וידויים מן המרומים

שנה,

שנה של כאב שורף עצמות

של תחושת האשם שוברת המראות

אז, לפני שנה, עת פרצה הדלקה

ניסינו הכל, 

אך באש מאכלת ושנאה יוקדת 

נחרכנו בשר, דם ודמעות,

נשרף, נשרף הכל

לקול כינורותיך המקנאים

כשהשלכת את המצית

ומילא היה זה רק אנחנו,

בזאת אסתכל מעלה בתוכחה ואשם

אלי, מילא היה זה רק אני

הרשע באדם והעלוב שבהם

אני, ולא ילדה שלא ידעה רוע

עם עיניי מלאך חומות וגדולות

המסתכלות בי

כשהיא מושבת במכונית

זו שלקחה אותה

ממני

ועכשיו,

קירותיי תוחמים חלל

כבר לא בית

כי אני זה לא בית

לא בלעדיכן מלאכיות שלי

אז אם אומר לכם דבר חבריי - אל תאמינו לתעתועיי לב 

ולמשחקי שטן מהנים

אין גן עדן פה

רק נחש

ויש לו מצית

אז, איך הייתה השנה שלכם?

היא פיהקה

פיהוק של יום חמישי בערב ברכבת

מזכירה צעירה מהקריות שנוסעת לעיר הגדולה מדי יום

וקמה שעה קודם כי צריך להתאפר

לשם ליפסטיק

ולהשאר עד מאוחר כי ככה הבוס רוצה

צמוד אליו, צמוד מדי

שם בתל אביב הנוצצת

פיהוק של אלו הנאלצים לשחק במשחק הסיזיפיות של החיים

ולחייך

אז כן, היא פיהקה

עלמה צעירה ויפה

עם איפור וליפסטיק וריח של תקווה

פערה את פיה 

עד שלסתותיה נדמו כעומדות להיפרד מעצמן

צווארה הענוג מתוח וראשה נישא אל על

כששדיה העגולים מבקשים להם פתח

מבעד למחשופה העדין

ואני היושב לידה,

נשאב לי לרגע למקום אחר

וחושב....(ובכן, אתם יודעים על מה אני חושב)

ובתוכי התחושה

שגם אם החיים הם באמת מאבק סיזיפי בין קרונות רכבת

לפעמים באמת יש סיבה טובה לחייך

תודה לך.

בשבועות חרא כאלה 

אני אוהב להיזכר

להאחז באותו רגע 

כשהיינו אני ואת ברכב

מנסים למצוא את הדרך לחדר

ואמרת לי

בוא, תכניס את היד

תראה כמה אני רטובה

כמה אתה מטריף אותי

והרמת מעט את המכנס

בשבילי

וכנסת לי את היד

כי רצית

שאדע

שאדע כמה את רוצה אותי

ושבעוד כמה דקות 

גם אזכה להרגיש את זה

ואני עוצם עיניים 

ומחייך

כי גם עם כל החרא של עכשיו

את הרגע הזה לא תקחו ממני.

כשאני חושב על זה עכשיו

בבוקר של פיכחון ובחילה

אתמול לא באמת היה לי סיכוי מולך.

וזה לא באשמתך כמובן, וזה לא לגנותך.

רק לבושתי שלי.

כי אני חלש.

כי אני רוצה. חושק. עורג. מתאווה.

 ולאחר תקופה של כאב וריקנות

אין חי מלהרגיש את זה שוב - וזה בזכותך. 

וכשהייתי שם על ידך

בדירה הקטנה על הספה

הייתי כנוגע לא נוגע

מרותק אליך

שואף לראותיי כל מה שתתני לי

ורק מתפעם מכמה את פאקינג יפה

וכמה את גורמת לי להרגיש.

אז ולו לרגע

הרגשתי את מה שכולם רוצים-

שאני לא רוצה להיות בשום מקום אחר. 

ושאני יודע. יודע מה אני רוצה.

ואם רק הדברים היו שונים

והמציאות הייתה נעלמת לה

אז היית יכולה להיכנע איתי לעצמנו

נכון שזה מתוק להיכנע?

כי אותה מפלצת ששוכנת בפנים

ואינה יודעת שובע

היא דרך שטווה לו השטן לבני האדם אל העונג

ובה היינו צועדים ביחד

מתנשפים, שורטים,  אדומי בשר ומדושני עונג.

מסופקים. ולו לרגע.

בעולם המזויין הזה זה לא מעט.

אז מאמי

לא באמת היה לי סיכוי. 

לא מולך. לא אתמול.

סליחה.

שמותחים אותם יותר מדי יקירתי

הם נקרעים

ובזעקות כאב וזעם

נתנפץ לנו אל הקרקע הקרה

והכי עצוב הוא

שאין כבר מי שיאסוף את השברים

כמה חבל.

