|
|
|
אדוני,
שוב מבקשת הארכה.
פעם שעברה היא ניתנה לי לחודש.
מבקשת הארכה נוספת אדוני.
האם הרווחתי החודש?
האם מגיע לי?
מבקשת מקומי תחתיך שוב אדוני.
מבקשת את הזכות להחזיר את קולרי לצווארי.
שלך אדוני.
הלוואי ותסכים.
צעצוע על בירכיה.
אני שייכת לך, אדוני.
למגע שלך.
לאדם ולאדון שבך.
שייכת יותר ויותר עם כל סשן. עם כל סימן.
אני לא יודעת ממה אני רטובה כל כך.
האם זה מהזין שלך שחונק לי את הגרון ומוציא ממני דמעות ואורגזמה אימתנית?
האם זה מהמכה שמרטיבה אותי?
מכה אחר מכה נוזלת החוצה. נהרות של הדחקה זורמים ממני והלאה. נוטפים לאיטם. תחת יד אדונך.
כל הצלפה שלך - מתנה.
כמה מתנות זה, אדוני?
כמה כלי משחית חש גופי היום מידך?
והאם אצליח, אי פעם, להשיב לך מן חוב שכזה?
בליל של תחושות.
צריבה.
קור
הצלפה.
חדירה שלך לתוך אחורי, ללא הכנה , ללא אזהרה. כואב לי ואני צורחת וזה כאב נדרש. כאב מיוחל. ועם הכאב באות הדמעות. דמעות שלא הופיעו זמן רב אדוני.
זמן רב מדי.
שחרור נדרש.
פורקן מועקה פנימית שמתגנבת לה, כל פעם מחדש, ככל שעובר הזמן, ונעלמת עתה. כי אתה מוחק אותה בגופך. ביישותך.
ואז החום.
החום הספציפי הזה.
על שדי, על ביטני, על צווארי, עולה במעלה פי, שפתי, לשוני.
אני הולכת לאיבוד בתחושה החמימה.
מרוכזת.
תחושה חדשה ועם זאת מוכרת כל כך.
תחושה של רוגע.
תחושה של בעלות.
תחושה של ניצחון.
מוחי מרוקן. חש מנוחה. וזה רק הכוס שלי שממשיך להוציא ממני נהרות, מגלה לך מה עובר בנפשי. מרמז לך על סמטאות נסתרות בה.
עיני עצומות. אך אני יודעת שאתה מסתכל עלי. בוחן אותי. שומר עלי.
יודעת שתתפוס אותי אם אפול.
ואתה מסיים.
ושוטף את גופי.
ועוטף בשמיכה גדולה ומחבק אותי למרגלותיך.
עיניך רכות.
אתה יודע שקרה לי משהו שם.
שמעת את מיצי הכוס שלי זורמים.
לפעמים אדוני, הגוף, יודע יותר טוב מהראש. הגוף מבין. הגוף שלי ידע היום דברים יותר טוב מראש. הגוף שלי הראה לשינינו את הדרך.
הגוף שלי, שנעתר לך כמו שמועלם לא נעתר לאיש לפניו- לימד את הראש שלי היום דבר אחד או שניים..
תודה רבה, אדוני.
על סשן מטורף.
על לילה טוב שאני יודעת שיהיה לי היום.
על המתנה שאתה.
על הזכות לענוד את קולרך.
ולסיום,
תמיד יש פעם ראשונה.
אבל פעם ראשונה שנשבר עליך כלי משחית זו אבן דרך. בעיקר לסאבית רגישה שכמוני.
אוווח.
כשיוצא לנו רגע יחד,
בבועה שלנו,
כך סתם באמצע היום זה פשוט אווח.
אני כל כך שלך אדוני
הגוף שלי מנגן למנגינה שאתה מלחין
מלודיה של גניחות
של זעקות
של עונג טהור.
רוכנת על בירכיי, אדוני.
גם כשהתחת מורם וצריבת השוט מאדימה בי סימנים בנפשי, ממלאת אותי.
גם שאתה מפלח אותי מאחורה.
חודר בי,
תובע בעלות על כל כולי.
הרעב שלך מורגש ואין בי אלא אושר לתת לו מענה. כשאתה גומר בתוכי.
ואני עדין על בירכי.
