יומן מסע

יש בכי בקצוות שלי.

בכי שהוא מייבב ומתוסכל.

ולעיתים זועם וכועס.

נלחם עם הרצון הפנימי לכאוב אל מול הפחד מפני המכה הבאה. אל מול הסט הבא. אל מול קולות ההנפה של הקיין, שיש לי איתם יחסי שנאה אהבה.

בכי שמגיע מתוך מעמקי הנשמה הנסתרים שלעולם אינם גלויים לי.

בכי מתוך מעמד של מקום נמוך, ומתוך רצון להתפלש בו ממש. להיות אפס לשימוש. ריצפה. כלום.

אל תאהב אותי יותר מדי. אפשר לי לבכות.

בכי של עלבון. של ספיגה מתמשכת ונוקשית.

בכי של פורקן ושל בקשה.

בכי של התמודדות.

בכי של רצון לעוד אבל אי יכולת.

בכי של הכלה.

בכי של צורך.

בכי של כאב שטמון עמוק עמוק בתוכי, ויוצא לא יוצא כך, כשאני כולי ספוג. דומעת דוממת.

יש בכי שקט. ללא קול.

ויש בכי מחריש אוזנים.

בכי של חוזק ושל שחרור.

בכי נדרש.

אני בוכה כך כשאני בקצה.

הידעת?

"את לא מקנאה?"

