יומן מסע

כל פעם אני חושבת- אין. זהו. זה היה הכי טוב. אין יותר טוב מזה. 

וכל פעם הפסגה החדשה מפתיעה ומדהימה אותי מחדש.

** ** ** ** **

אז אזרתי אומץ ושאלתי אותך,

את השאלה שהטרידה את מנוחתי והזינה כל מקור של חוסר בטחון שקיים בי- משעמם או מאתגר?

וכשענית לי, באלגנטיות האופיינית לך,

ודיברת אל המעגלים,

דימיינתי מחול,

ואותנו עירומים,

נעים בקצב מוזיקה,

אין לנו מושג מה השעה או איזה יום זה. אנחנו חסרי דאגות. מוטמעים זה בזה.

ההתחשבות והרוגע שבתשובה שלך הרגיע אותי. 

דע

תודה לך על זה.

** ** ** ** **

בכלל, אני חושבת שהיום היה מיוחד מכמה סיבות. 

היה אינטנסיבי. 

היה מאתגר.

היה סוחף.

היה.

אתה.

במעלה המדרגות שאתה עוזר לי לטפס, מעלה מעלה, אט אט, העלית אותי היום מדרגה נוספת.

קילפת עוד שכבה. 

ואני מרגישה במקום אחר היום. 

מרחפת לי בעונג.

גאה בתוצאה.

גאה בי.

גאה בגוף שלי, שנעתר לך ונוזל לו. ומתפוצץ.

להרגשה הצריבה מידך,

לסתירות,

לסטירות,

לגמירה לקול הספירה שלך. 

גאה ביכולת ההולכת והגדלה שלי לספוג. 

וגאה במקומי תחתיך. 

המקום הזה- חשוב לי. 

חשוב בעיני לא פחות מהשאר.

נזלתי כל כך היום. 

נראה לי שנזלתי את פחדי ורעבוני החוצה.

אולי אני סאבית בלאי.

ונכון, דרכי עוד ארוכה למעלה.

אבל היום אני סאבית בלאי גאה!

תודה, אדוני.

תודה רבה.

לסיום-

תמיד אני אומרת שכל מה שאתה מצלם הוא אומנות. התמונה היא האומנות. 

אבל זה- 

זה תיעוד. 

תיעוד יקר ערך של אומנות שלך. 

ואהובה עלי במיוחד-

אני

בקולרי

למרגלותיך.

ואז אתה מוצא את השיר הזה,

וזה מדבר אלי,

מזיז חלקים עמוק בפנים בתוכי.

פורט. 

לפעמים נדמה לי שאני שקופה בעיניך. 

וזה מלחיץ אותי.

כי אין מסתוריות.

כי לא נשאר לך מה לגלות. מה למצוא.

אני מופתעת.

כי אתה מגלה לי על עצמי יותר משאני יודעת עלי. 

אני פוחדת לשעמם לך. 

פוחדת לדהות. 

ואז אתה מוצא מין שיר שכזה.

ואני רוצה

להמשיך להיות שלך. 

להעלם בך. 

להמחק בך. 

מוכנה להכל.

שלך.

ויש ימים כמו היום,  שרעבה אליך במיוחד. 

זה מין רעב מאכל כזה. כמו סודה קאוסטית. כמו אקומוניקה פגה תוקף משנת 2007.

רעב שאוכל מה שיש בדרכו. אכזרי.

בימים האלה המח מנזיל אותי. 

מרטיב אותי מכל הכיוונים. ואני מטפטפת למטה וגם עוברת מטפורפוזה. 

משנה צורה.

מבחורה רגילה אני הופכת לבליל, לעיסה, לתערובת שגועשת וגולשת למקום אחד. 

תחתיך. 

ואין לי מרגוע. 

בנקודות הרתיחה אני הופכת למאוננת מקלדת. מגלה את משמעות המושג. כמה מיילים כתבתי? וואלה הפסקתי לספור. 

ורק מחכה. 

מבקשת

מתחננת על בירכי. 

בבקשה אדוני.

אז קניתי חזה אווז. 

אלוהים יודע למה מעולם לא בישלתי אחד. 

זה היה מן שבוע כזה של ספונטניות. 

אז זרמתי עם התחושה. 

עם הרצון להרגיש אותה עוד קצת. 

ויצא מדהים. 

מטורף כמה לדבר הזה יש טעם גן עדן.

הוא נמס לי בפה. 

אז אני יושבת אוכלת חזה אווז שבישלתי בתנור ומחייכת. 

ושואלים אותי למה.

