מחשבות, חויות ושאר ירקות.

לרוב אני נמנע מלהעלות לבלוג שלי מוזיקה ללא קונטקסט אבל סטיבן סונדהיים נפטר לאחרונה ונזכרתי בשיר הזה. 

אז בעצם יש לזה קונטקסט, תהנו. 

ש לי יחסים מורכבים עם ערים, גרתי בהן כל חיי. הייתי בהרבה ערים, חייתי במקצתן, בארץ ובחו''ל, מטרופולין עירוני יחבק אותי ברעש והמולה בה אני יכול להיטמע על פי הרוב. 

אז אני הולך בה, באחת הערים הללו, עיר שאירחה אותי באופן אינטימי בעבר, עיר בה התקבלו חלק מההחלטות הקשות שעשיתי בחיי. אני שומר לה ייעוד זה, זאת היא העיר בה מוחי נקי וראשי צלול.

בעת שיטוטי אני רואה את הפינות המוכרות: את הסככה בה חלקתי רגע אינטימי באמצע ליל ינואר לפני שנים שהתגוננתי מהגשם בחברת אחת מהנשים שחלקו איתי את הפן המורכב יותר של חיי; הקפה בו החלטתי על תחילת לימודי האקדמיים (שנפל חלל לקורונה); המסעדה בה מוגש המרק שהביא לי נחמה לפני שנים (הוא עוד ממלא את תפקידו נאמנה). ערים לימדו אותי על האנושות יותר מכל ספר, מלחמה או הליכה מהורהרת ביער. 

מסביב לעולם זרועות קומץ הערים להן קראתי בית בשלבים שונים של חיי, חלקן אירחו אותי שנים, חלקן חודשים וחלקן שבועות.

אלה שהיוו את ביתי תמיד היו ערים במלוא המובן של המילה, הן היו קוסמופוליטיות, פתוחות, הן כללו את מלוא המגוון של המין האנושי על מוצאיו, נטיותיו, מאכליו ומצביו הנפשיים. 

ועתה שבתי לתל אביב, העיר לה קראתי בית רוב חיי, העיר שבה מפלטי, ביתי ובה התעצבתי. 

נתן אלתרמן אמר עליה פעם: 'יש יפות ממנה אך אין יפות כמוה", הוא צדק.

*אין לראות באף מילת שבח שנכתבה בפוסט כלפי ערים כמתייחסת לפתח תקווה.

ביוליסס כתב ג׳יימס ג׳ויס את המשפט שעורר את כתיבתו של פוסט זה: 

״History is a nightmare from which I am trying to awake" 

ובעברית: ״ההיסטוריה הינה סיוט ממנו אני מנסה להתעורר״

עלינו, כחברה, מוטלת החובה ללמוד ממהיסטוריה ולא לחזור שוב ושוב לאותו סיוט, 

לא לחזור לימים של רוע, של עבדות, פיאודליזם, של רצח עם, משטרים גזעניים, של מלכים שמשחקים בחיי עמם כמו חיילים על לוח שח. 

כמו בכל דבר, מין הכלל ניתן להסיק לפרט, וכך אנו מובלים לבדסמ.

אתם קוראים בדפיו של אתר זה אינספור סיפורי אימה, חלקם הינם זימתם של אנשים יצירתיים ותו לא, אך חלקם הינם אזהרות, 

סיפורים על אדונים שבגדו באמון שניתן בהם, גברות שהתעלמו מטובת בני ובנות חסותן. 

ישנם סיפורים על מרושעים שניסו (והצליחו לעיתים) להכאיב, לפגוע ולאנוס. 

ישנם אף סיפורים שנראים על פניהם פעוטים, על לחץ נפשי, מניפולציות ומילים פוגעניות. 

עליכם ועליכן מוטלת החובה ללמוד מסיפורים אלו ולא לתת להיסטוריה לחזור על עצמה, לא על ההיסטוריה של שוהי הכלוב ולא על ההיסטוריה שלכם, 

תעזבו לאנחות את אלה שבגדו באמונותיכם, הם אולי ישתנו אך אולי לא.  

תלמדו מטעויות של אחרים ואל תתנו לטעויות שנעשו לחזור על עצמן בחייכם. 

שוב ושוב אני מוצא את עצמי כותב נבואות שחורות ואזהרות מופרזות בבלוג זה, 

אני בהחלט לא אביו של איש בכלוב ואין לי אחריות ביולוגית לשלומכם, אך, אני מעוניין שמקום זה (ככל שהאתר הינו מקום בכלל) יהיה נעים יותר לשהייה, 

אחת הדרכים לעשות זאת היא למנוע חלק פעוט מהטרגדיות שיקרו לשוהיו. 

