לא חשבתי מההתחלה שאני יפה. אני יכולה לומר שהמודעות העצמית שלי התחילה מגיל מאוד צעיר, פשוט בגלל כל מה שעברתי עם הסרטן.
תמיד הייתי שמנמנה. לא הגעתי למשקל יתר קיצוני אי פעם (אני לא חושבת שהגוף שלי יאפשר לי דבר כזה... אבל כן נעים לו להישאר שמנמן), אבל תמיד הייתי שמנמנה. לא תמיד הרגשתי נוח בתוך הגוף שלי, למעשה רוב החיים שלי זה לא היה כך.
היו לי תקופות של השמנה והיו לי תקופות שהייתי בהן רזה יותר (אבל אף פעם לא "רזה מושלמת"), אבל באף אחת מהתקופות לא אהבתי את עצמי. ניסיתי לאהוב, שכנעתי את עצמי שאני אוהבת (כי "רזיתי", למשל...). הייתה לי אפילו את התקופה של לפני 5 שנים, הצלחתי לרדת הרבה במשקל (הייתי טבעונית באותה תקופה וזה גבה ממני מחיר)... הרגשתי ממש פצצה לתקופה ואז הצטרפתי לכלוב (ראונד וואן), והאינטראקציות שהיו לי אז עם אנשים+חרדה+חוסר יכולת לומר לא, גבו ממני את המחיר ועליתי את כל המשקל חזרה, ולא באמת אהבתי את עצמי. אתה לא יכול להחזיק חיצוניות מתוקתקת, כשהפנימיות שלך לא בסדר (לפחות זה כך במקרה שלי).
בשנה האחרונה קרה לי משהו חדש: א'- השמנתי עוד יותר, ושום אסון לא קרה.
ב'- גיליתי שיש המון נשים שהן באותו מצב כמו שלי (דרך קבוצה בפייסבוק) וזה סיפק לי נחמה.
ג'- הבנתי שהביולוגיה שלי מקשה עלי, אין מה לעשות. פשוט לא נועדתי להיות רזה, וזה בסדר (ממש הרפיתי מהרעיון הזה השנה ואני מרגישה כאילו משקל כבד הוסר מכתפי. זה לא סותר את העובדה שאני כן רוצה להיות בכושר). יש מגוון של סיבות שמקשות עלי- העבר הסרטני שלי (כן, מסתבר שזה פקטור), ההפרעה ההורמונלית שלי, הגנים מהצד של אמא שלי וכו'.
למדתי לחיות בשלום עם הגוף שלי. זה לקח לי המון זמן... זה היה תהליך מאוד ארוך, אבל בסוף הגעתי לאיזו השלמה. ומתוך ההשלמה הזאת אני רוצה לשפר את עצמי, כי מגיע לי. מגיע לי להיות גמישה יותר ולא לחרוק, מגיע לי להתחזק, מגיע לי לפתח בתוך עצמי מוטיבציה, ומגיע לי גם לבקש עזרה כשצריך, זה בסדר גם.
יש כמובן את אילוצי החיים, שמקשים קצת על רמות האנרגיה שצריך בשביל לבצע דברים, ולמדתי להשלים גם איתם ולא ללחוץ על עצמי יותר מדי.
אני פועלת היום מתוך הרמוניה עם הגוף שלי... אני מכבדת אותו הרבה יותר... ואני מרגישה יפה, תמיד. גם כשאני סחוטה מעייפות וכן, גם כשאין לי מוטיבציה לעשות כלום. הבסיס הוא חזק, וזה מה שחשוב.
וזהו, בא לי לחייך. יש לי הרגשה שזו תהיה שבת טובה :)
