יומן מסע

באמצע יולי אני נוסעת לטיול ל4 ימים. 

משאירה את השולט הסאדיסט האכזר והאהוב שלי ללא סאבית. 

נוראי מצידי...

:)

חייבת לדאוג לו לבייביסיטרית צמודה כולל כל הבניפטס.

למען הסר ספק- אני מרשה, מפרגנת, מאפשרת וכל סופרלטיב אחר , לאהובי ולך- כל מה שיבוא לו.לכם.

הההההכל.

גם אם זה רק לשתות כוס קפה ;).

באהבה, מתוך לב אדום וחם, ומתוך מקום שרוצה לאפשר לאדם אהוב- לחיות, לחוות, להתרגש, ולרענן מדי פעם.

אז בנות,

אם חשקה נפשכן בו, אן סתם בא לכן הרפתקאה,

ועד עתה שתקתן-

תפנו אליו :)

כל הפרטים אצלו.

הקאץ' היחיד?  הוא צריך לרצות 😉.

נ  ב 

לא, הוא לא הכריח אותי לכתוב את זה.

לא, הוא גם לא איים עלי, או ציוה עלי, או דחף אותי לזה.

אם את חושבת ככה? אל תפני :)

אחרי הפיצוץ גלגל אתמול.

היום יש לי פנצ'ר.

לא דרמה.

פנצ'ר רגיל בגלגל אחר בגלל חתיכת ברזל בת זונה.

היום זה גם קרה במקום שכוח אל ולא היה אף אחד לבקש ממנו עזרה.

אז נאלצתי לממש את כל מה שלמדתי אתמול ולהחליף גלגל.

ועכשיו אני יושבת בפנצ'ריה 

כולי גאה בעצמי!

"זה ממש בסדר, שאת מרגישה, שאת אחלה גבר, אבל אישה!"

אין פואנטה.

תפרגנו!

נוסעת על 100 בכביש מהיר. 

שומעת בום חזק.

כל הרכב רועד ואני בקושי מצליחה להשתלט עליו דרך ההגה. הוא מטלטל אותי מצד לצד , למטה למעלה. 

מדדה את הרכב לאט לאט לשול. רכבים מצדדי ומאחורי צופרים באגרסיביות.

בשול אין מספיק מקום.

פחד אלוהים להמשיך ישר עם רעדות כאלה ברכב.

נצמדת למעקה הבטיחות כמה שאפשר ועדין בולטת קצת לנתיב.

עוברת משאית , לדעתי סנטימרטרים קטנים ממני. 

צורחת מפחד. 

נושמת.

מחכה לראות שהנתיב פנוי.

יוצאת לראות מה קרה.

גלגל "יושב" על הכביש. מפונצ'ר לגמרי. 

כנראה התפוצץ.

חרא על החיים שלי.

סעמק . 

מלא שנים על הכביש כזה עוד לא היה לי.

בייבי, אם משהו קורה? אני מורישה לך את כל הצעצועים. 

ולושי- לך את כל הרשתות. 

איך אומרים הגומל לאלוהי הבדסמ? 

פעם הייתי כותבת כמעט כל יום.

זה כבר תקופה שמשהו נרגע בי, סוער קצת פחות,

ואומנם הנפש עדין מחפשת לה ריגושים, וחדשות והתלהבות,

משהו בכל זאת בגר קצת, נתמלא בביטחון וברוגע שהקשר איתך מקנה לי.

אולי כי מותר לנו, במשורה, ביחד, שלא נתמלא מהר מדי מארוחות ראוותניות, שננסה מעט כל פעם, וקצת, שישאר בנו טעם ותשוקה לעוד.

ולמרות שאני בור ללא תחתית , וגרידית, הגלים שבקצה הבאר שלי שכחו קצת, והשלווה של פני השטח, נינוחה מאויר נעים, ואדוות של עונג.

כשהזין שלך חודר אלי מאחור לאט זה עונג אחר. שליו .

אני רעבה אליך, ואתה מרגיש את רעבוני נוזל ממני, שולח אותי להתקרר תחת מי מקלחת פושרים. 

נשכב מעלי, מפסק את פלחי התחת וחודר, בקצב איטי עד לכדי דמעות, לכוס הרעב. 

אני לא מהקולניות בסקס, אבל ברגע זה יוצאת ממני גניחה של שחרור. לא מענין אותי שהחלון פתוח. לא מעניין אותי שהשעה שעת ערביים ואנשים מטיילים בחוץ . ברגע הזה יש אותי אותך גוף אחד.