על כן תסלחו לי על חפירותי ועל תקליטי השבור, אני כותב זאת בכוונה טובה. 

*אגב, יוליסס זה ספר ארוך, משמים וכתוב היטב, אבל אני מעולם לא פגשתי אדם שהצליח לסיים אותו בניסיון אחד. 

אגו ובורות זה שילוב מסוכן, 

זה נכון ביתר שאת לגבי בדס״מ (כמו שזה נכון לגבי רפואה, הנדסה וכו׳) בגלל גובה הסיכונים הנלווים לו. 

לשולטים, אי ידיעה של תחום או פרקטיקה בבדס׳׳מ אינה דבר שיש להתבייש בו, ונאסר עלינו להסתיר את זה. 

הנשלטים שנותנים בכם את אמונם סומכים עליכם שתנקטו בזהירות עם שלום הגופני והנפשי, אל תעיזו להפר אמון זה בשם האגו או הכבוד המדומה שלכם שלא נותן לכם לומר את המשפט הכי חכם שאדם יכול לומר: ״אני לא יודע״.

אם אתם לא יודעים את הקשירה, השימוש במכשיר, הפרקטיקה, הפטיש וכו׳, תלמדו, תחקרו, ושאתם מרגישים שאתם יודעים את כל מה שאתם צריכים לדעת כדי להתנסות בזהירות תציגו את זה לראשונה בסשן, תוודעו שהנשלט יודע שזאת הפעם הראשונה, שאתם לא מציגים ביטחון עצמי מופרז.

תשאלו אותם אם נוח להם לחוות את זה מאדם שאינו מנוסה בזה. 

אין שולט יותר מסוכן משולט שלא יודע מה שהוא לא יודע פרט לשולט שמודע לבורותו אך אינו אומר זאת כדי להגן על האגו השברירי שלו. 

תסמכו על הנשלטים שלכם שידעו להחליט על הסיכונים שהם לוקחים. אתם רשאים לפעול רק במסגרת מחויבתכם לשלומם,

הסתרת בורות היא פגיעה באמונם זה. 

תהנו ותשחקו בטוח (ועם ידע שילווה את זה). 

*נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות, מיועד לשני המינים ולמה שבינהם

אחת מהטרגדיות הגדולות של הקורונה היא הפגיעה האנושה באינטימיות. 

עירום אינו בלבד מושא לתאוותנו וגורם זול לחרמנותנו, עירום הוא הביטוי הפיסי הטהור ביותר לאינטימיות,

עירום הוא חשיפה, פגיעות, אמון, אישה שמתערטלת בפניך,

לא כאקט של מחאה, כחלק מרחצה או (בפינות העולם שבהן זה חוקי) כחלק מעסקה,

היא חושפת את עצמה, לא את גופה בלבד גרידא, 

אין בדברי להתייחס לסקס או אפילו לסשנים וכו׳, 

אני מתכוון לעירום, פשוט, ליבתי. 

החשיבות של עירום היא כמו כל דבר אחר, נובעת מהעדרו או מנדירותו, 

מה שמעניק לעירום את יוקרתו הינם הבגדים, ומנהגנו ללבשם בכל עת, פרט לרגעים האינטימיים ביותר שלנו. 

בכך עירום משמש להגדרת מצב, כמו שבתחנות רדיו יש שלט ״on air"',שמגדיר את המצב, עירום מגדירו כמצב אינטימי, כזה שיש לנצור ולהעריך. 

אני מתגעגע לאינטימיות הזו, זו שהמצב הנוכחי מנסה לשדוד מאיתנו.

אנו פגיעים מתמיד והאירוניה היא שהפגיעות ה״רעה״ שלנו מונעת מאיתנו לעסוק בפגיעות ״טובה״. 

אז פעם הבאה שאישה מתפשטת בפניכם, תעריכו את זה, היא נותנת בכם אמון, היא מעבירה לכם מסר חשוב ועתיק יומין. 

תרוויחו את זה ואל תשברו את אמונה. 

נכתב מטעמי נוחות בלשון זכר ועל נקבות אך בהחלט רלוונטים לכל המינים. 

בבדס״מ, ולמעשה בחיים, יש תמיד לשקול את התמונה המלאה. 

אנחנו נוטים להגביל את החשיפה שלנו לפן מסוים של דבר, ואז נופלת המחיצה ואנו מגלים שלא ראינו את הקרחון העצום שהסתתר מתחת לפני המים. 

