היא היתה צעירה. אחת היפות שראיתי אי פעם ואלוהים עדי שראיתי. והרבה. אבל את זה עוד לא ידעתי.
זה החל כאן, בכלוב. שבת אחה"צ, הודעה תמימה, די מוכרת. היי מה שלומך? עניתי משהו שכבר איני זוכר. היא אהבה את התגובה. לא שאלה אף שאלה בנאלית. פרצנו בשיחה.
השיח זרם במין איכות יוצאת דופן והיא ריתקה את תשומת ליבי. אינטליגנציה חריפה, שכלית ורגשית, שפה רהוטה ונוגעת, עומקים המשכיחים את העובדה שאיננו מכירים. או אולי מחדדים אותה למקום המאד מרגש הזה במח, השמור לרגעים מיוחדים של התעלות.
היכן את? ביררתי, בתקווה שתאמר שהיא ברחוב ליד, בראשון לציון. אני בניו יורק, חופשה משפחתית, ענתה. הרוח במפרשים שלי שינתה כיוון מצד אחד אך מהצד האחר הבנתי שיש כאן ארוע אחר מאשר השיחות האלה המתחילות בעצלתיים ומסתיימות במקרה המוצלח, תוך שלושה ימים עמוסי אי הבנות.
אני חוזרת בעוד ארבעה ימים, סיפרה לי. הרוח שוב לקחה פיקוד על מפרשי סירת השליטה שלי.
היא סיפרה לי על הצרכים שלה בעולם הזה, הבדסמי, מה גורם לה לפנות אלי. שאלה אם אתאים לה. אני לא יודע, עניתי בכנות. אין לי דרך לגלות את זה מראש. רק בדיעבד. היא הסכימה. היא רצתה מורה דרך, שותף בכיר שידע לחבק אחרי הענישה. בתקווה שהיא תכאב. היא רצתה אמון. הדדי. את זה יכולתי להבטיח בקלות. אין לי תקשורת ללא האמון ההדדי הזה. ואיתה היתה תקשורת, ועוד איזו תקשורת.
עברנו להנגאאוטס. שם השיח כבר זרם, על החיים, על סיפוקים, על כשלונות. שם הבנתי שהיא נמצאת בתפקיד מאד משמעותי במוסד מאד מאד משמעותי בארץ. (לא יכול להוסיף)
הנוכחות המאד משמעותית שלה שם מבקשת לרגעים מסויימים להתחלף בתחושת הפגיעה, השפלה, כאב, שליטה. הבטחתי לה את הרוב. לא את הכל.
היא חזרה לארץ. היא ביקשה לא להחליף תמונות. כעבור ארבעה ימים הבנתי למה. גם כי היתה יפה באופן בלתי נתפס וגם כי ניתן היה לאתר אותה בגוגל די בקלות. היא לא רצתה שהיופי שלה יהווה גורם משפיע על ההחלטות שלי. חכמה, כבר אמרנו.
איך ניפגש, שאלה. שאלתי אותה האם היא בבית ביום ראשון בבוקר. ענתה שכן. לבד? אמרה, כן.
ההנחיות היו פשוטות. בשעה 9:15 היא מסובבת את המפתח בדלת הכניסה. פותחת את הנעילה. (הדלת נשארת סגורה). קומה שניה בבנניין תל אביב בצפון העיר. היא מתפשטת, קושרת לעצמה את העיניים ומוודאה שאינה רואה דבר, יורדת על ארבע עם הגב לדלת, במרחק של כמטר וחצי מהדלת. ומ- 9:16 היא ממתינה כך לבואי. אמרתי לה שלא ברור מתי אגיע, אולי ב 9:17, אולי ב- 11:00.
היא אמרה שתבצע את הדברים במדוייק. לא שאלה מה קורה אם טכנאי הוט, השכן או השרברב מהדירה ליד, ייכנסו. לא שאלה, לא ערערה.
בשעה 9:33 וידאתי שאני בדלת הנכונה, ואני פותח את הדלת. מולי, כמטר וחצי מהדלת, כורעת על ארבע דמות לבנה, חלקה, יפהפיה עד כאב, קשורת עיניים. הגוף שלה נדרך. היא היתה כך, במצב הזה, כ- 18 דקות. לא רציתי להקשות עליה יותר מאשר 18 דקות.
אני נכנס כאמור, היא נעה מעט. לא משחררת הגה. לא יודעת האם זה אכן הטכנאי של הוט או אני, שגם אותי אינה מכירה.
אני לא משחרר הגה, רק הצעדים שלי נשמעים, לכיוון המטבח. הבאתי איתי כמה אביזרים, ביניהם דילדו חמוד מזכוכית, עם כתמים בוטים עליו בצבעים שונים.
הפעלתי את הקומקום כדי לקבל מים חמים. היא שומעת את הקומקום מבעבע, רותח וכבה. שקט משתרר. אני מאתר כוס נקיה, ממלא אותה במים רותחים ומניח פנימה את פיסת הזכוכית החלקה ההופכת לחמה מאד.
מוודא על היד ועל הלחי שלי שהזכוכית חמה אך לא פוגענית בחום שלה. אני מתקרב אליה בשקט. היא זזה באי נוחות. שלום, אמרתי לה. שלום, ענתה. נישקתי אותה על הפה המושלם, והחדרתי לתוכה את הזכוכית החמה. היא גנחה בסיפוק בלתי רגיל וחייכה חיוך מתוק ונוגע. החלה להתנשף. את לא גומרת, הסברתי לה בשקט. בסדר, אמרה.
כך זה נמשך כעשר דקות. היא מתקרבת לאורגזמה ואז עוצרת. שוב ושוב.
העיניים עדיין קשורות. אני מתפשט. בא מולה, תפתחי את הפה, ביקשתי. היא טעמה אותי לראשונה. ניסתה להמשיך אך התנקתי.
באתי אליה מאחור. היא נטפה כמו מפלי הניאגרה בהם ביקרה לפני מספר ימים. מעולם לא עשיתי אנאלי, אמרה. גם היום לא תעשי, עניתי לה. אבל אני אהיה הראשון שלך. כבר אמרו לי את זה, חייכה את החיוך האלוהי שלה. מותר לך לגמור כעת, לחשתי. היא הנהנה וגנחה גניחות מרסקות תוך פחות מדקה.
הורדתי את כיסוי העיניים שלה. אתה יפה, אמרה. למרות שלא הסכמתי איתה, לפעמים נכון לוותר על השליטה :-)...