על בירכי מולך, אדוני.
על בירכי כי זהו מקומי.
תחתיך.
פעם, ממש מזמן, אמרתי לך שאני הרבה יותר bd ו-ds מאשר sm .
אבל יש בי m. וככל שעובר הזמן הולך וגובר בי הצורך . ואין מנוס מלהודות שחלקו גדול ממה שנראה לי תחילה. הרבה יותר גדול. ורק אתה ראית עד כמה הוא טמון בתוכי. רק אתה ידעת לשחררו.
ותודה לך על ה-s המשלים לו, שאתה נותן לי מתנה.
לסיום,
זוהי הפעם האחרונה שבה הייתי על הרגליים עד שזמנינו בצימר תם.
שמעתי לא פעם מאנשים פה באתר, כי יש הכותבים בבלוג,
בעיקר כשקורה משהו.
או שקשה מאוד.
או שחסר משהו.
שרוצים לפרוק.
שחסרי מנוחה.
אז היום אני מסכימה עם הטענה הזו.
מלאת געגעים.
אליך.
רעבה.
רעב כל כך חזק.
דורסני.
אתה בכל מחשבותי.
מתגעגעת כל כך.
אליך אדוני.
למרגלותיך.
שם. בדיוק שם. במקומי.
יהיה אשר יהיה.
חסרת מנוחה.
לא מוצאת מרגוע.
מועקה מצטברת בגופי.
דרישה אליך.
היום אני כותבת כי אתה חסר לי.
היום אני כותבת כי ממתינה.
כי הדם רותח בעורקי.
כי הלב דופק מהר מתמיד.
כי מרגישה את הדופק בין רגליי.
ומי מעולם הנאור יבין מה זה שסאבית מתגעגעת לאדונה.
כשכלבים הולכים לאיבוד, הם מסוגלים ללכת גם ימים ובסוף חוזרים לבעליהם.
הגורל ריחם עלי. אני לא צריכה לנדוד ימים שלמים. רק לחכות. לתת לזמן לעבור .
לך תסביר לגורל שהכלבה הזו לא יכולה לחכות יותר.
קשה לי היום, אדוני.
הגעגועים גוברים עלי.
צעצוע
ערב של צחוק,
ושל התנסויות חדשות ופריצת גבולות,
ושל אורגזמות מעיפות,
ושל שלל צלילים- גניחות, יללות, תחנונים
תודה שאני סאבית שלך.
זוהי זכות.
תודה שאתה סבלני איתי,
דואג לי,
שומר עלי,
מלמד אותי.
תודה על מקומי תחתיך.
וגם,
תודה על פטמות, כוס, ותחת כואבים אדוני.
תודה
אני רעבה אליך.
עבר זמן רב מדי.
רעבה לקירבה שלך
רעבה לחברה שלך
רעבה לקול שלך
רעבה לנוכחות שלך
רעבה לכל.
מוכנה אליך אדוני.
נגמרה לי הסבלנות :)
רוצה אליך.
מתכוננת.
יפה לי?
שלך!
אני יודעת שייקח זמן עד שתראה את הפוסט הזה.
והוא נועד לחייך אותך.
הוא נועד לעשות לך טוב.
הוא נועד לספר לך שאתה מלווה אותי בכל מה שאני עושה.
תמיד במחשבותי.
תמיד חושבת מה תגיד.
תמיד חושבת מה יכולה לעשות על מנת להיטיב איתך.
מה היית רוצה שאומר.
מה יכבד אותך.
מה יגרום לך להתגאות.
משתדלת.
לעמוד בכל המטלות.
וכי עצם העמידה האם יש בה הישג?
לא חושבת.
כלומר, ברור שיש בה כניעה לרצונות שלך. וביצוע מדוייק הוא דרך להראות לך שאיכפת לי. ועוד איך איכפת לי.
המשמעת שלי, היא דרך להראות לך שאני שלך.
אבל לא לכך כוונתי.
אני שלך לא בגלל או בזכות המשמעת.
ויש לי משמעת.
ברזל.
אני שלך במחשבותי.
אני שלך כי אתה בתוכי.
כי המרחק והזמן, וקושי הטמון בהם, לא מחלישים ולא מורידים, ולא מקלים.
אני שלך כי הכוס שלי רטוב אליך.