ואני , בהשראה שלך, ותוך שאני גונבת לך רעיונות, אומרת שטעים לי בפה.

והם מסכימים איתי שזה טעים. 

אם הם רק היו יודעים שאני חושבת 

עלי

כשאני

מוצצת

לך. 

צעצוע.

אני קוראת את המייל שלך שוב ושוב.

הכוס שלי כך כך רגיש עכשיו. 

אני  זונה של המילים שלך. 

רואה מייל ארוך ממך ונרטבת. 

קוראת שאתה רוצה עוד ומטפטפת. 

כי גם אני רוצה עוד. 

מזכירה לעצמי "נטפס מעלה מעלה אט אט"

הקצב שלו. 

הוא יודע מה הוא עושה. 

ואתה אכן יודע. 

הקצב הזה ממכר אותי עוד. 

קושר אותי. 

כובל. 

אני חושבת שאתה מודע לזה ואני יכולה לשים כסף על זה שאתה מחייך עכשיו. חיוך כזה של ניצחון קטן. 

כי כשאני קוראת לך, אדוני,

זה בא לי מבפנים. 

ממש ממש מבפנים

ואתה גרמת לזה להיות כך. 

גם את זה אתה יודע. 

וזה שאני רוצה עוד,

ועוד הרבה.

זה בזכות הקצב הזה שלך. 

ואני אכן רוצה עוד. 

פתוחה לעוד- פיסית ונפשית..

מעניין שמעולם לא דיברנו על גבולות 

ואיתך -לא צריך גם. 

ותכלס, גם מילת ביטחון לא צריך. 

אני סומכת עליך. 

לגמרי.

אדוני

כי כשאתה מנמיך אותי -אתה מרים אותי גבוה יותר אחר כך. 

כשאתה מכאיב- אתה מחזק

וכשאתה משפיל- אתה מרומם. 

זה לא האקט- ההצלפה , ההשתנה, הקשירה. אמרתי כבר כמה פעמים שזה משהו נפשי. זה מעבר. 

זה שזה בא מידך. 

רק מידך יש לזה אפקט חיובי. 

רק מידך זו מתנה. 

שלך אלי.

זונה שלך. 

רכושך לחלוטין אדוני. 

יותר יותר עם כל מייל

יותר ויותר עם כל סשן. 

ולאט לאט נרגע מהראשוניות (זה לא קרה עדין?)

ולאט לאט ניכנס לשגרה

ונצלול עמוק. 

ואני חושבת שדווקא הרוגע יאפשר לנו להגיע למצולות עמוקים יותר בנפש. גם שלך וגם שלי.

ואני מעוניינת בזה. 

למתוח את הגבולות שלי 

להרחיבם.

לבדוק עם עצמי מה אני מסוגלת לתת לך

ועוד לא התחלתי לתת בכלל.

ואני רוצה לתת לך.

לא פחות מזה שאני רוצה שתיקח.

כי 

אני 

שייכת

לך

צעצוע

אני נולדתי בת 100.

כבדה. 

אבל כשאני נדרשת לכך, מרעב, ומחוסר, מסתבר שאני אחלה ספונטנית.

אדוני. 

תודה שלימדת אותי שיעור ב'איך להיות ספונטנית' היום. 

ובגלל הספונטניות כל שהיה לנו זה את החגורה שלך. ואת ידיך.

אני מכורה לידיך.

אני מכורה לחגורה שלך.

כל סימן שאחד מהם מותיר עלי גורם לי לרצות סימן נוסף.

ואני גאה בסימנים.

ואני רוצה עוד מהם. 

אני רוצה לאפשר לך שחרור. 

לשחרר את הצד הסאדיסטי שלך ולתת לך פורקן, אדוני. 

כי זה מה שאתה נותן לי, אדוני. שי בדמות פורקן. שחרור.

צעד אחד צעד. 

נזלתי היום, אדוני. 

נזלתי כשהכאבת לשדי.

נזלתי כהצלפת.

ונזלתי שהשתנת עלי.

ואז אספת אותי אליך וחדרת אותי. 

בכל מקום שרק ניתן.

ואני, הקשבתי לדבריך, לפקודותיך והוראותיך אלי, ורק הוספתי לנזול. 

עונג מטפטף ממני. 

עונג שלא ניתן להכיל. 

עונג וציפיה שבאה אל סופה ותשוקה. 

יש משהו עמוק בבדסמ הזה.

שחודר לי לנפש.

בפנים בפנים.

ואני שלך אדוני. 

למד אותי להיות שלך. 

למד אותי לשמש אותך כראוי.