קחו למשל את הקליפ למטה, השיר מצוין, אך הקליפ הוא יצירת מופת, הן טכנית (שלושה קאטים שהוסוו ללא קו תפר בתנועות מצלמה), הקליפ תמיד בתנועה, דינאמי, המצלמה לא מפסיקה לזוז לרגע וגם לא הרקדניות. 

השיר מתאים לאווירה, תאורה ממוקדת והחן האינסופי של הרקדניות. 

ככה זה החיים, כאשר אתה רואה רק את האישה באדום אתה מפספס את הסוכן סמית׳ (מעניין מי יבין את הרפרנס), 

אנו מבודדים את מה שקל לנו לעכל, או את מה שאנחנו רוצים לראות, הן במקומות ובמצבים ,אך החמור ביותר, אנו מבודדים את הרע או הטוב באנשים. 

אנו מספרים לעצמנו שהן משקרות והוא בחיים לא יתנהג ככה, ושהיא נוראית כי היא דחתה אותנו ושאנחנו התנהגנו מושלם כל הזמן. 

אנו מתעלמים מהפגמים או מהיתרונות באחרים או אפילו גרוע יותר, בנו. 

כלל אצבע טוב הוא שתבינו שאנשים לרוב מסתירים את הרוב, בין אם מתוך כוונה להסתיר והן משיקולי יעילות (אם מישהו יטרח לספר הכל על עצמו יעברו כמה שנים עד שהוא יסיים). באתר זה יכול להיות בעל תוצאה זניחה, אדם שבזבזתם זמן על שיחה איתו, בחורה שדחיתם על הסף בגלל פרט שחשבתם שהוא חשוב. 

אך כאשר הוא משמעותי, זה יכול להיות הרה אסון, מוניטין אלים שהתעלמתם ממנו, אהבת חייכם שתחלוף על פניכם כי פסלתם אותה על שבריר ממנה שנחשף במהירות. 

אז תמיד תחפשו את הקווים של המסיכה, שם היא תתחיל להתפורר ושם תתגלה לכם האמת, שם יחשפו אנשים, בין אם תגלו מתחת לפני האבן ניצוץ של זהב או אכזבה אפרורית, תמיד תחתרו לדעת אך באותה העת אל תניחו שאתם יודעים הכל, הטרגדיה היא שאין כזה דבר החלטה מושכלת, אתם לעולם לא תדעו הכל על מישהו, אך אם תתאמצו, אם תחשבו על זה, תדעו מספיק. 

היופי הוא הגילוי, הקילוף של השכבות של הבצל העצום שהוא אנשים. 

אז.....כמובטח הנה הקליפ:

יש פרק ב״בית הלבן״ שבו יו יו מה מנגן את הסוויטה הראשונה של ברך בג׳י מייג׳ור. 

אני ראיתי את הפרק וחשבתי על הסשן שעתיד לבוא כמה ימים אחרי. 

ההשראה נחתה עלי והחלטתי שכל פעם שפעולה נעשית כאשר היא במצב פסיבי אני אשים מוזיקה קלאסית.

התחלתי בסוויטה, שהקצב שלי הואץ עברתי לסימפוניית הצעצועים של מוצרט (היא צחקה שזה התחיל) ואז לכמה יצירות יותר כבדות. 

אני מנסה להיזכר ואני לא יכול, אני זוכר איפה הייתי בעולם (בודפשט), אני זוכר מה אכלתי באותו יום (אפילו הבאתי לסשן מקרונים משז דודו ליד הבזליקה של אישטוון), אני זוכר את הקשר שעשיתי, הסימנים של החגורה על ירכיה המעוצבים, אני זוכר את הבר שבו פגשתי אותה (בר הקוקטיילים מהטובים בעולם - ההמינגווי) יומיים קודם, אבל אני לא זוכר אותה, לא את פניה ולא את שמה. 

אולי אני מדחיק, אולי אני אזכור שוב בקרוב אך האמת היא שמעולם לא התחרטתי על משהו שעשיתי בחברת נשים כמו שהתחרטתי על משהו ששכחתי מחברת נשים. 

כי ברגעים הללו, אני תמיד שוכח לזכור, אני זוכר את הכל, את הגבולות, את המסקנות וההסקות שעשיתי כדי להתאים את הסשן לדינמיקה. 

אני זוכר תמיד להקפיד על כללי בטיחות, את ההעדפות שלה ואת מאות ההערות הקטנות שצפונות בראשי. 