"זה לא גורם לך להרגיש שאת זה לא מספיק?"

~~~~~~~~~~~~

אני ייצור מיני וסקרן.

תמיד הייתי.

תמיד אהבתי הרפתקאות מיניות, שיתופים צירופים, קהל.

יש בי צורך בילתי נדלה לזה.

ואני מסוגלת להמון.

תמיד אהבתי ביחד ובטוב.

אין חויה גדולה מזו, ריגוש גדול מזה, של שלישיה מוצלחת, שכל הצדדים עפים. 

כשאני עם קולר, הדבר הזה שבי מגיע מתוך מקום של יחד.

מתוך רצון לחויות משותפות.

מתוך מקום שבונה עוד נדבך במערכת שלנו. מעצים אותנו, ואת השותפה שלנו. וזה גם, מה לעשות- כיף. נטו.

זה תהליך שנבנה. וזה לא יכול להתקיים-  אם אני לא בטוחה במקום שלי מולו.

אז לא. אני לא מרגישה מקום שני.

זה קורה רק כי אני בטוחה. בו. במקום שלי איתו. ואצלו בלב.

ואם אני טועה בו, וזה קרה לי בעבר שטעיתי קשות באדם שמולי ונפגעתי מאוד, אז זו גם ככה לא מערכת יחסים שאני רוצה להיות בה.

אז כן,

אני לא מחפשת שיתופים, כי (איך היא אמרה את זה?)- "השולט שלי עצלן ומחפש לזיין". אלא כי *אני* נהנת מזה. נהנת מלפתוח את הראש. מתחושת המבוכה. מתחושות השחרור. מהסוכריות שניתן להוציא מסיטואציה כזו, ויש הרבה 'ממתקים' שם שניתן להוציא- לכולם.

אני גם אוהבת קהל. וצירופים של גברים.

אז מה?

אז זה אומר שהוא מסרסר אותי, או שלחלופין זה דווקא  אומר שהוא גבר מספיק, לתת לנשלטת שלו , לאדם שמולו, את מה שבנבכי נשמתה?

סטריאופים- 

"היא חלשה , אז הוא מאלץ אותה לחפש עבורו",

או

"היא חלשה, אז הוא מסרסר אותה לחבריו",

הם כל מה שהם- סטריאוטיפים והכללות.

בסופו של יום, הנפש שלי- דורשת את מה שהיא דורשת. כזו היא. :)

והיא רוצה לחוות.

ולנסות.

ולהיות שובבה וחופשיה.

ההפך הגמור מהסמרטוט חסר האופי שמצטייר מהסטריאוטיפ הרגיל. 

ורגע לפני שיקברו אותי- אני רוצה לחייך חיוך גדול ושובב, ועם נצנוץ בעיניים , להגיד-

וואלה  "עשיתי, עשיתי, עשיתי".

נ.ב.

אם את בעניין- תפני אלי, נדבר :)

אם אתה בעניין- תפנה אליו, דבר איתו :)

המיינד מתרכז בצפוי.

הצורך המנטאלי המתגבר, אל מול היכולות המוגבלות של הגוף, יוצר בי דיסוננס שקורע אותי.

אם איילל, האם תיסוג לאחור?

לא אומר מילת ביטחון. 

לא אומר כלום. כהרגלי.

הכוס מתכווץ לנוכח המחשבה. שולח זרמים עד לנימים הדקים.

הרצון ללכת לקצה מכלה אותי.

הרצון לספוג.

להעלם מתחת לענן האנדרופים הכבד העוטף אותי.

להלקח לשימוש. להחפץ.

הרבה זמן שאני לא ממש סאבית, אלא קצת מזוכיסטית. 

קצת מאזוכיסטית שרוצה להיות הרבה. רוצה לתחתית.

אני מודה לך שיש בך סאדו משלך, ושאתה מעניק לי אותו. 

אני צריכה להגיע ללמטה.

תקרא לזה אינטואיציה.

אני יודעת שאני צריכה.

עמוק עמוק לתוך האפילה.

עמוק לתוך גבולות היכולת.

בבקשה

אני לא ממש ערה.

לא ישנה גם.

הגוף במין מצב של מעבר, ממען לצאת ממנוחתו לקראת הבוקר שהגיע. 

איברי כמעט חסרי אונים כך.

ודווקא אז שהזין שלו חודר אותי,

והיד שלו מצמידה את הפרצוף שלי בכוח לתוך המיטה,

אז זה מרגיש לי נכון.

וכיף.

ויש בי רצון לאלים יותר.

וחסר אונים יותר.

ואפל- יותר ויותר.

וככל שזה אכזרי יותר כלפי הגוף,

ולוקח יותר ממני פיסית,

ומשתמש בי יותר, כאילו הייתי חפץ זיונים.

כך זה מרגיש נעים יותר ונכון.

כך זה ממלא לי את הלב.

אני צריכה להיות כלום ממש, כדי להרגיש.

אני צריכה ללמטה, כדי להיות מלאה.

בבקשה,

קח אותי נמוך יותר.

לעמוקים.

בבקשה, תטביע. 

תודה.

התלבטתי רבות אם לכתוב היום. 

בסופו של יום, זה היה סשן מדליק, ולא מגיע לנו שנראה בו משהו אחר.

אני בוחרת להתרכז בטוב. 

והיה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הוא מגיע באיחור ואני כבר עמוק בתוך סרט ביס 4.

תכננתי מוט פישוק.

תכננתי הצלפות.

תכננתי קשירה ארוכה ומשיכת גמירה לקול ספירה.

אבל אני עמוק בתוך הסרט.

אז הוא מתכרבל לידי כמו גור קטן. 

נוכחותו נעימה.

פייר, התגעגעתי.

אני מכאיבה לו בפנים ירך. סותרת ומלטפת. ההשפעה על הזין מיידית. 

אני סותרת עוד. אני מחליטה שהיום יהיה שם סימן שחור. 

אני מתמקדת במקום אחד.

הסרט תם כשכבר ממש כואבת לי היד.

אז אנחנו עוברים לכלים כבדים יותר. 

ספנקר. קרופ. תמיד באותו המקום. 

הצריבה קשה לו. רואים. המאמץ שלו מחייך אותי..

ואני  מחליטה לפנק.

אני קושרת את רגליו בפישוק רחב, באופן שלא תתאפשר לו סגירה.

ומעסה את חור התחת.

אני מחדירה 2 אצבעות ומרגישה את הפרוסטטה.

אני מלטפת קלות ובוחנת את תגובותיו.

אין שום מגע על הזין, והוא בדום איתן.

"אם אתה יכול לגמור , כך, ללא מגע, אתה רשאי לגמור". רואים על הפנים שלו את ההקלה והרצון. 

הוא גונח.

אני לוחשת באוזניו איזה זונה טובה הוא ואיזה כיף זה יהיה לעשות מכירה פומבית על התחת שלו.

הוא קרוב.

אני מניחה אצבע קטנה על חיבור הכיפה עם הזין. בקושי נוגעת עם קצה האצבע.

ואז הוא מתפוצץ.

נוזל מתוך עצמו, מתוך העונג הפנימי שלו, שיוצא רק איתי. 

אני מחייכת.

אני אוהבת לתבוע בעלות על העונג הזה, כך.