כשנפרדנו,

ידעתי שיכאב לי

שאתגעגע

עם מוח קודח מתסריטים

על מה היה ומה יכול היה להיות

ופנטזיה על סוף אחר

ושלא תבינו אחרת - הכל נכון

אבל מה שלא ידעתי,

ויותר מזה - פתאום קלטתי

שהיית חלק ממש גדול מהיום שלי

במובן הכי פשוט וחומרי של העניין

של הזמן

של המרץ

של המטרות

ותכל'ס, 

מעבר לכאב (הלא מבוטל כלל),

משעמם לי

וחסר לי

ומתחוור לי שאני בלעדיך זה דבר פחות מעניין עבורי

אז בקיצור, אם הגעתם עד כאן

אם לסכם הכל בפיוטיות הראויה לרגע:

נשבר לי הזין.

ואחרי הכל,

העונג, הבכי, הסרטים, הריבים, הליטופים והגמירות

דעי לך יקירתי

שאני לא מצטער על כלום

ולא מצטער עליך.

וגם אחר שנסתיימה השיחה ומעולמי יצאת

דמעות זולגות בכביש החוף ובביתך

והכאב המפלח בידיעה שלא עוד

גם אז -לא הצטערתי לרגע

כי ידעתי שאהבתי. וידעתי שאהבת אותי.

וכן, אני יודע שזה עוד יכאב

באותו יום הארור בו תכנעי לעצמך

וכדי להשביע ייצרך תמצאי אחר (שיעמוד בתור עם יתר האפסים)

בעודי מן הצד מתבונן וחושב

כי זה המנוול לא יודע עד כמה זכה

ולעולם לא יידע להוכיר

את השלמות שהיא את.

גם אז לא אצטער.

כי אתה מבינה מאמוש שלי,

אחרי הכל,

היינו מושלמים וחסרים ביחד

וזה היה יפייפה

וזה היה חי כל כך

ולמרות שהדבר השפוי לעשות

הוא לקלל הייקום על ששיחק בנו כך

אסתכל לשמיים ואמלמל תודה - 

על שהיית חלק מעולמי.

אז, דעי פרעושית שלי

שאני לא מצטער.

כן, גם אחרי הכל.

ואחרי הכל,

העונג, הבכי, הסרטים, הריבים, הליטופים והגמירות

דעי לך יקירתי

שאני לא מצטער על כלום

ולא מצטער עליך.

וגם אחר שנסתיימה השיחה ומעולמי יצאת

דמעות זולגות בכביש החוף ובביתך

והכאב המפלח בידיעה שלא עוד

גם אז -לא הצטערתי לרגע

כי ידעתי שאהבתי. וידעתי שאהבת אותי.

וכן, אני יודע שזה עוד יכאב

באותו יום הארור בו תכנעי לעצמך

וכדי להשביע ייצרך תמצאי אחר (שיעמוד בתור עם יתר האפסים)

בעודי מן הצד מתבונן וחושב

כי זה המנוול לא יודע עד כמה זכה

ולעולם לא יידע להוכיר

את השלמות שהיא את.

גם אז לא אצטער.

כי אתה מבינה מאמוש שלי,

אחרי הכל,

היינו מושלמים וחסרים ביחד

וזה היה יפייפה

וזה היה חי כל כך

ולמרות שהדבר השפוי לעשות

הוא לקלל הייקום על ששיחק בנו כך

אסתכל לשמיים ואמלמל תודה - 

על שהיית חלק מעולמי.

אז, דעי פרעושית שלי

שאני לא מצטער.

כן, גם אחרי הכל.

ניסית,

בהן צדקי שנתתי הכל

כשירקתי דם התגוללתי בעפר

קרעתי את האגו מעלי

רק כדי שיוגש לך

בחיוך של מטורף אחוז דיבוק

הרואה את הזכות בלהיות המטורף שלך

וניסיתי,

וניסיתי שוב ושוב

משדה הקרב מעולם לא נרתעתי

נאחז ונקרע, מדמם לי אל המטרה

כי כשהניצחון הוא את

מחייכים גם בדימום

וניסיתי,

לשנות את עצמי ולהבין

למחוק ולדחות כל דבר מעלי

כי כשהכל לך

והכל למענך

והכל נועד לשעשעך

במיוחד אז, חייכתי

כי האמנתי שתחייכי אלי חזרה

בעולמי זה היה שווה הכל

וניסיתי,

ניסיתי לא לכתוב עכשיו

לשמור הכל בפנים כמו הגבר שאני אמור

הגבר שכשהוא מנסה הוא גם מצליח

ניסיתי, בחיי שכן.

וניכשלתי

ועכשיו אני כבר לא מחייך.

היי שלום אהובתי.

ניסיתי.