אבל אני תמיד שוכח לזכור. 

אז הקשבתי ליו יו מה, חשבתי אולי זה יזכיר לי אותה, וכל מה שזה הזכיר לי זה את הפרק ב״בית הלבן״. 

זהו, היום אני עשור בעולם הזה, עשור מאז הפעם הראשונה שידי נגעה באישה בידיעה שהיא נתונה לשליטתי. 

(למעוניינים הנה הסיפור על היום ההוא), 

אני למדתי המון בעשור הזה, למדתי בעיקר מה לא לעשות, למדתי מכל הנשלטות שלי, מכל אלו שפגשתי, 

למדתי מהרבה מאוד אנשים פה איך להתנהג ולצערי למדתי גם איך לא להתנהג מהרבה משוהי האתר. 

הייתי מאושר בגלל בדסמ, 

חייכתי, צחקתי, חקרתי, למדתי את חוויותיהן של הנשים שהכרתי, 

נהנתי מהנאתן, נהנתי ממחשבתן, נהניתי מכאבן.

חברתן עינגה אותי והן מעולם לא חדלו לעניין אותי ולמלא את עולמי בפליאה. 

אני לא בורח מהעולם הזה בגל חסרונותיו, אך אולי אוכל לתרום את הפני או שניים לשפרו.

שמעתי את הסיפורים קורעי הלב של הנכנסים לשערי הבדס״מ, 

מאורת הזאבים (והזאבות) אליה נופלים האנשים בתחילת הדרך מדכאת אותי, חוסר היכולת של הקהילה להעניק לאנשים (ובעיקר לנשים) את תחושת האמון הנדרשת כדי לחוות פה חוויות טובות. 

מדי פעם אני רואה בצ׳אט את החדר שלומן פותחת, היא קוראת לו ״מקום בטוח״ ואני תוהה, האם זה אפשרי? 

האם יש אדם בכלוב שיכול להרגיש בטוח? 

בעשור האחרון למדתי המון מיומנויות בסיסיות של בדס״מ:

היכולת לחוש את מצבה של הנשלטת שלי, 

ההרגשה של איזה תחושות להשית מתי, 

לדעת מתי להפסיק ומתי להתחיל, 

למדתי דברים טכניים, להשתמש בכאב ובכלים שגורמים לו, 

לקשור, לפרום, לרתק, לאחוז. 

כל אלו הם המיומנויות הראויות שעלינו תמיד לשאוף לדעת ולשפר. 

אך שהתחלתי לעסוק בבדסמ על אדמת ישראל נאלצתי לשקול שיקולים שלא נדרשתי להם ששמרתי את הבדסמ לארצות זרות.

למדתי להסתיר את זהותי, להגן על עקבותי, להיזהר מאנשים שמתחזים, להיזהר ממעקבים, ניסיונות סחיטה, אנשים לא יציבים נפשית, 

רמאים, מטרידנים ולמדתי להגן על אלו שחסו תחת חסותי מעדר הזאבים (לא תמיד בהצלחה למרבה אכזבתי). 

למדתי להיות פרנואיד, למדתי לא להאמין לפריטים בסיסיים שעליהם מבססים אנשים את הפרסונה שהם מציגים פה. 

אני מקווה שאני טועה, אני מקווה שנחתתי על מדגם לא מייצג והיה לי מזל רע, אני מקווה שיש רק אחת כמו ההיא שניסתה חודשים להרוס את חיי,

אני מקווה שיש רק אחד כמו ההוא שפירק את הידידה שלי מכות עד שעזרתי לה למלא דוח משטרתי, אני מקווה שאין עוד כמו ההוא שסימם שולטת פה במהלך סשן. אני מקווה בכל מאודי שהיה לי מזל רע לפגוש את תחתית החבית ואת האנשים שחוו את הגרועים שבקהילה, אך אני חושש שפגשתי את הממוצע. 

תשמרו על עצמכם, תשמרו עם עצמכן, אל תתנו לעצמכם להיבלע באמונה כתית בשולט/ת שלכם, 

הם לא השמש והכוכבים והם לא תמיד מושלמים. 

תמיד תשקלו מחדש האם הקשר שאתם בו עושה אתכם מאושרים. 

אל תתבודדו, אל תנהלו את חייכם דרך אדם בודד ששולט בכם. 

תשמרו על חברים, על קשרים, על משפה ועל אנשים שאתם יכולים לסמוך עליהם,

אל תרשו לעצמכם להיות מוגדרים על פי חייו של אחר. 

