאתם מסתכלים במראה, אם אתם אוהבים את מה שאתם רואים יותר מכל, תעריכו את חייכם מחדש. 

 

 

לפני 5 שנים. 3 בנובמבר 2018 בשעה 20:24

פעמים רבות אני נשאל בחיי, מה הכי טוב?

בין אם זאת המסעדה האהובה עלי, הספר האהוב עלי, הבמאי האהוב עלי או האדם שאני חושב שהוא האיקס הכי טוב. 

התשובה היא שמעטים הם הדברים בעולם, במיוחד אלה ששווים עשיה, שנמדדים בסולם אמפירי, 

לרוב אין הטוב ביותר, יש את המתאים, את המתחשק, את מה שהולם, לזמן, למקום, למצב רוח, לתחושה.

ישנם כמה וכמה שירים שאפיינו תקופות כאלה ואחרות בחיי, מז׳אנרים כמו רוק, פופ, קלאסי, היפ הופ, ג׳אז וסטנדרט, 

אך שהייתי בן 9 קיבלתי דיסקמן (של סוני כמובן) ודיסק בודד, שהתחיל את האוסף שלי (זה שזרקתי רק לפני כמה שנים).

השיר הראשון בו היה ״Someone to Watch Over Me״ של פרנק סינטרה.

למי שלא מכיר מדובר בשיר שנמנה על הסטנדרטס, מה שאומר שישנם מאות ואלפים ביצועים לשיר, אבל עבורי, הביצוע ה״מקורי״, למרות שהוא לא המקורי, הוא של פרנק סינטרה. 

השיר נעשה טוב יותר, הוא נעשה על ידי גאונים מוזיקליים כמו גרשווין, איימי וויינהאוס, אלה פיצ׳זרלד.

הוא בוצע בביצועים אינסטרומנטליים, אופרתיים, כבלדה ופופ, אך עבורי הוא תמיד יהיה השיר ההוא של סינטרה. 

כך זה כל דבר אחר בחיים, לדרך בה הולכים בחיים אין ציון, אך יש לה פסקול. 

תקשיבו ותהנו. 

https://www.youtube.com/watch?v=mlgWm7Yly-I

לפני 5 שנים. 23 בספטמבר 2018 בשעה 17:35

מוגש כהודעה לטובת ציבור הנשלטים והנשלטות ואזהרה לשולטות ולשולטים.

נכתב בלשון זכר אך מתייחס לזכרים, נקבות ושאר ירקות. 

מכירים את השולטים האלה שרוצים ל״הכיר לכם את התחום״? לא לשוחח, לא להיות אחת מיני רבות של דעות ונקודות מבט אלא להיות הצינור מידע היחיד שלכן לתחום? 

תחששו מהם, הם, אלה שכועסים שאתם מדברים עם אחרים, שאתם קוראים בלוגים, סיפורים וכו, 

אלה שלא אוהבים שאתן מדברות עם האקסיות שלהן או שאתן משוחחות עליהם עם אחרים. 

לכל אלה יש סוד אפל וילדותי: אין להם מושג מה הם עושים וזה גורם להם לבעיית ביטחון עצמי קשה. 

ישנה הקבלה שאני מאוד אוהב לעשות, שולט צריך להתנהג כמו ממשלה.

בישראל נחקק חוק חופש המידע, כך צריך לפעות השולט, כאדם שהחוק חל עליו. כמו בחוק, אם השולט שלכן שומר על מסתוריות, משקר, או מסרב לענות על שאלה, תשאלו למה, הוא חייב לכם נימוק לסירוב, כמו בחוק, יש הרבה סייגים לחוק שמאפשרים הסתרה של מידע, פרטיות, בטחון וכו. אך נקודת המוצא תמיד צריכה להיות שלצד הנשלט יש זכות לדעת את המניעים, שיקולים והמעשים שנעשים לשם השליטה בו.

אנו חיים בעולם בו מידע זול, זמין ורחב יריעה, תשתמשו בכך, תקראו, תצפו, תשוחחו ותשאלו. 

אם השולט שלכם רוצה אותכם בורים זה בגלל שהוא חושש שידע יבהיר לכם שהוא אינו כשיר או ראוי לשלוט בכם. 

 

פוסט זה נכתב בעקבות שיחה, שיחה בה שמעתי את הסיפור על הטיפוס הזה של שולטים בפעם המאה. 

לפני 5 שנים. 9 באוגוסט 2018 בשעה 5:56

לפני שמונה שנים פגשתי אותה, 

בפאב ישן בעיר ישנה, עם תעלות וסנדלי עץ. זה התחיל מסטוץ, למחרת, לאחר שישבנו על ארוחת בוקר עשינו הסכם, מאחר ואנחנו כנראה לא ניפגש שוב אז אפשר לנסות לממש זה לזו את הפנטזיות. 

התברר שהן היו דומות (ובכן למעשה הן היו הפוכות, אבל הולמות זאת לזאת). אז הלכנו לאורך התעלות, הגענו לחנות אפלולית מלאה בחפצים זרים, מעניינים וכואבים. יצאנו משם עם שלוש שקיות דיסקרטיות וננעלנו בחדרי ליומיים בהם השתמשנו בכל אחת מהרכישות שלנו. כך זה התחיל, ה״קשר״ שלנו.

כל כמה חודשים, בעיר אחרת ביבשת הישנה או בארץ, נפגשנו, פיתחנו זו את זה. 

חיי השתנו בגלל הימים הללו, בגלל החוויות הללו, הן הסיבה שאני פה. 

הרבה פעמים אני שומע את סיפורי הכניסה של אנשים לבדס״מ, מעולם לא שמעתי סיפור טוב כמו שלי, אני רק חושב על מזלי הרב, מזלי שפניתי לבחורה שישבה בבר באמסטרדם וקראה מחזה של שייקספיר  (מהומה רבה על לא מהומה) על כוס בירה. 

על סוף הקשר כבר כתבתי בעבר: https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=87283&postid=716211