יומן מסע

"זו פניה או לא?"

ספק פניקה ספק אדרנלין, צחוק ענק שיוצא ממני בעודי מחזיקה את שתי לחיי בידי. 

מדינה זרה.

שכרנו רכב ופאקינג נוהגים פה בצד שמאל.

מה צד שמאל עכשיו?

כן צד שמאל. חויה, הוא מצחקק.

הוינקר איפה שהוישר, והסיבוב בכיכר הפוך- נוסעים שמאלה. חויה. נו שוין.

מפה לשם אין מפה כי הסוללה בטלפון מתה. יש שילוט, נסתדר.

מפה לשם איבדנו את הכביש הראשי ה A1.

אז ירדנו הצידה לעשות סיבוב במחלף ולחזור אליו.

אבל רגע.

זה פניה ימינה? כי הכל שמאל פה! מותר או שלא ועוד רגע נמצא את עצמינו כנגד התנועה על כביש ראשי בין עירוני.

מזל שהוא חד. בחיי. 

ולמה מתה לנו הסוללה?

כי צילמנו הרבה.

מי נוסע לחול לכדי לעשות הליכות כאלה. מי?

אנחנו :)

חג שמח

מי בא איתי? 

וגם משהו למצב הרוח-

זה עופרה חזה אמרה.

לא אני.

"סימנים של אוהבים הם אור וצבע
רק אתה הולך איתי בדמיונות
סימנים של אוהבים הם צחוק ודמע
החוזרים אלי תמיד בחלומות".

כי כשאוהבים יש שמחה אמיתית בלב.

ואין טירחה.

והביחד זו לא רשימת דברים מייגעים שיש לעשות.

זו לא טירחה לטייל יחד.

ולא טירחה לצאת.

ולא טירחה לראות ערוץ הסטוריה זה עם זו ולא זה ליד זו.

ואין שום צורך בבריחה, לפלאפונים, לשינה, ללבד או לחברים, כדי להמנע מהטירחה של הביחד.

זו בטח לא טירחה לשחק במיטה,

להתחבק, לישון, להתכרבל,

או להסתשן.

שום דבר מזה הוא לא טירחה אלא רק עוד נידבך בבניה המשותפת יחד,

ואני בכלל יש לי נפש רומנטית אני. 

אני מנקה את השולחן.

ופותחת את הלב שלי רחב רחב לסימנים של אור וצבע. וגם של משחק וצחוק ושובבות.

ובדסמ שנוצר מתוך כל אלו, 

לוהט,

קושר,

מהפנט,

וייחודי.

גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת?

שום דבר לא נמשך.

בסדרה האגדית משחקי הכס, יש סצינה אחת לקראת הסוף, בה ג'ון סנואו ודינאריס מטיילים בוינטרפל, וואריס, טריון ודאבוס צופים עליהם מלמעלה ומדסקסים את העתיד.
הם עוד לא יודעים שממש עוד קצת ג'ון סנואו יתקע סכין בלב אהובתו.
Nothing lasts
אומר שם ואריז.

וזה נכון.
שום דבר הוא לא לנצח.

לא הרגשה הטובות שלנו.
לא ההישגים.
לא האהבות (שאולי לא נגמרות אבל לבטח משתנות עם הזמן, ולכן בהגדרה לא "נמשכות")
לא האכזבות.
לא שנאה.
לא אמון.
לא תשוקה.
לא כעס.
ולא געגוע.

שום דבר לא נמשך לנצח.
גם לא אנחנו.
אתמול בלילה, כשהרגשתי ממש לא טוב, אומנם ללא חום אבל עם צמרמורת מוזרה בשילוב  של בחילה וזיעה קרה,
חשבתי לעצמי- שתכלס, גם החיים זה לא לנצח.

ואולי, חלקית גם בגלל זה אני עושה את מה שאני עושה. שישאר פה אחרי, הרבה זמן כשאני כבר אהיה אוכל לתולעים.

שום דבר לא נמשך לנצח.
אבל יש דברים שנמשכים להרבה מאוד זמן.

לא גבר. אישה.
אישה הולכת לאיבוד דרך המרפסת.
אבל לפני זה היא הולכת לאכול איזה סטייק.

עוד וי.

הבטחתי לעצמי שאני לא מוותרת לעצמי על עצמי. 

ואני מקפידה.

תיאטרון ומוסיקה. טיולים.

ואהבה עצמית.

