1. את הנרי הראשון פגשתי בל"ג בעומר של 1995. הלכתי עם הבנות לראות בכלל את ירון ירקוני, ששיחק בנבחרת הכדור-עף (מכל הספורטאים, זה הענף שמוציא את הגופות הסקסיים ביותר) והיה לו שיער פחם ועיניים גחלים. אבל הם עשו מדורה, איזה 14 בנים, ובינינו חלקם שמחו לראות אותנו, אפילו שהיינו ילדות. הנרי היה נמוך ורך, והיתה לו בלורית דבשית שנפלה לו על המצח. היה לו קול עמוק וחם והדברים שיצאו לו מהפה היו מבריקים. הוא לבש חולצה בשחור לבן של "הדלתות" ואני לבשתי חולצה ורודה ואת המכנסיים עם החורים הענקיים. הוא ליווה אותי הביתה וחצי שנה אחר כך נכנסתי לסלון של חברה והוא ישב שם, מחייך ונראה כאילו הוא ממתין רק לי. "אז מה עשית בחצי שנה האחרונה?" הוא פתח, כאילו רק אתמול שוחחנו.
היה לו חיזור בקצב הטנגו, קדימה ואחורה, והוא המשיך בזה שנים. הדייט שביטלנו כשנחשון וקסמן נרצח. הדייט המשעמם כשהוא לקח אותי לאוניברסיטה להראות לי איפה הוא לומד ופשוט עשה סיבובים בכיכר. הדייט המדהים על חוף הים, כשהתמזמזנו על החוף והגלים שטפו אותנו ולא היה לנו אכפת. שכבנו פעם ראשונה אחרי שהתהפך המילניום, שנים אחרי שהכרנו. זה היה חם ורך וקצר, בדיוק כמוהו, ולא החלפתי מצעים.
הוא הציע לי נישואין לראשונה ב2001, כשאני בכיתי על ההיחו-דה-מיל-פוטס והוא אמר לי "עזבי את כל השטויות שלך, את רוצה חתונה קטנה או גדולה? ההורים של שנינו ירצו גדולה אם נתחתן" ובפעם השניה כשאני הייתי עם גרגמל, והוא הקים את הסטארט-אפ וקנה בית גדול. בואי. בפעם השלישית הוא התקשר ימים ספורים לפני החתונה שלו. שמעי בקול שלו שהוא כבר לא באמת יודע מה הוא מרגיש. זה היה חסר תקווה, במקום מאיפה שאנחנו באים אם היא כבר עברה את המקווה והאורחים מחו"ל כבר כאן - תתחתן.
אני עוד שומעת את הקול שלו אם אני מנסה ותמיד נזכרת בו כשאני מריחה "קול ווטר" של דוידוף. הנרי הראשון. https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=146801&blog_id=9250
2. את הנרי השני פגשתי בלוויה. שמעתי עליו מלא מאחיו הקטן שהיה חברי הטוב, ובעוד שנינו עומדים על קברו בבית העלמין בפתח תקווה הנרי אחז בי פתאום וחיבק אותי ובקול חנוק מדמעות מלמל "את פומיקי, אני יודע. הוא כל כך אהב אותך, כל כך אהב אותך". שכבנו לפני השלושים. אני בכיתי. בבוקר הוא הכין לנו ארוחת בוקר וחזרנו להיות עצמנו שוב. ככה זה המשיך כמה שנים. הייתי נוסעת אליו לבית הקטן והישן, מברכת את הבוקסר החדש או הישן, אף פעם לא עקבתי. היינו מדברים שעות, אף אחד לא היה מצחיק אותי ככה. הוא הבין אותי במעין קבלה צינית כזאת, מאתגרת, והיה מפתיע אותי ביציאות הורסות.
