מחשבות, חויות ושאר ירקות.

לפני שמונה שנים פגשתי אותה, 

בפאב ישן בעיר ישנה, עם תעלות וסנדלי עץ. זה התחיל מסטוץ, למחרת, לאחר שישבנו על ארוחת בוקר עשינו הסכם, מאחר ואנחנו כנראה לא ניפגש שוב אז אפשר לנסות לממש זה לזו את הפנטזיות. 

התברר שהן היו דומות (ובכן למעשה הן היו הפוכות, אבל הולמות זאת לזאת). אז הלכנו לאורך התעלות, הגענו לחנות אפלולית מלאה בחפצים זרים, מעניינים וכואבים. יצאנו משם עם שלוש שקיות דיסקרטיות וננעלנו בחדרי ליומיים בהם השתמשנו בכל אחת מהרכישות שלנו. כך זה התחיל, ה״קשר״ שלנו.

כל כמה חודשים, בעיר אחרת ביבשת הישנה או בארץ, נפגשנו, פיתחנו זו את זה. 

חיי השתנו בגלל הימים הללו, בגלל החוויות הללו, הן הסיבה שאני פה. 

הרבה פעמים אני שומע את סיפורי הכניסה של אנשים לבדס״מ, מעולם לא שמעתי סיפור טוב כמו שלי, אני רק חושב על מזלי הרב, מזלי שפניתי לבחורה שישבה בבר באמסטרדם וקראה מחזה של שייקספיר  (מהומה רבה על לא מהומה) על כוס בירה. 

על סוף הקשר כבר כתבתי בעבר: https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=87283&postid=716211

סבא שלי, שלח לי לינק, ליתר דיוק, הוא שלח לי את הלינק הזה: 

אני מניח שבדרכו הוא מאחל לי את זה, בעיניו זאת הדרך בה מתגלגלים חייהם של גברים. אבל לא הוא ולא רוב האנשים בחיי יכולים לדמיין את המורכבות של הפעולה הזאת במסגרת החיים שבחרתי לעצמי. אני חוכך ידי לגבי השאלה הזאת כבר עשור. איך זה יראה? הבית שלי? בת זוגתי? 

החוויות, הניסיון, האנשים, המחקר ואינספור השיחות שעשיתי בעשור האחרון בין השאר נועדו כדי לעזור לי למצוא את התשובה לשאלה הזאת, אין לי את התשובה אך אני מוכן לענות עליה. איך מנהלים מסגרת עם מזוכיסטית? מעולם לא היה לי קושי לאהוב נשים שהכאבתי או שלטתי בהן, זה קשור לעובדה שאני לא רואה שליטה כמעמד, אני רואה את זה כהיררכיה, הנשלטות שלי, הן אינן יצורים נחותים או פחותות ערך. רובן המכריע היו מדהימות, מורכבות, מעניינות, כיפיות וחכמות השאלה היא איך משלבים את זה עם אורח חיי, התובעני, הכאוטי ובעתיד הקרוב לפחות, הלא קל. 

אין לי מושג איך, אבל אני אתנחם בעובדה שלכל קשר מתאימים דינמיקה, חלקן עובדות וחלקן לא, אבל הניסיון שווה את הכשלון.  

״אתה אוהב נשים עם צללים בנשמה״

זאת מה שידידתי מזה שנים אמרה לי.

היא צודקת.

זה היה המבט, 

היא, מישהי עימה נפגשתי כמה פעמים לפני כמה שנים נראתה שונה, חדורת מטרה. פגשתי אותה ואת בן זוגה בדרך הביתה, מסתבר שלפני שבועיים היא עברה לשכונה שלי. נפגשנו, התחבקנו, הוצגתי בפני הבחור ואז שוחחנו, על מעברה לתל אביב, על המלצות שלי ועזרה שהיא זקוקה ועל קולנוע ועל הא ודא. ואז סיימנו חצי שעה של שיחת חולין ברחוב בה בן זוגה אמר כמה מילים ותו לא. חיבקתי אותה לשלום, לחצתי את ידו וכהרגלי הישרתי מבט לעיניו בעת הלחיצה, עיניו ירדו לרצפה. שהתרחקתי מהם, שלחתי לה הודעה: "אני רואה שאת עכשיו שולטת, מזל טוב". תוך שניה קיבלתי הודעת תשובה: "איך ידעת?".