~~~~~~~~~~~~~~~~~`

היה מסע נחמד, חומד.

אולי עוד נצליח לשחזר.

חיבוקים ונשיקות בכל אשר תהיה.

ואהבה.

טהורה.

ונקייה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בום.

דרוש נשלט חדש.

אל תפנה אלי. 

אני אמצא אותך.

אני קוראת את התיאור שלו מספר פעמים. זה כל כך נדיר שהוא מפנק אותי בטקסט.

כל פעם מחדש צץ לי שם ניואנס אחר. מואר לי רגש אחר.

כל פעם מחדש, רוטט לי במיתר המאזו בגיטרת הלב.

המיינד רוצה עוד.

רחוק יותר אל תוך תהומות הנשמה.

עמוק יותר.

דווקא ככה, כשאתה חשוף כלפי, בנשמתך ובחומך,

אני רוצה להיות חשופה אליך עוד.

והאפלה שבי, מתגרה בי, מסאובת, דרכיה פתלתלות.

ויש בי קריאה חרישית מתגברת לחקור אותה. ואת עומקה.

אני רוצה לצלול למעמקים של עצמי.

איפה שהכי קר.

איפה שהכי חם.

קח אותי בבקשה, וטייל איתי בגבולות.

אני סומכת עליך.

משהו באווירה שם, לא עובד לי.

לא הרמוני לי. לא זורם. לא מחבר אותי לאווירה.

לא מחבר אותי לעצמי.

לא יודעת, היום, לשים את האצבע המדויקת על מה זה בדיוק בכלל. 

אבל אתה שם. מציל לי את האווירה. אני ממתינה לרגע שבו תנגן. עלי.

הכאב הוא אותו הכאב שלנו. מתוק. מתגבר בעוצמה מהפנטת.

אתה נותן לי אותו לאט ובמקצב הנכון לי. 

באהבה הזו שיש בך כלפי. שתמיד הייתה בך.

אהבה שהיא בדסמית במהותה,  אהבה שהיא לא פחות למעשה כמו שהיא לאדם שמולך. אלי. ושתי האהבות האלה משתלבות לך אחת בתוך השניה ויוצאות לך החוצה, ברגעים כאלה ממש.

אתה נותן לי שם חום. בקשב.

מקרב אותי אליך.

ואני, כמו ילדה סוררת, מתקשה ללכת לאיבוד. הנפש מתקשה להתחבר אפילו שהמיינד רוצה.

מבקשת עוד.

לא מוצאת מנוחה בתוך עצמי. 

לא רגועה.

ואז אני מסתובבת אליך,

והמבט הזה בעניך הכחולות. 

ממוקד.

מפחד עלי, שומר עלי.

לופט את צוארי. ולוחץ. 

אני שומעת אותך סופר לי בלבך.

ואז אני כבר לא שומעת כלום.

רק מרגישה את הגוף שלי צונח לו מטה בחוסר שליטה.

אני אוהבת שאני סומכת עליך כך.

אני אוהבת שאני סומכת *רק* עליך כך.

אני אוהבת שאתה נותן לי כאב.

אני צריכה, רוצה ומבקשת -   

עוד.