אתה נכנס ויוצא לאט, ועונג מתפזר בכל הגוף.

יד שלך נשלחת לי לצואר ולוחצת, היא בול על הוריד ואני מתערפלת. מסיבות בריאותיות מזמן לא עשינו את זה . האקט הזה , חניקת דם, מכניס אותי לזון מיידית. הרבה יותר מכל חניקת אויר.

הכל נהיה רגוע יותר ושקט ואיטי. כל הדאגות נעלמות לי מהמחשבות ונשאר רק ריכוז- לנשום, לכווץ להרגיש, להתענג. להיות.

העולם כולו מצטמצם ומתרחב לפי זה. 

אני עפה ואתה מגביר. 

אני שונאת שהוא מטופף לי עם המקל על התחת.

הוא אוהב את המקצב של המוסיקה, ואני בכלל לא שומעת אותה.

אני אוהבת מכות חזקות, מדודות, עם מרווח של כמה שניות ביניהן, כדי להכיל את הכאב.

אחרי כמה כאלה, הכאב לא כואב.

הוא נותן מכה ששוברת את הקיין, ואני לא זזה.

המח שלי בדיסוציאציה מהגוף, ואני בתעופה מקסימלית.

זה אומנם לוקח קצת זמן, מתחילת הסשן ועד שמגיעים למקום הזה, אבל זה בדיוק המקום הנכון.

אם היה דבר כזה- מטרה בסשן, אז זו בדיוק המטרה.

הניתוק הזה, והריחוף שמגיע עמו.

מילוי מצברים. עם זנב.

כמו פאקינג שופטת.

מקום שלישי הלא מכובד משו- אמיר דדון. 

שירי גירושים ופרידות.

איך הוא אמר? החימום הארוך ביותר למופע הבא :)

מקום שני מפתיע- בניה ברבי.

וואלה לא ציפיתי. לא לאנרגיות, ולא ליכולות הווקליות. ויש. 

לא שהייתי הולכת להופעה שלו אבל הוא בהחלט חביב. 

מקום ראשון- היהודים.

היא שעוד נשאר לה קצת מהקול שלה, והוא שכבר אין קול ורק מיטרים צרודים של שנים של התעללות ועומס יתר. ועדין שירי ילדות. 

מי אמר לך שאת מוזרה? 

לגמרי מקום ראשון. 

שלי

תודה שהיית איתי.

ותודה שאתה סובל אותי כשאני רעבה במיוחד.

כשהתחלנו (לצאת? אפשר לקרוא לזה לצאת? כי לגמרי התחלנו , אבל לא היינו יוצאים לשום מקום שהיה רחוק מדי מהמיטה או מהציוד. אפשר להאשים את הסגר הראשון של הקורונה. אפשר שלא 😄 .בכל מקרה סטיתי מהעניין)

כשהתחלנו (לא) לצאת, וגיליתי שהוא מצלם, התלהבתי.

אמרתי לעצמי, בתור אקסהביוניסטית שאני, שהנה יהיו מלאאא תמונות סשן. 

אני אוהבת תמונות סשן כל כך, אפילו שכוסית אני לא. תמונות שלי אני לא אוהבת בשום מצב אחר.

אבל תמונות סשן תמיד אהבתי.

אבל אז הסתבר לי שהוא מרוכז בי בסשנים. וצילומים זה פחות עובד לו תוך כדי.

וזה בסדר גמור.