אינני מאמין בתפיסות מיושנות ובינאריות על מקומם הטבעי של נשים וגברים או על מאצ'ואיזם וכו, אך כל אדם, ללא קשר למעמדו או מגדרו צריך להסתכל לאנשים בעיניים. 

אני חושב שעל שולטים ושולטות יש לחץ להיות הסטריאוטיפ, בין אם זה בגלל מקורות המידע של חברי הקהילה, רובם מבוססים על פרוזה, סרטים ופורנו למיניהם, כולם נצמדים בכבדות לסטריאוטיפים. הציפיות שזה מעלה מחברי הקהילה (אני מניח שמשני הצדדים אך לי כשולט נוח יותר לדבר על הצד שלי) יוצרות מערכות יחסים מעוותות, שכן שני הצדדים מציגים את מה שהצד השני היה רוצה לראות לדעתם בעוד יכול להיות שההתנהגות הטבעית שלהם מתאימה יותר לבן או בת זוגם. מהר מאוד אני הבנתי שאני צריך מקור מידע אחר, אז התחלתי לשוחח, עם כולם, נשלטות, נשלטים, שולטות, שולטים ומתחלפים. וכך יצרתי לעצמי עולם של תוכן אמיתי, מעניין ומגוון. 

לאחרונה, בתקופת הרווקות בה אני נמצא אני נפגש עם אנשים, חלקם מהאתר וחלקם לא, חלקם מעניינים יותר וחלקם פחות אך הם כולם מוסיפים לתפיסה שלי של הנישה שלי בעולם המוזר הזה.

אני חושב ששליטה צריכה לקדם צבירת ידע, על טעות אפשר לסלוח אך לא על בורות רשלנית, כאשר נשלטת מעניקה לי את האמון עליה ועל גופה אסור לי להיות שאננן, כמו כל דבר אחר אין לפעול מבורות אלא רק לאחר הבנה שלה, של ההעדפות שלה, גבולות ומי היא. אז לא משנה מי אתם או מה אתם אוהבים או מחפשים, תפגשו אחת עם השני, תשוחחו, תלמדו. 

אני שומע את גרגורי פורטר ונזכר ברכבת ההיא, הנסיעה מפראג לברלין הייתה הרגל האחרונה במסע שלקח אותי למעמקיה של מרכז אירופה. בתחנה חיכתה לי היא, זו שעד לסוף הנסיעה הזאת הייתה האחת שחמקה מאחיזתי בגלל נסיבות חיינו. סיכמנו מראש, בסוף הנסיעה היא תחזור לעיר מגוריה בגרמניה, אני אסע לברלין ונסיים את הקשר המוזר שקשרנו בינינו בשבע שנים האחרונות. היא ואני חלקנו את ההתחלה של חיינו הבדסמים. שהיינו צעירים (יותר) ונרגשים, בעיר אחרת, עם גשרים אחרים וארכיטקטורה אחרת. הנסיעה התחילה אחרי הצהריים, ישבנו בתא פרטי, לומדים וזוכרים את המגע זה של זו, יודעים שככל הנראה לא נרגיש אחת את השני שוב. הקשר לא היה רציף, ניתן לומר שהיה מדובר בסדרה של עשרות סטוצים ולא קשר אך הוא לימד אותי הרבה על שליטה, על מי אני ומי אני רוצה להיות במסגרתה. לא תכננו את זה אך לא יכולנו להתאפק מסשן אחרון, בשירותי נכים המרווחים היא לחשה לי באוזן "תכאיב לי". למזלנו הרכבת הייתה יחסית ריקה אז לא הוטרדנו. ואז, חזרנו לתא, היא שמה את האוזנייה הימנית, אני את השמאלית ועד שהרכבת האטה ונעצרה בהופטבנהוף בברלין שמענו את האלבום האחרון שהורדתי, של  גרגורי פורטר וזה השיר שאני הכי אוהב מהאלבום. 

I saw my life branching out before me like the green fig tree in the story. From the tip of every branch, like a fat purple fig, a wonderful future beckoned and winked. One fig was a husband and a happy home and children, and another fig was a famous poet and another fig was a brilliant professor, and another fig was Ee Gee, the amazing editor, and another fig was Europe and Africa and South America, and another fig was Constantin and Socrates and Attila and a pack of other lovers with queer names and offbeat professions, and another fig was an Olympic lady crew champion, and beyond and above these figs were many more figs I couldn't quite make out. I saw myself sitting in the crotch of this fig tree, starving to death, just because I couldn't make up my mind which of the figs I would choose. I wanted each and every one of them, but choosing one meant losing all the rest, and, as I sat there, unable to decide, the figs began to wrinkle and go black, and, one by one, they plopped to the ground at my feet.    Sylvia Plath, The Bell Jar

לעיתים נדירות מילותיהם של אחרים מתארות אותי, אך היום, בעודי תוהה על חיי נזכרתי בשיר הזה והבנתי כמה הוא מתאים למקום בו אני נמצא בחיי.