"שוב הרגע הזה, אני אתה ויצרי
אין לי פנים להפנות יותר, גם לא תירוצים
והלכתי לאיבוד בתוך שוק הומה אדם
עמוק בתוך זוטו של ים
אבל אני יודע שלא תתייאש ממני לעולם"

ופתאום התעוררתי עם חשק.

 לעקוד אותך אלי.

לשחק לך בזין הזקור מלוא ידי עד שתיילל לגמירתך.

לחדור אל נשמתך דרך אחוריך. לפלס את דרכי אל משאולי נפשך. לגלות את האופל הטמון באור. בעורך.

להצליפך עד שהכימיה שבך תשטוף אותך כמיהה אלי.

תתמכר.

בא לי לאט לאט.

לעטוף קצת אבקה ממני ועוד קצת אבקה ממני עד שתתחנן למגע הרותח.

עד שיבעבע בך הדם האדום.

עד שירטיט את החדרים שבלב מרוב זעקתך.

התעוררתי רעבה.

רעבה לבדסמ כואב וממכר שכזה.

בונה אותך עבורי.

בונה בך אותי.

חם.

-"את יכולה להכיל עוד?"

-"כן. אבל בקצב הנכון".

-"אני יודע. מכיר אותך כבר"

זה מדהים איך כל פעם זה נראה לנו לא מספיק, רמות וכמות הכאב.

אני רוצה עוד.

והוא רוצה עוד.

ובסוף הערב, אפילו שאני מותשת פיסית ממאמץ הספיגה, רכה רכה, אני עדין רוצה עוד.

והוא רוצה לקחת.

יש משהו נורא יפה בסינרגיה של הסאדיסם שלו שמנגן על המאזו שלי.

משהו במפגש של צרכים שמביא להרמוניה לקול צריבת הקיין.

כך השאר מסביב הופך לתפאורה. 

 איננו העיקר.

המהות מזוקקת נשארת זהה-

זה רק הוא ואני והבדסמ הנקי שבינינו.

אותו הבדסמ- שאני ממש צריכה.

תודה

"תתפשטי.

ואני צריך שתאספי את השיער"

לעומת הצלפות, הקשירה ההדוקה זה כאב מתון, קונסיסטנטי, שנמשך כל עוד החבלים עלי.

והם היו עלי, לא מעט זמן. 

*********************

אני שונאת את גלגל הכאב.

מתעבת.

הוא מוציא אותו בנונשלאנט ולמרות קריאות ההתנגדות שלי,  מתחיל לטייל לי על החזה הרגיש והכאוב.

"מה, רק על אחרים?" הוא עוקץ.

אני לא יכולה לברוח מהמגע, אני קשורה למיטה.

זה לא קשר כזה יעני, למראית העין, כזה שאם בא לי תוך שניה אני לא שם.

לא ולא.

זה קשר חזק. שמותח לי את היד כלפי מעלה ומקבע את צורת הגוף.

בדרך, זה גם מותח עוד יותר את החזה החנוט שלי.

מחוסר ברירה, אני מתחילה לייבב.

הוא לא מהסס לרגע.

מניח את ידו על פי וסותם לי אותו.

באותו הרגע זה קצת מלחיץ אותי משום מה, אז אני נושמת נשימה עמוקה ומאפשרת לפחד להזיז לי מיתרים בנפש. 

וזה ועוד איך מזיז.

ואני נרגעת ומאפשרת.

לבסוף הוא מוריד את היד. אני כבר שקטה שוב. אבל איננו מניח לגלגל.

אני שונאת את הגלגל.

*************

בסוף של כ 4 שעות התעללות (בבוקר הוא יגיד לי שהיה קצר ולא יהיה לי מושג על מה הוא מדבר).

אני אתכבל בתוך חיבוק מתוק וחם

רועדת מקור ומתחושה נעימה שעוטפת אותי.

וארדם.

ואשן טוב.

נטול דאגות.

*זה* מה שמר חניבעל עושה.

תודה.