תתייעצו, עם שולט/ת אחר/ת, עם נשלט/ת אחר/ת, עם מטפל, עם בן משפחה, תמיד תקשיבו לפרספקטיבה אחרת שעולות הספקות. 

שם היא עומדת, העיר לה אני קראתי ''הסוהרסנית של ערי ישראל" מכיוון, שבדומה ליצורים מהארי פוטר, היא שואבת את השמחה והתקווה מאלה הבאים בשעריה.

בדומה למסע של אחוות הטבעת למורדור, גם אני באתי במטרה לזרוק משהו, זוהי עובדה מצערת אך מעת לעת על מבוגרים לבוא למקומות נוראיים לשם סידורים. 

ביקורי הזה אף היה גרוע מהקודמים, שכן, בניגוד לקודמים, שם ליוויתי לבדיקה רפואית או משהו בסגנון הפעם נדרשתי להיכנס לעומק היישוב, מעבר להרי החושך ולתהומות הלבה המבעבעת. 

למזלי ביקורי היה קצר, ומקלחת מהירה הורידה ממני את צחנת הדיכאון הפושה שם. לסיכום, פתח תקווה, המקום שבו הדברים היפים של החיים הולכים למות בייסורים. 

מקווה שלעולם לא אדרש לשוב לפה. 

אלברט איינשטיין כבר לימד אותנו על כך שבעולם, הכל יחסי, וזה נכון לאלה מאיתנו שיזכו לראות יחסיות זו בממדים אסטרופיזיקולוגים (אני 90% משוכנע שזו המילה) ולאלה מאיתנו שיזכו לראות זאת בזעיר אנפין, כאשר הם רואים את הנמלה מרימה את הגרגיר הגדול ממנה פי כמה. 

ימים אלה מביאים אותי (ואני מקווה גם אחרים) לחשוב על הפרספקטיבה בה עלינו להרהר במצב המוזר והסוריאליסטי בו נמצא המין האנושי בימים אלה (ומסתבר שגם נמרים, שמשום מה נדבקים בקורונה). בעת כתיבת שורות אלה ישנם כמיליון וחצי חולים מאובחנים בCOVID-19, שמונים ותשע אלף מיתות ושליש מיליון אנשים שהבריאו, מספר זה מכניס פרספקטיבה, במיוחד בליבנו, אלה שגדלו וחיו רוב חייהם במדינה בה מספר כזה ייצג חמישית מהאוכלוסייה. לאור כך אני אישית שמתי לי כמטרה, בין השעמום, שיחות הוידאו והקריאה האובססיבית של חדשות, מאמרים וכו׳, לחשוב על זה כעל מכונית, בה עלינו לשקול הן את תזוזת המכונית והן את הצורך בלהדק את הבורג הבודד על הגלגל (אל תשכחו תמיד להדק את כל הברגים באופן הדרגתי כדי שהגלגל כולו יהודק ישר). 

לכן אני מוצא את עצמי בימים אלה חושב הרבה על מה העולם איבד, הרוויח ושינה בעקבות קטסטרופות בסדר גודל כזה, אני מקווה שהעולם ישכיל לנצל את המשבר להפקת שוני חיובי בעולם. ממשברים גדולים יצאו מפעלי ענק לטובת האנושות ותושבי המדינות השונות, שארה״ב הקימה את מערך הביטוח הלאומי בעקבות המשבר של 29׳, אירופה הקימה את האיחוד האירופי (בשנות החמישים אז זה נקרא קהילת הפחם ופלדה האירופית) בעקבות מלחמת העולם השנייה ויפן הפכה למדינה שוחרת שלום ופציפיסטית עקבות ההרס שנותר בה לאחר המלחמה.

אז אני מציע שאלה מבינכם שמעוניינים לשפר משהו, בין אם זה את עצמכם, את קשריכם עם משפחותיכם ובין אם זה הבית, העיר, המדינה, האזור או העולם שבו אתם חיים, תחשבו על המשבר כנקודת קפיצה וכקטליסט. וגם באבל, בעוד העולם מעכל את הממדים הבלתי נתפסים של סבל שווירוס זה משית על רוב מדינות העולם, עלינו לחשוב גם על האנשים שנפגעו בצורה עמוקה מהמשבר הזה. 

אם אתם יכולים, תשארו בבית, תהיו נחמדים זה לזה (במיוחד למי שאתם גרים איתו) תרימו טלפון לסבא וסבתא ואל תהיו מניאקים. 

וזה שיר של ג׳ון פריין, שמת מהווירוס לפני כמה ימים