חייי כאדם שנהנה ונוהג לטייל מעת לעת הינם ברובם טובים מאוד, אני רואה עולם, פוגש אנשים מעניינים, רואה אומנות ואדריכלות מיוחדת ואוכל ושותה את דרכי דרך תרבויות העולם. 

אך אתמול שוב עומתתי עם המציאות הבלתי מתפשרת של תיירים - האנשים שהינם ואינם תוך שבריר שניה. 

הכרי בטיולי אלפי אנשים (חלקן אף היו נשים), אך לטיול, כמו לכל דבר טוב, יש סוף, ולעיתים לוח הזמנים שלו לא תואם את רצונותי. אתמול שוב הכרתי ״פוטנציאל״ לא התאהבתי או משהו דרמטי שכזה אך הכרתי מישהי מעניינת מישהי שלו היא ואני לא היינו צריכים לחזור לארצות מוצאנו היינו נפגשים שוב.

וכך היא נוספה לרשימה מנטלית שלי, רשימה של חיים מקבילים שצללי מנהלים על ידי מיצוי הפוטנציאל של מאות מפגשים שאני זנחתי עקב המציאות של חיי.

איזה מין חוויות שונות ומשונות הייתי חווה לו הייתי נווד אמיתי, לו חייתי בעולם בו יכולתי אתמול, בעת שישבנו זה מול זו לומר לה: ״שווה לבקר בארץ הפלונית ממנה הגעת? לו אבוא לשם תרצי להיפגש שוב?״. אך לי יש לימודים וחיים בישראל ועל כן נידונו דרכינו להיפרד.

הייתי בן 13, זה היה בציריך המושלגת.

כבר נתלו קישוטים לחג המולד הקרב או שמא נותרו הקישוטים מהחג שעבר זה מכבר (התאריך אינו זכור לי),

ונכנסנו לאחוזה הזאת שנהפכה למוזאון, ושם היא הייתה, ילדה ג׳ינג׳ית, אפופה באור.

ראיתיה ונאלמתי דום, הייתי מוקף בפאר היצירה בסביב לעולם ואני ראיתי רק אותה. 

את איירין.

לעיתים ישנה אפלה בעולם הזה. לעיתים ישנה אפלה באתר הזה ולעיתים היא מאיימת לכלותי.

אך עבורי איירין מייצגת את הטוהר, את הטוב, ועל אף שאנו חוטאים לעיתים בסטיות אפלות(אפילו אני).

אני מתנחם בעובדה שבמקביל אני מסוגל להעריך את איירין ואת העובדה שאני חי בעולם שבו חיו וחיים עד היום אמנים כמו פייר אוגוסטוס רנואר, שמשיכות מכחולו תיארו את אהובתי הראשונה.

פעם בחודש היא מגיעה, הפרסונפקציה של מלחמתי רבת השנים עם אבק. מזיזה את כל הרהיטים, מאבקת את המדפים שכורעים תחת מאות ספרי ואת מטבחי המשונה.  

דירתי פצפונת, משמעות הדבר היא שאם המנקה נמצאת בה אני צריך לצאת, עת שבתי לדירה היא שולפת מטבע פרואיני שהיה מתחת לספה (מעולם לא הייתי בפרו) ובורג שחיפשתי שעתיים עד שנואשתי ומצאתי אחר. 

ואז מגיעה השאלה, "אתה רוכב על סוסים?" אני משיב שרכבתי בילדותי, היא ענתה: "כן גם לבת שלי היה שוט כזה שהיא רכבה". מתברר שהיא סידרה והבריקה את תוכן הקייס שמכיל בין השאר מקל הליכה מקונגו, מטריות, מקל מטאטא ספייר ואיך לא, את הקרופ שלי. 

וכך, לראשונה, הוברק השוט שלי עם חומר יעודי לעור. 

נ.ב. היא המליצה לי לקנות קסדה אם אי פעם אחזור לרכב. 

 כל שנותר לי לתהות אם לבתה בת העשרים יש שוט מאותה סיבה כמוני.