כי הגוף כמהה אליך.
כי המחשבות איתך.
תמיד.
בכל.
מתגעגעת.
שלך.
רק גדל.
למה.
לא מצליחה להסביר את התופעה הזו לעצמי.
מדוע אני רוצה עוד ועוד.
משיכה שכזו.
קסם.
התמכרות.
רצון בילתי נדלה שרק הולך ומחמיר.
ואני מתעטפת בו, כמו בשמיכת פוך עבה, וטיפות הגשם שדופקות לי על החלון, אין בהן כדי להקיץ אותי.
אתה הוא שרואה בחלומי.
ואני אבודה בך.
ואני תוהה כמה עמוק זה עוד יגיע.
לכמה יתעצם.
וזה מלחיץ אותי.
וגם מסקרן אותי.
מתגעגעת אליך עד המפגש הבא.
מתגעגעת וסבלנית (בקושי).
מתגעגעת ומצפה.
מכורה.
צעצוע.
אינטימיות היא מצרך נדיר.
אדון וסאבית.
סועד קשוח וחשופית שתוקה.
יותר מכל, היום היה אינטימי, אדוני.
היום היה חם.
היום היה נוגע.
היום היה מעצים.
האם הצלחתי להיות שלך היום באופן שבו היית זקוק לי, איך שהיית צריך אותי? אינני יודעת.
אבל אני יודעת זאת-
אני זונה שלך גם כמתחשק לך רוגע.
עדין אינך יודע, שאני תמיד לטובתך?
צעצוע שלך.
סאבית שלך שתמיד, אבל תמיד, ללא יוצא מהכלל, תירצה בטובתך.
גם אם נקודתית זה בניגוד לאינטרסים האישיים שלה.
האם אינך יודע, אדוני?
שאני מכוונת לרצות אותך?
להנעים לך?
להשקיט את רוחך?
לגרש את המחשבות הרעות?
להציע בריחה למציאות אחרת. שונה. בה אין חובות. שבה אתה חשוב
ומה שאתה צריך ורוצה חשוב. והוא בעדיפות עליונה . במציאות הזו יש רק סאבית שלך שרוצה בטובתך.
אין בי רכושנות אדוני.
אין בי קנאה.
יש בי אהבה. רק אהבה, אדוני. והרצון הבילתי נדלה- לעשות לך טוב, ברוחי, בנפשי השובבה, באכפתיות הכנה שלי בטובתך, ובגופי.
כל אלו שלך הם.
היה לי טוב היום אדוני.
בהרבה מובנים מספק יותר מבדרך כלל.
אני זונה לא רק של כאב אדוני.
אלא גם של אינטימיות.
וגם של קושי מנטלי.
תודה רבה לך על ערב קסום.
שלך
צעצוע.
אף פעם לא שיחקתי משחקים.
לא אוהבת את זה.
כלומר נכון, אני רוצה שתכאיב, מבקשת את מתנת הכאב. לעיתים מתחננת אפילו. אבל, לעולם לא אעשה בכוונה. לעולם לא אחפש ממך עונש. לא אעשה משהו על מנת לקבל עונש.
אתה אומר שזרקתי זין.
אז אם אתה אומר- אז זה ככה.
ואם מגיע לי על זה עונש- אז אענש.
אבל דע,
היו שם מילים שלך שהענישו הרבה יותר מהעונש שלא יכולתי לשאת.
היה שם עונש כפול.
המילים שלך. האכזבה שלך ממני.
ואז האי ההצלחה שלי.
אני חושבת שאם יש כזה דבר שבירה מנטלית- אז אני הגעתי עליה היום.
מתחננת שתדע אדוני,
לא זרקתי זין
בשום שלב
חשוב לי להיות שלך ועד כה מיליתי באדיקות כל משימה, משוגעת ככל שתהיה. קשה ככל שתהיה.
מקומי תחתיך חשוב לי מדי.
אז עוד שניה אני אצליח לעצור את הדמעות.
ולזייף חיוך ענק.
ולקוות שתסלח לי.
כדי שגם אני אסלח לעצמי.
גם על זה ששכחתי, אדוני. וגם, ובעיקר, על זה שלא הצלחתי לבצע.
צעצוע מקולקל.
ועצוב.
ומקווה לסליחה.