אאבל כשזה כן קורה,  כשהוא מצלם, פאק כשהוא מצלם !!! זה הופך להיות אלמנט משלו בסשן.

~~~~~~~~~~

הוא מסדר את הציוד על המיטה ואני לאט לאט נכנסת לאוירה אחרת. שקטה. מקבלת.

הוא מורה לי לשים את המסיכה . היא לוקחת לי חצי מאספקת האויר, ואת הראיה. היא מכסה גם את האוזניים אז שיווי משקל כבר לא כפי שהיה.

הוא מלטף אותי. בסשן זה דווקא נעים. משהו בדיסוננס. 

הוא קושר לי את החזה. כאב עדין ונעים. כאב חם במינון נכון. 

הוא קושר אותי עם החבל ועוטף עם הניילון. 

ניילון חדש וזו עטיפה צמודה מאוד שאחריה אין שיווי משקל כלל. 

הוא נותן לי ללכת קצת לאיבוד בתוך השקט והפחד מנפילה לא רצונית ואז מפיל אותי על המיטה.  אין לי יכולת לשלוט בקצב הנפילה. 

אני בתוך ענן חם ושקט והחסך בנשימה מביא אותי להתעופפות כללית.

הוא נשכב לצידי ומלטף אותי ואני עפה לגמרי. 

יש משהו בסשנים האלה של המומיפקציה והאיבוד השליטה הטוטאלי שמביא אותי לסיפוק מוחלט ללא כאב כמעט בכלל.  על טהרת הפחד וחוסר השליטה. 

את האורזגמה אני צועקת כבר כשכל הגוף עייף, ואני יודעת שהסוף קרוב.

כל עוד אני עוד עפה.

כל עוד הכל שקט.

הוא, אגב, נשאר לבוש. 

כמו תמיד.

לפעמים אני ממש מצטערת שאני לא עושה סמים.

איזה כיף זה בטח,

להעלם לתוך ראש נקי מדאגות, עפוף בסערה מיסתורית מרגיעה עם צניחת פתיתי  שלג קלים. 

האופוריה של הוויה,

ללא חלומות רעים וטורדניים,

ללא מערבולת בבטן מרוב דאגות, וכעס, ועצב ותחושת חוסר הוגנות ואי צדק. 

ללא עיניים עייפות מבכי ולילות נטולי שינה.

ללא תחושת מבוי סתום.

ללא כל זה.

לקחת איזו שכטה קטנה.

או איזה כדורון.

ולהעלם לתוך שקע הכרית.

אבל לא.

אני סאחית, וחננה וילדה ממש טובה בעצם סהכ. בחיי.

אז נכון שעשיתי פה ושם טעויות.

חלקן אפילו קשות.

מודה.

אבל זה? זה לבטח לא מגיע לי.

אני רוצה ללכת לישון ולא להתעורר עד שימצא פיתרון.

יש כדור לזה?

נ.ב

הפוסט הזה לא קשור , אף לא בקשר זעיר כלשהו, לסנדמן. הוא מהמם. נקודה.

אפשר לקרוא לסקס שאני אוהבת, לסקס שאני צריכה- סקס?

להיות קשורה, או עייפה מכדי לדבר, או מבושמת?

פנטזיות על חצי עילפון, ואובדן שליטה מלא.

חדירות כואבות בעודי בניילון.

אהבה לאנאלי ולו רק כי הוא משפיל וכואב?

לקחת תחת של מישהי זו אמירה ותביעת בעלות.

לי זה אומר שאכפת לך מספיק ממני כדי לקחת ממני. 

זה דפוק, לא?

אקטים שלוקחים ממני, כמה שיותר, כמה שצריך,

כשהבסיס הוא החלטה , הידע, והביטחון שלך -שההסכמה שלי נתונה לך תמיד.

האם זה עדין סקס, כשבנסיבות אחרות, שהם לא מערכת היחסים שלנו, אולי היה נראה הדבר למישהו אחר, כאקט שונה לחלוטין במהותו?

בו אולי אני שתוקה לחלוטין. אולי אני בוכה.

נדיר שאני גונחת שלא בגמירה.

זה מפריע לך שבת זוג שלך היא פסיכית ככה?

אני ילדה שגדלה ללא מגע חם. ללא נשיקות, ללא חיבוקים.

ילד שגדל בלי הרבה חיבוקים ומגע, יגדל למבוגר שקשה לו לקבל אותם.

קשה לי חיבוקים ארוכים.

לא נעים לי ליטופים.

ודווקא בבדסמ שלי, בקבלת הכאב, זה ברור מאוד שזה בדסמ. אבל סקס אמור להיות סוג של תקשורת.

הוא לא תקשורת עבורי. הוא צורך בסיסי כמעט ראשוני , במאסלו הסובייקטיבי שלי. כזה שמשתמש בי, עם מגע אגרסיבי, חדירות גסות. מילים שאוהבות בהבלחות בין המוני מילים של רוע, וגנאי, ותוכחה . נטיפים של מילים רכות שמסתררות ביער של מילים קשות . ככל שזה כך-

כך היום שלי יזהר יותר.

כך אהיה רגועה יותר.

אני מודעת לזה שזה דפוק.

תמיד הייתי דפוקה.

לטובתי שירשם בפרוטוקול שתמיד אמרתי לך מי ומה אני בדיוק.

סקס שהוא בדסמ על גבול הרע.

אז אם זה צורך שלי, ואולי לאו דווקא שלך, זו עדין התמסרות? זה עדין ריצוי?

או שאולי סקס כזה הוא רק צילו של בדסמ, לא בדסמ כלל.

בייסיקלי?

אני מתגעגעת אליך היום ואתה חסר לי.

זהו.