כמו שאתה צריך שאהיה. 

למד אותי. 

ואגמול לך בכך, שאהיה תלמידה טובה.

אני מחייכת עכשיו, אדוני.

רושמת.

נזכרת.

ומחייכת.

ככה מחייכים,  מסתבר, כשמתנהגים בספונטניות. 

_{ולסיום.} 

_{אתה צילמת.} 

_{אז זו אומנות.} 

_{ומבחינתי זו הדרך היחידה לכבד אומנות שלך} 

לרדת על בירכי,

במקום הזה שמיועד לי,

למגרלותיך. 

להסתכל עליך מלמטה. 

להביט בעיניך. 

לחייך חיוך קטן וקצת נבזי. 

להרגיש את הסתירה על לחיי.

יודעת שאתה רוצה. 

יודעת שאני צריכה. 

להכניס אותו לפה. 

לא להפסיק להביט עליך. 

הראש שלך נשמט לאחור בהנאה. 

לרגע, לשבריר שניונת, לא ברור מי מתמסר פה למי,

אבל אז, 

רק כדי שאני לא אטעה, אתה תיכנס עוד קצת פנימה, אדוני,

תקשה עלי,

אני אחנק קצת,

אשתנק,

אבל אני לא מהמוותרים אדוני,

ואני נועדתי לזה. 

נועדתי לענג.

ואני אמשיך אדוני,

למרות הקושי,

למרות החוסר אוויר,

למרות הריפלקס שאולי יהיה,

אני אמשיך,

רטוב,

חם,

מענג,

עד שתגנח קצת אדוני,

עד שתתפוצץ לי בפה.

עד הסוף, וקצת מעבר. 

שיהיה נקי, אדוני. 

כל טיפה שלי. 

הכל. 

נראה לי, שהרווחתי ביושר, אדוני.

וגם אם לא. 

וגם אם זה רק כי מדובר בעונג שלך ותו לא. 

דע,

אני אוהבת למצוץ לך, אדוני. 

^{הרווחתי, דום?}

^{מבקשת הארכה לחודש נוסף :)}

^{מבקשת את הזכות להמשיך להרוויח,}

^{כדבריך,}

^{כל חודש מחדש.} 

^צעצוע

אף פעם לא הייתי מספיק רהוטה. 

זה לא שאני טיפשה, לפחות אני לא חושבת שאני טיפשה, אלא שהמתימטיקה והפיסיקה תמיד היו קודם. 

ספרות , לשון, למה זה טוב? אפשר להרויח משכורת עם זה?

אז כזה. 

אז אני אנסה לענות לך איך שאני יודעת. הכי טוב שאני יודעת. בספירה. במספרים. 

בחמש קילומרים הראשונים זה אפילו כבר לא מאמץ. הגוף רגיל. כן אני מתנשפת, מזיעה, אבל הראש יודע שאני עושה את זה בקלות. 

המאמץ הנפשי קל. 

שלושת הבאים בתור זה כבר קשה. מתרכזת בך. 

מתרכזת בשירים שמתנגנים לי בנגן. 

מרגישה את השרירים מתלוננים. 

מרגישה את האנדרופינים מתחילים לצאת. 

אין רעב ברגעים אלו. 

אין חרמנות. 

אין הזדקקות.

רק קושי והתמודדות עם עצמי. 

2 קילומטרים אחרונים אני רק סופרת.

זוכר שלימדת אותי לספור?

20 תודה

19 תודה

18 תודה. 

סופרת. 

שאלת אותי אתמול "מה ישאר מחר".

אז הנה תשובתי לך. 

אני. 

בהכי טוב שלי. 

בהתמודדות.

במאמץ. 

בהתמדה. 

10 קמ, דום. 

בזכותך. 

אתה גאה?

כתבת אותה בתוך משפט ארוך. לכאורה מוסתרת. לעין הבילתי מזויינת לא תבלוט בקלות.

אבל אני זיהיתי אותה במיידי. 

היא שלחה זרמים של חשמל בין ירכיי, רטיבות יצאה ממני. הדגדגן הריעה משמחה. 

הראש פוחד. 

אבל הגוף יודע משהו שהראש מתכחש לו. הגוף יודע יותר טוב. הגוף מוביל. 

הפחד והיראה הנזילו אותי. 

פחד ויראה שאתה יצרת.

ובתוך כל ההומור והרעב שרץ בינינו היום, המילה הזו בלטה בחוזקה. בעוצמתה. 

והיא עוד צפויה לבלוט.

כיאה. 

קיין.