אולי פעם עוד אוציא פוסט רשימה. סוג של גביע להספק.

~~~~~~~~~~ 

המוסיקה שלה גרמה לי להרגיש דברים עלי.

אני גאה במי ובמה שאני.

והפכתי לאני בזכות הרבה מאוד עבודה קשה ואי ויתור לעצמי. בעיקר בשנות העשרה והעשרים. 

אבל גם עכשיו.

הרבה אמונה בעצמי,

במקום בו הייתי היחידה שהאמינה.

אני גאה במה שאני יכולה לעשות, כשאני רק שמה את ליבי ומוחי ונשמתי בדבר,

ואני גאה בהתמדה , ובמשמתיות שבי.

אני גאה הרבה.

יש לי שקט בנשמה בחיבוקים הארוכיכ של הלילה.

בהם אין בי פשרות.

הידעת? גודל החיבוק חשוב יותר מגודלו של זין. 

זין גדול זה כיף וממלא ומשפריץ וזין קטן זה אנאלי משגע מארגזם,

אבל שום דבר, ממש כלום על גבי שום דבר, לא משתווה לגודלו של החיבוק.

בעיקר אם הוא בלילה.

הפסקתי להאמין למילים, אתה מבין?

כי כל המבוגרים שהיו בחיי? הם כולם כשלו.

חלקם היו אמורים להיות שם מכח הביולוגיה, והם לא היו.

וחלק הבטיחו ואמרו מילים שלא שוות הרבה.

אז הפסקתי להאמין למילים.

זה לא שהפכתי מרירה או כועסת. לא. ליבי עדין רחב ואופטימי ופתוח ומחבק. 

ליבי עדין ליבי, ואף גדול יותר. כי הלב הוא השריר הגדול שלנו. וכשריר נקרע , לאחר שהוא מבריא הוא גדל.

הלב שלי לא שונה.

ובגלל שהוא גדל- דווקא לחיבוקים בלילה אני עדין מאמינה. גוף אל גוף. קרוב קרוב.

אז אל תגיד לי כלום כי גם ככה אני לא מאמינה לך.  ולא אמין. 

הלב רחב אבל בלוטת האמון בתקופת הבראה. 

אל תגיד כלום. תצמד אלי חזק חזק בלילה, כשקר. 

רגע אחרי, שסיימת לזיין אותי כהוגן.

אז עשיתי מלא קציצות בקר.

בהמון רוטב אדום.

שיהיה די רוטב לאורז.

תיכף גם כוס יין אדום.

לפעמים אין כמו בבית.

אל תשאל אותי.

תיקח את הכל.
בלי תהיות או שאלות או תיאום.
בלי התחשבות.
כמו חיה רעה שמפלסת דרכה אל הניצוד.
שינים חשופות וניבים חדים ובולטים.
נעץ.
כמו צ'יטה העוקבת אחרי האיילה בשדה המרעה, ומתנפלת עליה ברגע של חולשה.

כל הרגעים שלי הם רגעי חולשה שכאלה.

אל תשאל אותי לשלומי, לתחושותי.
הצ'יטה לא שואלת האיילה. לא מתחשבת במצב הרוח שלה או החשק או הרצון הכללי.
לא בוחנת תנועות ונשימות. לא שומעת ייללות ותחינות כאב. לא מוותרת לנוכח דמעות שזולגות. לא עוצרת באדום.

יש את מה שרטוב בי בין הרגליים ואת מה שהדוק בי מאחור, ואת מה שכמה בי בנפשי. 

אל תשאל אותי.
תיקח.

ביום חמישי פגשתי מישהו מהעבר .מכר מעבודה.
הוא באיזור הגיל שלי, אולי כמה שנים מבוגר יותר.
יצא לטייל עם שלושת ילדיו והכלב באיזו שבת חמה, וכשחזר , מצא את אישתו ללא רוח חיים על הריצפה בסלון.
דום לב.

אני רוצה לחיות כל עוד אני חיה.
לחוות כל עוד אני נושמת.
להזדיין. לצאת. לצחוק. להתרגש. לישון בחיבוק.

ובעיקר אני רוצה לאהוב.
חשוב לי לאהוב.
אני רוצה לאהוב ממעקי ליבי ונשמתי.
ולתעדף.
ולבנות יחד עתיד אמיתי.
אני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת ועטופה.

כדי שכשימצאו אותי על ריצפת הסלון זה יהיה מבלי שויתרתי לעצמי או על עצמי.

  ואז הוא אומר לי "תהיי סבלנית".

אבל אין בי סבלנות אני עונה לו.

בקול. לא בלב.

אני לא מתבכיינת. יש בי כל כך  הרבה דברים, אבל סבלנות זה לא הצד החזק שלי.

תקופה, הוא אומר.

אז ביקשתי ממנו תקופה ללא בדסמ. ביקשתי רק חום וסקס מנחם ותשוקתי. 

ביקשתי מגע ויחס.

ולהראות לי שהוא רוצה .

וזה לא שהזדקנתי.
בחיי שלא.

כי בא לי עוד בדסמ.
בטח שבא לי.
זה בבסיס ההנאה המזוקקת יותר שלי.

בא לי בדסמ, ויותר מזה.
אינטימיות ואהבה, ושותפות.
וחדווה של יחד.
וגעגוע עד שהלב מאיים להתפוצץ בתוך הורידים,
ותשומת לב, ועשיה של יחד ומילים של אהבה שלוחשים באוזן וצועקים מפסגות ההרים.
ותשוקה עד שהדם מבעבע בחוטי הנשמה.

בא לי תאוות גוף ואדים על חלון שהגשם מטפטף בצידו האחד וחום נשימתינו עוטף אותו בצידו האחר.

בא לי לאהוב.
מתוך כל זה בא לי בדסמ.

ולא כי אני מגזימה. זו החבילה וזה מה יש. כי ככה אני וככה הייתי תמיד.

אני צריכה לאהוב.

השיר הזה מדויק.

תחזיק לי את היד, ולא משנה מה, כמה קשה או שחור או עצוב-  אל תשחרר.

תגיד לי שאתה פה ושאתה רוצה.

תכלס זה כל מה שאני צריכה.

השאר יבוא.