ערב אחד הוא אמר לי "אני חושב שאבנה כאן מרפסת" כבדרך אגב, כמו תכניות של גברים באמצע הלילה. "בסדר" אמרתי לו. בפעם הבאה שביקרתי הבטון כבר היה יצוק. בפעם שאחריה התנוססה פרגולה. הוא היה גבר כזה, אומר ועושה. לא מצטדק ולא מנסה להעמיד פנים לגבי שומדבר, אמיתי ללא רוע. נשים היו נגנבות ממנו. אולי היום הייתי יותר נהנית ממנו, אבל בזמנו חשבתי שהוא זיון נוראי. אבל אהבנו זה את זו, בדרכנו, עד החלום (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=5013&blog_id=9250). כשאמרתי לו שדי וזהו, הוא פתח עוד בקבוק של ויסקי והתכרבלנו. אני טיילתי עם המחשבות לערסלים בן עצי קוקוס והפעם, לקחתי אותו איתי. אף פעם לא דיברנו על זה, על המסע השמאני המוזר שלנו באותו לילה, אבל עד היום אנחנו חברים. מדי פעם הוא מגיח, משאיר מאחוריו את המיליונים של האקזיט והאשה והילדים ומגיע אליי, לצחוק ולבכות ולהזכר.
הוא מרוצה ממני בכל פעם שהוא מגיע. "את יודעת" הוא אמר לי פעם אחרונה, "כשאני מרגיש שאני נבלע בחיים האלה של המערבולת השגרתית, אני חושב עליך. אל תשתני לעולם."
3. הנרי השלישי, המכונה אוקיינוס, היה כל מה שחלמתי עליו אי פעם. כל-מה-שחלמתי. אי פעם. ואני אדם חולמני, ברוך השם. הוא נראה כמו שקיוויתי ודיבר כמו שקיוויתי והיה חכם ממני וטוב ממני ונדיב ממני והוא היה ענק, הגבר הגבוה ביותר שהיה לי, וכשהוא קפץ מחלוני אל הרחוב ונעלם באותו בוקר של לילה ראשון, וכשאני הבנתי מה שעשיתי ושגירשתי אותו ושהייתי טיפשה, בכיתי ובכיתי ובכיתי, עד שהרגשתי עוד יותר טפשה.
הוא היה פורס לי פירות ומאכיל אותי ישר לפה עם האצבעות, והיינו נוסעים לים המלח ומורחים אחד את השני בבוץ. פעם נתקענו עם האוטו בסופה במטע זיתים וכל הלילה שכבנו ובבוקר לא רציתי לדבר. הייתי מבקשת שיספר לי על אלוהים ובעוד הוא מדבר נרדמתי, עד היום אני לא יודעת מה דעתו בנושא. היינו הולכים לראות שקיעות יד ביד, אותה היד שהיה מניח עליי להרגיע כשהייתי מתרגזת. חשבתי שהוא מושלם. הוא כנראה היה כזה. ציפורים ובנות היו מתאבדות אצלו במרפסת. הוא תמיד אמר את כל הדברים הנכונים.
יכולתי להרגיש את עצמי עוזבת אותו, בלילה ההוא כשהבנתי שהוא לא מפחד מהאינטימיות שלי ואיתי. שהוא מוכן להעמיק עוד, להתקדם. הרגשתי כל כך לא ראויה, כל כך רעה לעומתו, ופחדתי על ליבי ועל נפשי ועל חיי, להיות תחת אצבעו המושלמת של גבר מושלם כזה, כי טוב הוא גם נוקשה ולי נפש אנרכית. הנחתי לו לעזוב אותי והתאבלתי עליו שנה. אולי יותר. https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=4840&blog_id=9250
המשכנו לשכב מדי פעם, האחרונה היתה כשנסעתי אליו למושב לשלושה ימים, לקלף מגופי זכרונות של גבר אחר. הוא חיבק אותי ונרדמנו, אבל באמצע הלילה התעורר, ופישק אותי, והצמיד את פניו בשקיקה לדגדגן שלי, עד שהתעוררתי וגמרתי. זה עזר. ראיתי אותו ברחוב באזל בתל אביב לפני כמה שבועות. כל כך שמחתי שהקשבתי לאימא שלי, שאומרת "את אף פעם לא יודעת את מי תפגשי" והתלבשתי יפה כשיצאתי מהבית. הוא ישב על ספסלי האבן וקרא. כמובן. שיתפתי אותו במחשבה על אימא שלי והוא נשף דרך שפתיו ואפו את הצחוק המיוחד לו, ויכולתי לראות בעיניו שהוא עוד לא בטוח לגבי. אמרתי לו שאעבור שם שוב, ולא עברתי.